פרשת עקב
פרק ז
יב. וְהָיָה עֵקֶב
תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם
וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
לַאֲבֹתֶיךָ
והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם
ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך
[א]
הכלל הוא: דבאמת מה שהקדוש ברוך הוא נותן שכר בעד המצוה, זה הפחות
שבתענוגים. והתענוג העיקר והשכר הוא המצוה גופא, מה שאדם עושה נחת רוח ליוצרו
ועושה רצונו ומקיים מצותו. כמו שאמר התנא[1]
"שכר מצוה, מצוה".
דגופא של מצוה הוא התענוג והשכר בעד המצוה. ומה שהקדוש ברוך הוא הוא משלם
השכר לעולם הבא, הוא פחות שבתענוגים. אבל עיקר התענוג הוא המצוה גופא, מה שאדם
עושה רצון הבורא ומשמח כביכול הבורא כל העולמות.
וזה שכתוב והיה עקב - זהו העקב וסוף הדבר, אשר תשמעון [את
המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם].
ושמר ה' אלהיך לך [את הברית ואת החסד] - מה
שישמור לך את החסד והברית, יטיב לך וישלם לך שכר, הוא הפחות שבתענוגים. אבל עיקר
התענוג הוא עשיות רצון בוראו וכו'.
[ב]
או יבואר והיה עקב תשמעון
הכלל הוא: כי יש אדם שעובד את הבורא ברוך הוא וישיג אחדותו, על ידי שחוקר
בשכלו עבדות הבורא ברוך הוא, ומשיג בשכלו אלהותו ואחדותו, ואז עובד אותו. ויש אדם
שעובד את הבורא ברוך הוא ומשיג אחדותו ברוך הוא, על ידי האמונה שמאמין שיש אלוה
בעולם אשר ברא כל הנמצאים, בלי שום חקירה על ידי השכל שלו.
והכלל הוא: כמו שיש באדם ראש ועקב וידים, כך יש בעבדות הבורא בזה ראש
ותוך וסוף.
כי הבחינה הראשונה, שעובד את הבורא ברוך הוא, ומשיג אחדות הבורא על ידי
שחוקר בשכלו ומשיג שיש אלוה בעולם ואחדותו ברוך הוא - הבחינה זו נקרא ראש.
והבחינה השנית, שעובד את הבורא ברוך הוא מחמת האמונה שמאמין באלהותו
ובאחדותו ועובד אותו - הבחינה הזאת נקרא עקב, כי הוא סוף המדריגה.
והידים - רומז על אהבת הבורא ברוך הוא. ולכך הידים, לפעמים הם
למעלה נגד הראש - שרומז שהאדם יש לו אהבת הבורא ברוך הוא מחמת שמשיג אלהותו
ואחדותו יתברך, על ידי שהשיג בשכלו שיש אלוה בעולם, על ידי זה יש לו אהבת הבורא
ברוך הוא. וזהו הרמז שידים הם למעלה, ולפעמים הידים הם למטה – הרמז: שיש לו אהבת
הבורא ברוך הוא מחמת האמונה שמשיג על ידי האמונה אחדותו ואלהותו.
וזהו והיה עקב תשמעון, וזהו שפירש רש"י ז"ל: "מצות
שאדם דש בעקביו" – הרמז: כי עיקר עבדות והשגת אחדות הבורא ברוך הוא, העיקר
העבדות הוא על ידי האמונה, שהוא סוף המדריגה. וכל אדם יכול לעבוד את הבורא ברוך
הוא על ידי האמונה, שמאמין באמונה שלימה שיש אלוה בעולם.
וזהו הרמז והיה עקב - כי במלת והיה הצירוף של הוי'ה
ברוך הוא. כי אותיות י'ה' - רומז על הבחינה הראשונה, שעובד את הבורא ברוך
הוא ומשיג אחדותו על ידי החקירה בשכל. ואותיות ו'ה' - מרמז על הבחינה
השניה, שהוא עובד על ידי האמונה. וכאן מרמז על עיקר עבודתו שהוא על ידי האמונה,
כמו שמרומז במלת עקב. ולכך אותיות ו'ה', הוא קודם לאותיות י'ה'.
וזה והיה – ו'ה' קודם לי'ה'.
ובזה יבואר הפסוק[2] והיה
העקוב למישור. ויבואר על פי פירוש הרמב"ן ז"ל על פסוק והיה עקב
תשמעון, כי מלת עקב - הוא סבה, כמו שתרגום אונקלוס "חלף
דתקבלון", עיין שם[3].
ונראה כי מה שאדם עוסק עתה בגלות מחמת האמונה שהוא סבה, כשיבוא גואל צדק במהרה
בימינו מתגלה הכל, כל שורש דבר ודבר על פי השכל, ויהיה הכל במישור. וזהו והיה
העקוב למישור.
[ג]
או יבואר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה
ושמרתם ועשיתם אותם.
[והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה] – כלומר, תיכף כשתשמע המצות בכל
לב ותכוין עצמך לשמוע מצות הבורא יתברך, זה יהיה השכר שלך, מחמת שתשמע מצות הבורא
יתברך, כתרגומו "חלף דתקבלין".
ושמרתם ועשיתם אותם - תזכה בודאי לעשות אותם.
[ד]
או יבואר: כי לעתיד לבוא יחזור הקדוש ברוך הוא
כל התורה לישראל, כמבואר[4] תורה
חדשה מאתי תצא[5].
וזהו והיה עקב תשמעון - כי עקב הוא לשון סוף.
תשמעון – כלומר, לעתיד לבוא תשמעו התורה מפי
הקדוש ברוך הוא.
[ה]
או יבואר והיה עקב תשמעון - כי עיקר
העבודה של האדם, שיהיה לו יראת ה'. ואחר היראה מגיע לאדם שמחה, וזו השמחה נקראת
השראת השכינה. ואז שומע תורה קדושה מלמעלה.
וזה הרמז והיה - הוא שמחה[6].
עקב - לשון סוף, שהשמחה יהיה אחר היראה.
ואז, תשמעון – כנזכר לעיל.
[ו]
ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום
לעשותם. והיה עקב תשמעון...
ולכאורה
קשה מהו סמיכות הפרשה זה לזה?
ועוד
מהו לשון תשמעון - דמשמע בעל כרחם.
אך
ידוע בכתבי האר"י ז"ל[7] בענין
הגלגולים, דהאדם צריך לגלגל כמה פעמים עד שיתקן את מעשיו הרעים. ולזה כיונו
הכתובים האלה ושמרת את [המצוה ואת] החוקים [ואת המשפטים אשר אנכי מצוך] היום
לעשותם - רוצה לומר: העצה הטובה לפניך, שתשמור לעשות את החוקים והמשפטים בפעם
הראשון, בכדי שלא תצטרך לבא לגלגול.
וזהו והיה
עקב תשמעון - וידוע[8] שעקב
הוא לשון סוף. רוצה לומר: הלא הסוף יהיה שתהיה מוכרח לשמוע, ותצטרך לבא לגלגולים
עבור זה, עד שבסוף הגלגולים תתקן מעשיך. לכן עצה היעוצה לפניך שיותר היה טוב לשמור
היום תיכף, שלא תצטרך לגלגולים.
יעוין
לעיל סוף פרשת ואתחנן הרחבת דברים.
[ז]
פעם
אחת שבת בעיר מיקולייעב (ברוסיא פודולסקי), כשנכנס לבית הכנסת, ששם היה מתפלל אחד
מהמתחכמים החפשים. כאשר אך דרך על מפתן בית הכנסת, לא נכנס הלאה, ואמר כי מרגיש פה
ריח מינות.
פתח
ואמר "והיה עקב תשמעון – סוף כל סוף יהיה כי תשמעון אל מצות ה'.
ושמרתם – מלשון ואביו שמר את
הדבר, אתם תמתינו. אבל למה תוחילו?
ועשיתם
אותם – עשו
מיד. מה שיעשה הזמן, יעשה השכל מיד.
והבן.
תפארת
בית לוי, עמ' 11. "דבר זה כתב לי ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם מו"ה
יקותיאל אריה קמלהאר שיחיה, ששמע זאת מזקן אחד, ששמעו מחותנו, ששמע מפה קדשו של
הרב הקדוש מברדיטשוב). זכרון לראשונים, עבודת לוי, הע' ח. ילקוט קדושת לוי, עמ'
סח, הע' ה.
והיה עקב תשמעון
והיה
עקב תשמעון -
אם המצות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש"י)
[א]
הנה
ידוע מאמרם ז"ל על פסוק והיה עקב תשמעון – "אלו מצות שאדם דש
בעקביו".
והענין
כך הוא: דהנה כשהאדם מזמר ומשבח לבוראו בלב שלם, ביראה ואהבה ודביקות בלי שום פניה
ומחשבה זרה, רק מייחד המעשה לעשות נחת רוח ליוצרו. ומעורר ומשעבד לזה כל כוחות
גופו, המחשבה והדיבור. וכל עצמותיו תאמרנה[9].
ומתאר אותו בתוארים כמו טוב, רחום וחנון, וכדומה.
הנה
אז בודאי יתעורר אותו האדם לאחוז גם הוא בסנסני המדות הנזכרות לעיל, לדמות ליוצרו.
להיות גם הוא טוב לכל ולחונן דלים. כי מאחר שמחשבתו ודיבורו וכל כוחותיו הם כלם כאחד
הסכימו על כושר ויושר המדות ההמה, עד שבחר בם להודות ולהלל לתאר בם את המלך ה'
צבאות ברוך הוא. ואז בודאי לא יניחם, אבל יאחז בם.
ומה
גם שבעת שבחו לבוראו בתוארי המדות הנזכרות לעיל בכל כוחותיו, הנה אז נקשרה נפשו
באותן המדות. והמדות ההמה שופעות עליו שפעת יפעת אורם והדרם, ומסייעין אותו שידבק
במדות הנזכרות לעיל. מאחר שכבר הסכימו (כי) [כל] כוחותיו על יושר המדות הנזכרות
לעיל, כנזכר לעיל. על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל[10]
"הבא לטהר, מסייעין לו".
והנה
ידוע מאמרם ז"ל[11]
"כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים". ולכן, כשנקשר בעבותות אהבת
בוראו, ומדותיו הטובות ורחמים חמלה וחנינה, אחר כך אם מתפלל ושואל איזה דבר,
מרחמין עליו מן השמים וממלאים משאלתו לטובה.
...וזהו
שאמרו חכמינו ז"ל "מצות שאדם דש בעקביו", וכן העבירות – רצה לומר:
"[מצות
שאדם דש]" - המצות שאדם דש ורגיל בהם, מהיכן בא הרגילות ההוא?
ואמר,
"בעקבו" – רצה לומר: שמתחילה סיפר בשבחו של מקום, כנזכר לעיל, בלב זך
ונבר. וקישר מחשבתו אז דרך עקב וסוף המדות. רצה לומר: המדריגה התחתונה. שבהם נמשך
עליו הארה. עד שהביאתו לידי מעשה הטוב.
ועל
דרך זה, "עבירות שאדם דש [בעקביו"] גם כן, כנזכר לעיל. כי ידוע כי גם זה
לעומת זה עשה [האלהים][12].
ואין
מן הצורך לכפול הדברים, כי מבוארים היטיב.
וכן
על דרך זה הוא ההבחנה אם מקודם התפלה תתעורר לבו לאחוז בסנסני המדות טובות – אז
ידע נאמנה [חסר אלו תיבות] עליו אורם, ומשם בא ההתעוררות הנזכרת לעיל.
קדושת
לוי, פרקי אבות, שלח.
[ב]
פירש
רש"י: "מה שאדם דש בעקביו".
ונראה
להבין: הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא[13],
ושכר זה היא בעולם הזה?
אבל
הנראה: שיש שני מיני שכרים של מצות. אחד, על מה שעשה המצוה. ואחד, על מה שהולך
בזריזות אל המצוה. ועל מה שעושה – שכרה בעולם הבא, ועל מה שהולך אל המצוה בזריזות
– שכרה בעולם הזה.
וזה
כוונת רש"י ז"ל: והיה עקב תשמעון – וקשה: הלא שכר מצוה בהאי עלמא
ליכא?
על זה
פירש רש"י "מה שאדם דש בעקביו" – כלומר, שכר זה הוא על מה שהולך אל
המצוה בזריזות, ושכר זה יש בעולם הזה.
ודוק.
כתב
יד. ילקוט קדושת לוי, עמ' סט.
את הברית
בריתי - הוא התקשרות.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ואני הנה.
יג. וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ
וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ
וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר
נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ
והרבך וברך... דגנך
"ישראל
מפרנסין לאביהן שבשמים"[14].
והנה "פרנסה" - הוא תענוג. דהיינו, שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודת
ישראל.
וזה
שהשם יתברך רוצה בעבודת ישראל ויש לו תענוג נקרא ד' - לשון דלה ועניה. כי
תמיד הבורא ברוך הוא משתוקק לזה שיתענג מעבודת ישראל.
וזה
רמז דגן – ד', גן. כי גן - הוא לשון תענוג מהד'. יהיה
לה תמיד תענוג לרוב מעבדות ישראל. והבן.
קדושת
לוי, פרשת תולדות, ד"ה ויתן לך.
ויצהרך
יצהר - לשון בהירות.
קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ויקח
קרח.
שגר אלפיך
"אם שגורה תפלתי בפי" – רצה לומר: שלוחה מלמעלה,
מלשון שגר אלפיך[15].
שמועה
טובה, פרשת ואתחנן,
על האדמה
על
האדמה – ...בבחינת
ארץ ישראל.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה האנכי.
יד.
בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה
וּבִבְהֶמְתֶּךָ
ברוך תהיה
ברוך - הוא לשון המשכה, שממשיך חסד.
קדושת
לוי, פרשת תולדות, ד"ה ויהי כאשר כלה.
לא יהיה בך עקר ועקרה
ולמה
נתעקרו האמהות? ...שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן ומתאוה לשיחתן (ברא"ר
פמ"ה, ד)
השם
יתברך מסייע לבני אדם לעבדו, כי הוא המלך הטוב והמטיב, הבוחר בעבודתם אהבתם ויראתם,
ומלמדם בדרך זו תלך, ומשמרם ומצילם מכל דבר רע בטובו הגדול. אמנם בני אדם אשר יש
להם כח ושכל להתפלל, אזי אינו נותן להם, עד שיתפללו ויבקשו מאל אכלם ושמירתם
והצלתם. כמאמר חכמינו ז"ל "מפני מה אמותינו עקרות, מפני שהקדוש ברוך הוא
מתאוה לתפילתן".
קדושת
לוי, פרשת ויצא, ד"ה אם יהיה.
השם
יתברך מונע הטבע מן הצדיקים ומהפך, מחמת שמתאוה לתפילתן, כנודע שלזה היו אמותינו
עקרות, כדי שיתפללו על בנים.
קדושת
לוי, פרשת ויצא, ד"ה וירא ה' כי שנואה.
לא יהיה בך עקר ועקרה [סיפורים]
[א]
אחד
מחסידי אדמו"ר הזקן היה חשוך בנים, רחמנא ליצלן. מדי פעם בפעם היה מזכיר את
מבוקשו לאדמו"ר הזקן, אבל לא נענה. בחתונת ז'לובין, הידועה בשם "די
גרויסע חתונה" היו צדיקים רבים וחסידים רבים. ויסע לחתונה גם החסיד הזה,
באומרו אל לבו: "אולי בשעת שמחה, אוושע".
בחתונת
ז'לובין ערכו בחוץ את השולחנות. כל צדיק ישב לשולחן נפרד, ושם קיבל את חסידיו
ל"יחידות". היו שורות שורות של חסידים, אשר חיכו בתור כדי לדבר עם
רבותיהם, כל חסיד לרבו.
כשבא
החסיד הנזכר לעיל לאדמו"ר הזקן לבקש ממנו את מבוקשו-בנים, אמר לו
אדמו"ר: "אינני יכול לעזור לך. אולי מחותני יוכל להושיעך". דהיינו,
ר' לוי יצחק מברדיצ'וב.
הלך
החסיד ונעמד בשורת החסידים הנכנסים לר' לוי יצחק. כשביקש את מבוקשו, ענה לו הצדיק
בפשטות: "סע לביתך, בעוד שנה יוולד לך ילד".
עמד
החסיד משתומם, ויהי לו הדבר לפלא: "זה זמן רב נוסע הוא לרבו, ולא השיג מאומה.
ואילו כאן מיד הבטיח לו ר' לוי יצחק בפשטות כזאת!"
הרגיש
ר' לוי יצחק בהרהוריו של זה, ויאמר לו בזה הלשון: "יונגער מאן יונגער מאן,
טראכט ניט קיין סאך, קענסט נאך קאלע מאכען [=אברך אברך, אל תרבה בהרהורים, אתה עוד
יכול לקלקל].
שמועות
וסיפורים, מהדורת תש"ן, "הרהור בברכת הצדיק - עלול לקלקל", חלק א,
עמ' 29-28. אוצר סיפורי חב"ד, [?], עמ' 185-184.
[ב]
עוד
סיפר לו [=לר' דוב שו"ב] הר"נ [=בן האדמו"ר האמצעי], שבעת החתונה
הנזכרת [=החתונה הגדולה בז'לובין], התאכסן הרב הקדוש מבארדיטשוב בבית הרב החסיד
הגביר הר"פ משקלאוו ז"ל (עיין ממנו בספר בית רבי ח"א פכ"ז),
בן הגאון ר' חנוך העניך שיק ז"ל (עיין שם הגדולים החדש ח' נ"ז), שהיו
חשוכי בנים.
ואשתו
הפצירה בו ליתן פדיון להרב הקדוש הנזכר, להתפלל שיפקדו בזרע של קיימא. אבל הוא לא
רצה בשום אופן, כי רבו המובהק אדמו"ר הזקן נ"ע אמר לו שאין צריך לו
ילדים, ולא בא לעולם הזה להוליד ילדים.
אבל
אשתו בעצמה הלכה ונתנה פדיון נפש, והרב הקדוש בירך אותה להיפקד. וכשעברו איזה
חדשים, וניכרו בה סימני הריון, אז בעלה הנזכר מצא חובה בנפשו לגלות ולספר מזה לרבו
אדמו"ר הזקן נ"ע.
ובשמעו
הדבר, תמה אדמו"ר ואמר: "חבל" (בלשון אידיש: אַה ווא). מחותנו לא
התבונן מה שאומר". ותיכף סיים ואמר: "אין זה כלום, זה רק רוח".
וכן
היה, שלא ילדה שום ילד.
אז
בכה הר"פ הנזכר לעיל לפני רבו, ואמר: "הלא מחותנו הרב הקדוש פעל לי ילד,
ורבי קלקל אותו!"
אז
תפסו אדמו"ר ז"ל בידו, ואמר לו: "עמי במחיצתי, אינך צריך
לוולדות".
מגדל
עז, שער המעשה, אות כ, עמ' רנה. לקוטי ספורים, עמ' מז. אוצר סיפורי חב"ד,
[?],
[ג]
בעיר
טשאשניק גר אחד ממקושרי אדמו"ר הזקן חשוך בנים. ובכל עת בואו לרבי, מזכיר
ומבקש שיפקד בזרעא של קיימא. אך האדמו"ר דחוהו בכל פעם.
פעם
אחת לא זז מפתחו, עד שאמר לו אדמו"ר שיסע לבארדיטשוב למחותנו, ויבקש בשמו.
האיש
לא היה עשיר, אך היה נחשב לבעל בית חשוב. ויעש כן.
ויהי
היום ויקרא לו ר' לוי יצחק מברדיטשוב, ויאמר לו: "היות כי מחותני שלח אותך
אלי, תן לי היום סך חמש מאות רובל כסף, ותקבל ברכתי לזחו"ק [=לזרע חי וקיים].
כאשר
שמע את הסכום הנקוב, נבהל וניסה לעמוד על מקח. אבל ר' לוי יצחק מברדיטשוב פסק ולא
וויתר אפילו על פרוטה אחת.
כל אותו היום התהלך בסחרחורת, וכאשר התחיל
להחשיך החליט ללוות מכל מכריו, עד שיאסוף את הסכום הגדול הזה. העיקר שיפקד בבן
זכר.
כאשר
בא לר' לוי יצחק וסיפר לו החלטתו. ומה השתומם לשמוע שאינו מסכים לקבל כעת שום כסף.
ולא עזרו תחנוניו ותחינותיו.
כאשר
חזר לאדמו"ר הזקן, שפך את מר שיחו. וענה לו אדמו"ר: "מדוע היית
שוטה? היה עליך לסלק את כל הסך שנדרש באותו יום. דע שיש עליך חטא גדול. פעם אחת
ביזית תלמיד חכם גדול, והעונש על זה מלמעלה לילך עריר. רק הרמב"ם מקיל בזה
לפדות נפשו בככר זהב. ועל כן ביקש ממך סך חמש מאות רובל כסף, שהוא חשבון ככר זהב.
ובדיוק ביום זה היה יום היארצייט של הרמב"ם,
ובאותו יום פוסקים כמוהו בכל העולמות. ועל כן היה באפשרותו באותו היום
לעשות עמך טובה, לקבל הכסף מידיך. ואתה החמצת את ההזדמנות".
וישאל
האיש: "ומדוע לא רציתם אתם לעזור לי באופן זה?"
ויען
אדמו"ר הזקן: "אני תלמידו של תלמיד חכם זה, ואין ברשותי למחול על כבוד
רבי".
שמועות
וסיפורים, מהדורת תש"ן, חלק א, עמ' 29-28
[ד]
להרב
הקדוש מאווריטש היה אח בשם ר' משה אפרים, שהיה איש קדוש מאוד. פעם אמר לאחיו, הרב
הקדוש מאווריטש, שלא היו לו בנים: שאם יתן לו קוויטל, יפעול בעבורו, ויוושע בזרע
של קיימא.
ואמר
לו הרב הקדוש: "כל ימי עבדתי את הבורא יתברך במידת הנצחון. ומימי לא נתתי
קוויטל לאף אחד חוץ מהרבי שלי [=ר' לוי יצחק מבארדיטשוב], ואיני יכול ליתן לך
קוויטל".
מאמר
מרדכי, חלק ב, עמ' קסב.
[ה]
פעם
סיפר כ"ק אדמו"ר זי"ע כי ראה אצל גיסו ר' יעקב יצחק, בגד עשוי משי
אדום, ותפורים בו תרי עשר כפתורי כסף. לתמיהתו מה לגיסו להחזיק בבית בגד של
פריצים, שח לו ר' יעקב יצחק גופא דעובדא:
זקנתו
הרבנית, בת המגיד מקאזניץ, ובעלה הצדיק ה"ה זקנו הרב הקדוש ר' אבי עזרא זעליג
מגרעניץ, שנים רבות אחרי נישואיהם עדיין לא נפקדו בזרע של קיימא. ובכל פעם שהיה
נולד אצלם בן, היה נפטר זמן מועט אחר לידתו.
פעם
נזדמן הרב הקדוש מבארדיטשוב בעל ה"קדושת לוי" לקאזניץ, והמגיד מקאזניץ
הזכיר לפניו את בתו, שאין בניה מתקיימים אצלה.
אמר
ה"קדושת לוי": "בוודאי, אם ממשיכים כאלו נשמות גבוהות, אינם יכולים
להתקיים בזה העולם".
והוסיף
ואמר, שאם ברצונה שיתקיימו אצלה הילדים, תלבש בגד אדום שתפורים עליו שנים עשר
כפתורי כסף. אז אולי יוכל הבן הנולד אצלה להתקיים.
ואכן
תפרו עבורה בגד זה, ותקופה לאחר מכן נולד הרב הקדוש ממאגלניצא זצוקללה"ה.
הרב
הקדוש ממאגלניצא היה אומר בענוותנותו: "אמי היתה צדיקת גדולה והורידה נשמות
גבוהות ומיוחדות כאלו, שלא יכלו להתקיים בזה העולם. וכשעשו לה בגד פחות וגרוע [=א
פאשארט קלייד], מזה נולד לה בן שהוא גם כן פחות וגרוע [=א פארשארט קינד].
צבי
תפארה, עמ' שנא-שנב.
[ו]
...והנה
האיש העני נושא החומר היה הולך וגדול, רק בנים לא היו לו. ויבקש מאת הרב שיתפלל
עבורו שיהיו לו בנים. ואמר לו הרב שיתפלל עבורו, רק בתנאי שיתאמץ בכל כוחו לפזר
ממונו לאנשים היורדין מנכסיהן, לעזור להם בצדקה ובגמילות חסדים ולנחם אותם, ולדבר
אל לבם ולספר להם תמיד את מהותו איך כי היה איש עני, ועזר לו השם יתברך. ובזכות זה
יושע בזרע של קיימא, בבן זכר, ויקרא שמו בישראל אליהו.
והנה
בשנה הזאת נפקדה אשתו, ונולד לו בן זכר, ויקרא את שמו אליהו. וראה ממנו הרבה נחת,
זרע ישרים יבורך בעושר ובתורה ובגמילות חסדים.
מאורות הגדולים, עמ' 26-25. הנ"ל, מהדורת נגאל, סיפור כג,
נעמ' 90-87. ר' לוי יצחק מבררדיטשוב, סיפורים (נגאל), אות סד, "עלילת
דם", עמ' 159-154.
[ז]
בעיר
ראזישטשעוו היה איש עני דיג, שהיה פורש מצודה על הנהרות לצוד דגים. ואשתו היתה אשה
צנועה, ולא היה להם בנים. והאשה שמעה אשר בעיר בארדיטשוב נמצא הרב הצדיק, ובקשה את
בעלה כמה פעמים שיסע להרב הצדיק ולבקש ממנו שיתפלל עבורם, אשר השם יתברך ירחם
עליהם ויתפקדו בזרע של קיימא. ולא שמע אליה, עד שהציקו בדברים ליתן לה גט פטורין,
כי למה לה חיים באין בנים, עד שנתרצה לעשות רצונה ליסע להרב הצדיק.
וכאשר
בא אל הרב הצדיק, שאל אותו: מה מעשהו?
וענה
לו כי הוא דיג.
ואמר
לו הרב הצדיק, אשר מקודם שישב על הספינה לצוד דגים, יאמר את הקפיטיל תהלים קמח הללו
את ה' מן השמים. ואם לא יוכל לאמר את כל הקפיטיל, יאמר על כל פנים את הפסוקים
האלו תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו, ונסע
לביתו.
וכאשר
בא לביתו שאלה לו אשתו: "מה אמר לך הרב הצדיק?"
אז
מילא שחוק פיו, והגיד לה אשר אמר לו שטות כזה, לאמר תהלים מקודם שאסע על הנהר לצוד
דגים.
אמרה
לו אשתו: "אל תפיל דבר מכל אשר אמר לך".
והוא
שחק עוד יותר מזה.
...[לאחר
גלגולים והרפתקאות מרובות], עד בואם חזרה לביתם. והתחיל עוד הפעם להיות ציד דגים
מן הנהר. רק אשתו אמרה לו בכל יום קודם נסיעתו אשר יאמר הקפיטיל תהלים קמח, כפי
דבריו של הרב הצדיק מבארדיטשוב. וכן עשה.
ובכל
היה מצליח, וצד הרבה דגים, עד כי הגדיל מאוד. והשם יתברך זיכה אותם בבנים יראים
ושלמים, ובכל אשר יפנה יצליח. והיה חסיד גמור, עד כי שמו הולך וגדול. והתחתן את
אחד מבניו עם נכדת הגביר אשר היתה משרתת אצלו. והשמחה היתה גדולה כל כך, עד כי
נהרו אל השמחה עניים מכל העיירות הסביבות שם. וכולם נתנו מתנות כפי הגדולים אשר
בארץ, ושמעו הולך בכל הארץ.
מאורות הגדולים, עמ' 24-21. הנ"ל, מהדורת נגאל, סיפור כב,
עמ' 86-81. ר' לוי יצחק מבררדיטשוב, סיפורים (נגאל), אות סג, "עגונה מוצאת את
בעלה בקוקז", עמ' 154-148.
טו.
וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר
יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ
כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים... לא ישימם
בך
כבר
פרשנו בפסוק[16] כל
המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, דידוע מאמר חכמינו
ז"ל[17] השם יתברך
מקדים רפואה למכה, וכונתו בהצרה רק בשביל הישועה שישלח אחר כך.
וזהו כל
המחלה - לשון פעולה. כלומר, הפעולה והכוונת החולי אשר שמתי במצרים לא אשים
עליך
כי
אצלך כוונת כי אני ה' רופאך - רק בשביל הרפואה והישועה שאחר כך.
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה בפסוק ויברכם.
כל חולי... לא ישימם בך [סיפורים]
[א]
פעם
אחת היה הרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע חולה מאוד, והרופאים לא מצאו רפואה בדרך
הטבע למחלתו. ואמרו שזקוק לנס כדי לרפאותו. וציוו שלא להפריע מנוחתו ומשכבו, עד
שלא הרשו לאיש להכנס אל הקודש פנימה, אלא ישבו אנשי שלומו בחדר הסמוך, והתפללו
לרפואתו.
ופתאום
שמעו קול רעש, ופתחו הדלת ומצאו את הרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע שוכב על הארץ,
כי נפל מהמטה. ומיהרו להרימו ולחזור להשכיבו. וחזקו צדדי המטה באופן ששוב לא יפול,
וחזרו לתפלתם כבראשונה.
ולא
ארכה השעה, ושמעו את קולו הקדוש שקורא למשמש שיביא לפניו מים ליטול ידיו, כי ברוך
השם הוטב לו. וכן היה שעד מהרה הוטב מצב בריאותו, וחזר לאיתנו הראשון.
ואחר
כך סיפר לאנשי שלומו, איך כשהיה מוטל על משכבו, ושמע מה שאמרו הרופאים (ל"ע),
נזכר מה ששמע בשם המגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע, שמה שהבוטח בה' חסד יסובבנו,[18]
אין הישועה בא כתשלום שכר בעד מדת הבטחון שבו, או כסגולה להמשיך גם חוץ לדרך הטבע.
אלא שכן ברא השם יתברך את טבע העולם, שהגבר אשר שם בה' מבטחו, יפעול הנצרך לו
וימלא ה' חסרונו".
"ומתוך
כך חשבתי: 'הרי בכחי להתחזק ולבטוח בהשם יתברך, ועל ידי כך תבא ישועתי בדרך הטבע
ולא אהיה בכלל הסומך על הנס'. וכך עשיתי, ומתוך בטחוני קמתי לירד מהמטה, אמנם
נפלתי לארץ. שבתי והרהרתי 'הלא בלי ספק דברי המגיד זי"ע אמתיים, ולמה לא
נתקיימו בי? אין זה אלא כי אין בטחוני בשלימות, ויש בו איזה פגם. על כן אתחזק עוד הפעם
בבטחון שלם, ואז בודאי אקום ברפואה שלמה'. וכן עשיתי, ועל ידי זה, תודה להשם
יתברך, חזרתי לבריאותי כבראשונה".
עד
כאן דבריו הקדושים.
קונטרס
עולת שבת (מונקאטש), שנת תשנ"ו. מה שסיפר כ"ק אדמו"ר ממונקאטש
שליט"א בשם המשב"ק ר' חיים בער (משמשו של ר' חיים אלעזר שפירא ממונקאטש)
ששמע כן מפי רבו. הובא: ילקוט קדושת לוי, עמ' רב. שיחות יקרים, דף ל, ב-לא, א. בלשון
חסידים תתקדש, עמ' קנו-ז.. קונטרס עולת שבת, תשנ"ה עמ' מז.
[ב]
פעם
אחת שבת בעיר מיקולייאוב (רוסיא פודולסקי), ושררה אז שם מחלת המאזלין [=חצבת,
אדמת] בקרב הילדים, רחמנא ליצלן.
ונתכבד
על ברית מילה בסנדקאות. ובשעת הברית מילה אמר: "הנה מהות המאזלין הוא מין
צרעת, רחמנא ליצלן. וקיימא לן[19]
"מילה דוחה צרעת".
ומאז
פסקה המחלה, ונתרפאו כל הילדים.
תפארת
בית לוי, עמ' 17. ארץ החיים, מערכת ל, ר' לוי יצחק, אות שיב, עמ' 92. ילקוט קדושת
לוי, עמ' רטז.
[ג]
ביד
זקני הצדיק החסיד מו"ה פנחס זצ"ל היה קמיע שנתן זקינו הרב הקדוש ר' לוי
יצחק לחולה אחד.
ולא
היה רשום בה שום שם אלקי או מלאכי, רק בזה הלשון: "לוי יצחק בן שרה סאסיא האט
געזאגט אז דער חולאת זאל אוועק געהן" [=לוי יצחק בן שרה סאסיא אמר שהמחלה תסתלק
לה].
וזה
היה מועיל בעזרת השם יתברך.
וזקיני
הרר"פ הנזכר לעיל היה גנוז בידו למשמרת, והיו נותנים לחולים להחזיקם בידם זמן
מה, ונרפאו גם כן.
תפארת
בית לוי. ילקוט קדושת לוי, עמ' רכט. דור דעה, ת"ק-תר"כ, עמ' קמו. מתוך
תפארת בית לוי. זכות אבות, עמ' עח. מתוך משרתיו אש לוהט, ח"ב, עמ' כה
[ד]
בשם
הרב זצוקלה"ה מבארדיטשוב שלא היה מסכים על כתיבת הקמיעות.
ושהיה
אומר חוץ מהקמיעות של הקאזניצער, כי אין כתוב בהם רק תפלות וברכות, כגון "יהי
רצון מלפני שתשלח רפואה שלימה לפלוני בן פלוני".
תולדות
יצחק, זכרון טוב. עניני טעינת ברכותיו, אות טז. ילקוט קדושת לוי, עמ' רכח.
[ה]
הרב
הקדוש ר' אשר מקארלין זצוק"ל דיבר בענין אחדות שנעשה על ידי טהרת הטבילה
במקוה. ואמר: שעל ידי טבילה במקוה יוכל האדם לייחד דעת חבירו לדעתו.
וסיפר:
שפעם אחת נחלה הרב הקדוש ר' משה זצוק"ל, בנו של הרב הקדוש המגיד מקאזניץ
בהיותו ילד קטן ואהוב לאביו הרב הקדוש הנזכר לעיל, והרופאים התייאשו ממנו. והיה
אביו הרב הקדוש שרוי בצער גדול. ובהגיע זמן התפלה גמר בדעתו להסיח דעתו מחולי בנו
הילד. ופירש ואמר ותשלך את הילד תחת אחד השיחים[20] – שיח,
מלשון תפילה, עבור תיבה אחת מהתפילה שתהיה בשמחה.
והרגיש
בדבר הרב הקדוש מבארדיטשוב זצוקלל"ה, והלך לטבול במקוה, ואמר: שפעל בטבילתו
לשנות דעת הרב הקדוש אבי הילד הנזכר לעיל, שיתפלל דוקא על רפואת בנו הילד.
ואמר:
שעל ידי ששינה דעתו להתפלל על הרפואה, היה המתקת דינים מעל כלל ילדי ישראל.
אוצר הסיפורים,
יא, ירושלים תשט"ז, עמ' ח-ט. "בספר בית אהרן בליקוטים, וזה
לשונו..." סיפורי חסידים, באר יעקב
חיים, ג, עמ' קט. מנחם גוטמן, מעין החסידות, ירושלים תשכ"ה. הוצאת מעין
החכמה. שנה ב' ספר ב, עמ' 4
[ו]
אם כי
מילדותו היה הרב הגאון הצדיק הראב״ד ז״ל [=ר' אברהם דוד מבוצ'ץ'] משומעי לקחו של הרב הקדוש המגיד בנדבורנה,
הרי בהיותו אחר כך סמוך על
שלחן חותנו הגאון מהרצ״ה קרא ז״ל אבד״ק בוטשאטש, שהיה כידוע מגדולי המתנגדים, זנח
גם הוא את החסידות ואחז בדרכי חותנו.
אך
מאת ה׳ היתה זאת שיהיה גם הראב״ד ז"ל מצדיקי הדור ומפועלי ישועות. וכן
התגלגלו הדברים:
באחד
הימים חלה לפתע בנו
בכורו שהיה אז בנו יחידו במחלה אנושה, רחמנא ליצלן, והרופאים אמרו נואש. והנה באותו
הזמן הגיע הרב הקדוש, זקני הצדיק הגאון פאר ישראל הר׳ לוי יצחק מברדיצ'וב זצ״ל לעיר רומלוב, ותהום כל העיר מבואו של אותו צדיק פועל
ישועות.
ותגש
הרבנית אליו ותתחנן
לו שיסע עם הבן הנולד אל הצדיק מברדיצ׳וב, בכדי שיברכהו ויקום מחליו. אך הראב״ד
מאן לשמוע בקולה, מתוך טענה שהדבר
כרוך בביטול תורה. ותלך הרבנית לראשי הקהל ותבקשם לחוס עליה, בהניעם את רבם שיסע עם בנו החולה לרומלוב
להצדיק מברדיצ׳וב. ואמנם אחרי הפצרות מרובות נעתר הראב״ד לראשי הקהל ויסע עם בנו לרומלוב כשאחדים מראשי
הקהל מלווים אותם.
ויהי בהגיעם
לרומילוב הגיע זמן תפלת שחרית, והגה״צ הראב״ד ז"ל הכין את עצמו לתפלה. ובהיותו בדרך מהמלון לבית
המדרש פגע באחד משמשי הצדיק מברדיצ'וב, וישאלהו: "מתי נוהג הצדיק להתפלל, ומתי יוכל.לבא לפניו?"
ויענהו
כי הצדיק היה ער כל הלילה, ורק זה עתה שכב לנוח קמעה, וכאשר יקום ויכין את עצמו לתפלה
אשד
יגמרנה אחרי חצות
היום, ואז יוכל לבא לפניו.
ואכן אחרי
חצות
היום בא המשמש לאכסניותו
של הראב״ד לקרא לו אל הצדיק מברדיצ'וב.
ובבואו שאלהו הצדיק למטרת ביאתו, הראב״ד סיפר לו כי לא יכול היה לעמוד בפני
ההפצרות של בני ביתו ואנשי קהלתו, ויבא לקחת ברכה לבנו החולה. אם כי קשה היה לו לבטל
זמן
מלימוד תורה.
וישאלהו
הצדיק: "ואיה בנך החולה?"
ויענהו
הראב״ד:
"הוא נשאר
באכסניא".
ויצו
הקדוש את משמשו שיביא לפניו תיכף את
הילד החולה. וכאשר הביאוהו, הניח הצדיק את ידו על ראשו ויברכהו, ובפנותו אל אביו הרב מיזלוביץ אמד לו כדברים האלה:
"השם יתברך ישלח לו רפואה שלמה, ומבנך בכורך זה תזכה לראות בנים ובני בנים יראי
ה׳ ומופלגים בתורה".
ויהי כאשר
כלה את ברכתו, והראב״ד הושיט את ידו לברכת
פרידה, כדי לחזור לעירו, שאלהו הקדוש מברדיצ'וב: "מה זה תמהר ליסע מפה, אחרי שמצאתי את שאהבה נפשי, אדם שאני רואה בו ניצוציו ונשמתו של הרשב״י?"
ויפצר
בו מאד להישאר אצלו,
ויעתר הרב להפצרותיו. והצדיק מברדיצ׳וב אמר לבני לוויתו של הראב״ד שיחזרו עם הילד החולה לביתם, כי רבם ישאר אצלו לימים אחדים להשתעשע אתו
בדברי תורה ובדברים העומדים ברומו
של עולם, ויברכם.
ואמנם
הם שבו לביתם בלקחם עמם את הילד
החולה, אשר חיש מהר ניכדו בו סימני התאוששות, עד אשר החלים לגמרי .
הראב״ד
נשאר אצל הרב הקדוש מברדיצ׳וב עד לאחר שבת קודש, ואחר כך נאות לנסוע עם הרב הקדוש לעיר
סקולי. ולא הניחו הרב הקדוש לשוב לביתו, כי אם יסע אתו לברדיצ׳וב...
דעת
קדושים, על הלכות מליחה בשר וחלב. תל אביב, תשי"ט. "תולדותיו",
יעקב יצחק וואהרמן, דף פז, ב.
טז.
וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תָחוֹס
עֵינְךָ עֲלֵיהֶם וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ
ואכלת את כל העמים
[א]
ישראל סופגין נכסיהם של אומות העולם, הדא הוא דכתיב ואכלת את
כל העמים [אשר ה' אלהיך נותן לך], וכתיב (ישעיה סא, ו) חיל גוים תאכלו
ובכבודם תתימרו (שיהש"ר פ"ז,
ח)
כשאדם עושה משא ומתן עם נכרי, והישראל מרויח בהמשא ומתן, ועל
ידי זה יכולת בידו לעבוד ה' ביותר, אזי מעלה הניצוצות מן האומות. וזהו "נשאת
ונתת באמונה"[21].
"נשאת" - לשון עליות. "ונתת באמונה" - כי הוא מתנה אל ה'
מישראל, שמעלה הנצוצות. ומזה בא הגרים מן האומות, מחמת שישראל מעלים הניצוצות מהן.
קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה עבודת מתנה.
[ב]
...כאן, שנצלו את מצרים, והיה זה עליית ניצוצות, כמבואר בספרים.
ובאמת בעליית ניצוצות צריך האדם לצמצם ולהשפיל עצמו במחשבת הניצוץ, כדי להעלות
אותו. ולכך לא כתיב כאן[22] רק בני
ישראל עשו כדבר משה [וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות], ובכל המצות כתיב
ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, בזה הבהירות שקיבל משה מפי הקדוש ברוך
הוא - כי אז לא היה להם בהירות.
קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה ובני ישראל.
יז.
כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל
לְהוֹרִישָׁם
כי תאמר בלבבך
כי
תאמר בלבבך -
על כרחך לשון דלמא הוא. שמא תאמר בלבבך "מפני שהם רבים, לא אוכל
להורישם", אל תאמר כן (רש"י).
ועיין ברש"י שמדקדק על לשון כי.
ונראה באמת, כי הכלל הוא אם יבוא לאדם איזה מניעה חס ושלום לעבדות הבורא
ברוך הוא – העיקר, שלא יעלה שום מורא ופחד על ראשו[23]. ואז
בודאי בעזרת הבורא ברוך הוא לא יזיק לו.
וזה הרמז בפסוק כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני - רשאי אתה
לומר כן, רק התורה נותן עצה.
וזהו הרמז איכה אוכל להורישם – כלומר, התורה נותן עצה. איכה
אוכל להורישם, כלומר, על ידי זה תוכל להורישם. לך הברית והחסד והשבועה שנשבע.
לא תירא מהם[24] - ואז בודאי תוכל להורישם.
יח. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר
תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם
לא תירא מהם
[א]
התורה
נותן עצה... על ידי זה תוכל להורישם, לך הברית והחסד והשבועה שנשבע, לא תירא
מהם - ואז בודאי תוכל להורישם.
יעוין
הרחבת דברים בפירוש הפסוק הקודם.
[ב]
כתיב
בפרשת בראשית[25] ומוראכם
וחתכם אש על כל חית הארץ, וכתבו כל הספרי מוסר: בזמן שישראל עושין רצונו של
מקום, כל הברואים מקבלין מזונותיהם מישראל, כמאמר חז"ל:[26] בראשית[27] -
בשביל ישראל [שנקראו ראשית]". שבשביל ישראל נבראו הכל, והם המשפיעים
לכל העולמות. אם כן, הכל מתיראים (מהם), כמו שכתב התוספות יום טוב[28] בשם
הירושלמי דמקבל בוש ממשפיע, עיין שם.
...אפילו
הכלב שהוא פחות שבמקבלין[29] לא
יחרץ לשונו[30], מכל שכן
שאר הנבראים שהם המקבלים יותר והכל על ידי ישראל כנזכר לעיל, מכל שכן שיתיראו
מישראל. ומעתה אין לישראל לירא משום דבר. ודוק.
קדושת
לוי, חידושי אגדות, מסכת ברכות דף ד.
את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה
כתב
בספר הקדוש "שפתי צדיק", שבעל ה"קדושת לוי" זי"ע אמר:
שמקנא לפרעה, שיצא על ידו קידוש השם גדול כל כך.
שרגא
המאיר, פרשת בא, עמ' קסד.
יט, הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת
אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ
הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל
הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם
המסות הגדולות אשר ראו עיניך
יש
שני בחינות בעבדות הבורא ברוך הוא:
בחינה
אחת, שאנו רואין ניסים ונפלאותיו שמשנה דברים הטבעים, מזה ניכר שהוא יתברך מושל
בכל ועושה בהם כרצונו, ומחויבין כל ברואיו לעבדו ביראה. ובחינה שנית, כשאנו משיגין
גדולתו מצד שהוא הבורא הכל, וראוים לעבדו.
וההפרש
ביניהם הוא: כי כשאין מכירין גדולתו רק ממעשיו ונפלאותיו, כמו הניסים שעשה במצרים
ובים - הניסים הם גדולים בעיניו, כי אין מכיר גדולתו רק על ידיהם. אבל כשהוא מכיר
ויודע ידיעה אמיתית כי הוא הבורא הכל - אם כן, אין הנס גדול כל כך בעיניו. כי אין
זה חידוש שהבורא הכל יכול לעשות בנבראים שברא כרצונו, כיון שהוא ברא אותם. רק מזה
יקר הנס בעיניו: שהבורא ברוך הוא עשה ניסים ונפלאות מחמת אהבת ישראל.
והנה
בצאת ישראל ממצרים היו בקטנות השכל, והכירו גדולת הבורא רק על ידי ניסים ונפלאות.
אך במתן תורה בסיני נזדככו חומריותם, והכירו גדולת הבורא ברוך הוא בבחינה השנית
הנזכרת לעיל, מצד שהוא בורא הכל. וידעו למפרע שגם הניסים והנפלאות שעשה במצרים
ובים, אין הפלא מצד הנס, כי אם שנראה אהבתו לישראל וכנזכר לעיל.
...והנה
בעשית העגל אבדו השגת העבדות בשני בחינות האלו. רק בעשית המשכן חזרו לבחינה ראשונה,
לעבודתו יתברך מצד נפלאות. אבל הבחינה שבמעמד הר סיני, אין זה כי אם למי שעובד
אותו יתברך תמיד במסירת נפש, שיזכה מעט מעט לבחינה זו בהטיבו את דרכו.
קדושת
לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.
אתה ירא מפניהם
הנה
יראה לא שייך, רק שאנו מתיראים מפני הדבר שהוא למעלה ממנוּ.
קדושת
לוי, פרשת משפטים, ד"ה והשתחויתם מרחוק.
כ. וְגַם אֶת הַצִּרְעָה
יְשַׁלַּח ה' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים
מִפָּנֶיךָ
כא. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא
גדול ונורא
האדם
בכל מדותיו צריך להדבק עצמו להבורא ברוך הוא: במדת היראה - לירא את ה' הנכבד
והנורא. במדת אהבה - לאהוב את ה' הגדול.
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה ויאמר אליהם.
כב. וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת
הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן
תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה
כג. וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ
לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם
כד. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם
בְּיָדֶךָ וְהַאֲבַדְתָּ אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ
בְּפָנֶיךָ עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם
כה. פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם
תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן
תִּוָּקֵשׁ בּוֹ כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא
תשרפון באש
[א]
כשאדם
חוטא חס ושלום, עושה פגם למעלה, ונותן כח לקליפות. והרפואה לזה, לשרוף את
החיצונים, על ידי שמתלהב להבורא ברוך הוא וברוך שמו. וההתלהבות ההוא בא על ידי
החטא, מחמת שחטא והיה במחשבות חשכות... שעושה פגם למעלה, ונותן כח לחיצונים.
הרפואה היא, באש תשרף[31] –
פירוש: על ידי התלהבות שמתלהב אחר כך לעבודת הבורא ברוך, הוא בשביל החטא שחטא,
תשרף כל הקליפות.
קדושת
לוי, פרשת אמור, ד"ה ובת כהן.
[ב]
מדת
היראה, אשר על זה מרומז יסוד האש.
קדושת
לוי, לשבת נחמו.
[ג]
הנה
מדת הדין נקרא אש.
קדושת
לוי, דרוש לפורים, ד"ה מרדכי מתרגמינן.
[ד]
אש - רוצה לומר: השנאה והגבורות.
קדושת
לוי, פרשת וזאת הברכה, ד"ה ה' מסיני.
[ה]
אש - מורה על הצמצום של השפע
הנשפע מהבורא ברוך הוא.
קדושת
לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
כו. וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל
בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ
כִּי חֵרֶם הוּא
ולא תביא תועבה אל ביתך
[א]
הגה"ק
בעל צמח צדק הר"ר מנחם מענדיל מליבאוויטש זצוק"ל סיפר ששמע פ"ק
הקדושת לוי זצוק"ל שאמר
כי
לולא דברה תורה על מדת הגאוה (כמו שנאמר[32] ורם
לבבך [ושכחת את ה' אלהיך] ועוד כאלה, ובכתובים עושה גאוה[33], רגל
גאוה[34],
ענקתמו גאוה[35],
חוטר גאוה[36],
גאות אדם[37] ועוד כהנה)
לולא כל זה לא היה מאמין כי אמנם נמצאות מדה זו בעולם. יען כי לא יוכל לצייר לו,
איך איפה ימצא אדם און בלבו להתגאות אף באיזה ערך ובאיזו מדה שהיא, בעת אשר הוא
עלול לחלוף כליל עוד במהירות יתירה מקקיון דיונה, אשר למצער נתקיים לילה אחד,
והאדם הלא עלול לכל אסון ולכל פגע בכל שעה ובכל רגע.
והיה
אומר כי לדעתו מדין התורה אסור להכניס אדם בעל גאוה לתוך הבית, אחרי דכתיב[38] תועבת
ה' כל גבה לב, וכתיב בפרשת עקב ולא תביא תועבה אל ביתך.
שיח
שרפי קודש
[ב]
אם
יניח לבוא לביתו בעל גאוה – עובר בלאו ולא תביא תועבה אל ביתך. דפסוק
מפורש, תועבת ה' כל גבה לב.
גן
יוסף (פאצאנווסקי), עמ' ס.
[ג]
שמעתי
מפה קדוש אדוני אבי זקני [בעל "קול אריה"] זי"ע, שהגאון הקדוש בעל
"קדושת לוי" היה בעיר קאלעף, והתאכסן בבית הנגיד הצדיק מו"ה יעקב
קאלעווער ז"ל. ורצה הגאון הקדוש להתפלל, ולא היה יכול לומר הברכות.
וצוה
לחפש בבית שמה, שמא יש איזה צואה ודבר טמא, ולא מצאו. וניסה [הגאון הקדוש
מבארדיטשוב] כמה פעמים. ולא היה יכול להתחיל ולומר "ברוך", עד שנשמט
הסדין המכסה את השלחן, ומצאו קארט [=קלפים] שמשחקין בו.
וצוה
לזרקו לחוץ, והתחיל להתפלל.
עד
כאן שמעתי.
מעשה
השם עמ' קל, ושם הע' ב "מצוה לציין, כי הרב הצדיק ר' יעקב פיש הנזכר, היה בעל
מדריגות גדולות, ובמצות הכנסת אורחים היה ידוע ומפורסם בכל הסביבה. ולשם באו מכל
המינים. ומה שמצא הגאון הקדוש מבארדיטשוב בביתו, בוודאי שלהם היה, כמובן".
מתוך אבן שלמה דף קע.
פרק ח
א. כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר
אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם
וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם
כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות... ובאתם וירשתם את הארץ
[א]
הכלל הוא: אפילו אם האדם אינו יכול לקיים כל המצות. דהיינו, מצות התלוים
בארץ, ומצפה לקיים המצות. ועל ידי זה שמצפה, זוכה לקיים.
וזהו הרמז כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות – כלומר, תצפה
לעשות המצות התלוים בארץ, ועל ידי זה יזכה לקיים. ולשון תשמרון - מלשון ואביו
שמר את הדבר[39],
לשון מצפה[40].
ועל ידי זה, ובאתם וירשתם את הארץ - תזכו לבוא לארץ לקיים המצות.
[ב]
...הנה
יש עוד בהכוסף מעלה יתירה כי במעשה אינו רק מה שעושה. דרך משל, תפילין כשמניח, אז
אין בידו אלא מצות תפילין. אבל הכוסף והתלהבות שיש לו להמצוה כדי לעשות נחת רוח
להבורא, הוא כולל כל המצות, ומעלה עליו כאילו עשאן לכל המצות. כמאמר חכמינו
ז"ל[41] "חשב
לעשות ונאנס [מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה]".
וזהו
כוונת הפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום [תשמרון לעשות] - אפילו מצות שאין
נוהגין בזמן הזה אתה יכול לקיים, באופן כשתשמרו - מלשון ואביו שמר את
הדבר,[42]
שתהא יושב ומצפה ומשתוקק אל המצוה "מתי יבוא לידי ואקיימנה"[43].
וזו
גם כן מה שאמר דוד[44] (ואני)
[והנה] בעניי הכינותי ל[בית] ה' [זהב ככרים מאה אלף וכסף] אלף אלפים [ככרים] –
פירוש
[והנה
בעניי הכינותי לבית ה'] - כי מצות צדקה אי אפשר רק במתנות מעות. אך אני אפילו בעניי
הייתי מתלהב, ואמרתי "מי יתן ואוכל לבנות בית.
ובזה,
הכינותי [לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף] אלף [אלפים ככרים] - כי נחשב עלי
כאילו עשיתי בפועל.
קדושת
לוי, פרשת ויצא.
לשון
אחר:
...והנה
עוד זאת מעלה אחרת: כי במעשה – אינו (יכול) [כולל] אלא רק מה שהוא עושה. למשל, אם
מניח תפילין, אינו בידו רק מצות תפילין, ולא שום מצוה אחרת. אך בהכיסוף שיש
להַמְצֻוֶּה לעשות נחת רוח ליוצרו מכל המצות – (ו)הקדוש ברוך הוא מחשב לו כאלו עשה
כל התורה כולה.
וזה
כוונת הכתוב כל המצוה אשר אנכי [מצוך היום תשמרון] לעשות – פירוש:
כל
המצוה –
אפילו שאינו נוהג עתה בזמן הזה,
על זה
אמר, תשמרון לעשות – הוא מלשון ואביו שמר את הדבר. כלומר, שיהא
מצפה: מתי יבוא לידו ויקיימנה. והקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה[45].
וזו
גם כן [כוונת] דוד המלך עליו השלום (ואני) [והנה] בעניי [הכינותי לבית ה' זהב
ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים] – פירוש: כי למצות צדקה צריך מתנות מעות.
אך אם אף בעניי היה לי התלהבות לקיים מצות צדקה, ואמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנה,
ואוכל לבנות בית ה'. (ו)מחמת זה הכינותי אלף אלפים. כי הקדוש ברוך הוא חשב עלי
כאלו עשיתי, ומצרף מחשבה טובה.
כתב
יד, ילקוט קדושת לוי, עמ' טו.
אשר אנכי מצוך היום
אשר
אנכי מצוך היום
- שלא יהו בעיניך כדיוטגמא ישנה, שאין אדם סופנה, כחדשה שהכל רצים לקראתה (ספרי,
ואתחנן, פיסקא ח)
הנה
צריך [להבין] איכות ומהות המאמר הזה, והאיך יחדש האדם התורה בכל יום, שתהא בעיניו
חדשה.
והענין:
שהוא הוא הדבר עצמו ההפרש שבין העז והחריף, ובין הביישן והתם. כי התם בטבעו ואטום
בשכלו – אין בו כח מתעורר למוץ מסוד[46], סוד
תנחומי התורה הנעימה, ולהתענג מזיו כבודה, אשר טועמי טעמיה חיים זכו[47]. כי
אין לו אלא מה שעיניו רואות[48]. ומה
שלומד בה היום, למחר הרי הוא ישן בעיניו, ואחר כך נהיה לו ישן נושן.
אבל
הער הערום וחריף, ערום יעשה בדעתו[49]
ציצים ופרחים לתורה ולתעודה[50],
ונחית לעומקא דדינא[51],
וטעמא טעים טעם הדבר, ונימוקו עמו[52].
ובעמדו על הטעם, יזיל בתר טעמא, וידמה מלתא למלתא, ויצא לדון בדבר החדש אשר לא
נמצא כתוב בספר, וימץ מלא השכ"ל מים[53] חיים
נובעים ממקור השקידה והעיון והחריצות. וכמו שאמרו ז"ל[54] על
פסוק[55] דדיה
ירווך בכל עת "[למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה, כל זמן שהתינוק ממשמש
בו, מוצא בו חלב. אף דברי תורה, כל זמן שאדם הוגה בהן, מוצא בהן טעם]".
ובכל
יום ויום שכלו מזדכך ומתחדד, ומוציא דברים חדשים לבקרים[56],
מתוקים מדבש ונופת צופים[57].
ונמצא, בכל יום ויום הרי הם בעיניו כחדשים.
...והנה
לו יתברך חסד, כי הוא משלם לאיש כמעשהו.[58]
שכאשר יתאמץ האדם למטה לחדש בכל יום תמיד חדושי תורה וחדושים בחינת יראה ואהבה
ועבודת הבורא ברוך הוא ביתר שאת ויתר עז. ככה הוא יתברך לעומתו. ומשפיע לו חכמה
והשגה חדשה תמיד. וגם שפע טובה, חיים וברכה, שפע חדשה. ומחדש בכל יום תמיד מעשה
בראשית[59],
להשפיע לו ולכל העולם כולו.
קדושת
לוי, פרקי אבות, פרשת ראה.
וירשתם את הארץ... לאבותיכם
הנה
רש"י ז"ל כתב בפרשת וארא[60] אשר
נתתי אותה לכם מורשה – "ירושה היא לכם מאבותיכם", עד כאן.
הרי
דלשון ירושה אינו שייך, רק כשיורש מאב. וכן כתב הסמ"ע בחושן משפט[61] דירושה
– היינו, מה שנוטל מאב.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר במה אדע.
ב. וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל
הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר
לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר
מִצְוֹתָו אִם לֹא
אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר
הקדוש
ברוך הוא מוליך אותנו על פי הטבע תמיד. רק בעת ארבעים שנה, היה מוליך אותנו חוץ
לטבע.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה בהעלותך.
לנסותך
...כי
לפעמים מנסה המלך מדינות שלו אם אוהבים אותו ועובדים אותו באמת.
קדושת
לוי, פרשת בא, ד"ה עוד יבואר החודש.
ג. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ
וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן
הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא
פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם
ויאכילך את המן
[א]
הנה
בחינת משה איש אלקים היתה מעלה רמה וגבוהה מאד, כמו שאמרו:[62]
"פני משה כפני חמה", והכל הולך אל מקום אחד.
ולכן
היה המן בזכות משה,[63] כי
היה גם כן נמשך ממקום גבוה ורמה, בחינת הרצון העליון. ולכן כפי הערך מעלתו ובחינתו
והמשכתו ממקום קדושים רם ונשא, כנזכר לעיל, לכן היה מזון רוחני, לחם אבירים[64],
נבלע באיברים[65]. ולא היה בו
שום מותרות אשר ידחה מהטבע ולחוץ. וגם לאשר שנמשך מבחינת הרצון, אשר בו נכללו כל
מיני טובות, לכן היה מתהפך לכל מיני טעמים, כאשר תאוה נפש הישראלי, ושוה היא לכל
נפש. כי בחינת הרצון כולל כל הטובות וכל ההצטרכות, דבר לא נעדר.
קדושת
לוי, פרקי אבות, בהעלותך.
[ב]
ידוע[66] שכל
טעמים שאדם היה חומד שירגיש במן, היה טועם. ואיתא[67]
"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית".
נמצא,
לפי דברי חכמינו ז"ל, העני משפיע יותר לבעל הבית ממה שמשפיע בעל הבית להעני.
כי בעל הבית נותן לו דבר גשמי, ממון או אוכל. ובעבור זה יושפע עליו רב טוב וברכה,
והוא דבר רוחני.
כן
הענין במן, שהיה מזונו של אדם, והוא קצת דבר גשמי כשבא לעולם התחתון הזה. והאדם
כשעלה ברעיונו שירגיש במן איזו טעם במיני מטעמים, ותיכף ומיד נשפע הטעם ההוא במן,
והרגיש האדם את הטעם הזה, ההשפעה הוא דבר רוחני.
וזהו
פירוש
והמן[68]– היה בו כח,
כזרע
גד – כי ג'ד'
הוא "גומל דלים"[69].
ופירושו
כמו בצדקה שאדם נותן לעני יש בו שתי בחינות של השפעה, השפעה לעני הוא דבר גשמי,
והשפעת העני לבעל הבית הוא רוחני, כמו כן במן. דהשפעת המן לישראל כשבא לעולם, זה
היה דבר גשמי קצת, שהיה בו ממשות. והשפעת ישראל למן שיקבל טעם כפי מחשבתם, הוא דבר
רוחני.
וזה
שאמר והמן כזרע גד הוא – כזריעה של צדקה, על דרך הכתוב[70] זרעו
לכם לצדקה.
ספר
זכירות, זכירת המן.
כן הוא
[בשינויי לשון קלים] בקדושת לוי, פרשת בהעלותך
האדם
הנותן צדקה, הוא משפיע בעני. ורבותינו ז"ל אמרו "יותר ממה שבעל הבית
עושה [עם העני, העני עושה עם בעל הבית]". אם כן, העני גם כן משפיע בבעל הבית.
אפס החילוק שבעל הבית משפיע להעני דבר גשמי, והעני משפיע לבעל הבית דבר רוחני.
דהיינו, שהקדוש ברוך הוא נותן לו עולם הבא וקדושה וטהרה.
וכן
היה במן. שהמן היה משפיע לישראל שאכלו ממנו, דהוא קצת גשמי. וישראל השפיעו במן דבר
רוחני, כמאמר חכמינו ז"ל "כל מה שבקשו לטעום במן, היה טועמין".
נמצא,
המן מקבל מאתם דבר רוחני איזה טעם שרצו. וגד - ראשי תיבות ג'ומל ד'לים[71].
וזהו והמן
כזרע גד - הוא שהמן היה בו ענין גומל דלים. שזה משפיע לזה גשמי, וזה משפיע לזה
רוחני. כמו כן היה במן המן השפיע להם גשמי לישראל, וישראל השפיעו בו רוחני.
וזהו כזרע
גד - כזריעה של גומל דלים, וזריעה נקרא צדקה, כמאמר חכמינו ז"ל[72] זרעו
לכם לצדקה[73].
[ג]
במדרש[74]
מבואר לעתיד לבוא יאכלו ישראל מן כמו במדבר.
והנה
כל המאכלים יש להם כל אחד ואחד טעם עצמיות שלו. היינו, לחם יש לו טעם עצמיות של
לחם, ובשר - טעם בשר. וכן שאר מאכלים, כל אחד טעם עצמיות שלו בכח. אבל המן לא היה
לו טעם עצמיות שלו בכח, רק לפי כל אחד ממחשבת ישראל, כך היה הטעם שלו. ונמצא, בשעת
האכילה אז נעשה מאכל להיות לו טעם כפי מחשבת כל איש מישראל.
קדושת
לוי, לקוטים, ד"ה או יבואר ואכלתם.
ד. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה
מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה
שמלתך לא בלתה מעליך
החייטים
והאופים של ברדיצ'ב, שנמנו עם מתנגדיו של ר' לוי יצחק, הביאו לעיר רב משלהם. ופעם
אחת השתתף ר' לוי יצחק בשמחת ברית מילה, שבה רוב הנוכחים היו חייטים ואופים. ועימם
רבם, שהיה מתנגד.
הצביע
הרב הזה בידו בזלזול על ר' לוי יצחק, ואמר: "הנה מנהיגם של החסידים, שברכות
נשפכות מפיו בקלות רבה, אולי יברך גם את אלה שנתכנסו כאן היום בברכה ההולמת את
המאורע שלשמו באנו כולנו?"
"ובכן",
אמר ר' לוי יצחק, "זוהי ברכתי: שנזכה כולנו במהרה בימינו לביאת המשיח".
"ומה
לברכה זו ולהתכנסות הזאת כאן?" שאל אותו הרב.
"חכמינו
זכרונם לברכה לימדו אותנו", השיב ר' לוי יצחק, "כי לימות המשיח עתידה
הארץ להוציא גלוסקאות וכלי מילת [=לחמניות ובגדי צמר]. והואיל ובגדים ולחם יהיו אז
בשפע בכל מקום, לא נצטרך עוד לא לחייטים ולא לאופים, ואף לא לרב שלהם!"
ר' לוי
יצחק מברדיצ'ב, סניגורם של ישראל, דרזנר, עמ' 32.
ה. וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ
כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה'אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ
כאשר ייסר איש את בנו
[א]
מי
שיש לו בן יחיד, ורוצה שילך בדרך הישר לעבוד את הבורא ברוך הוא בתורה ובדרך ארץ,
ומצוה את רבו שאם לא ירצה ללמוד - רשות בידו להכות אותו בשבט מוסר, ולהוכיחו
ולהדריכו בדרך הישר בתורה ובדרך ארץ. ויוכיחו בשבט מוסר, שישמע לקול מוסר הורים
ומורים, וישמע למוסר אביו ואמו. על כל אלו הדברים רשות נתונה להוכיח בשבט מוסר
לבנו יחידו.
והנה
האב כשרואה שהרב מכה את בנו ומלמדו בדרך להועיל, בודאי לבו כואב, ובשרו עליו יכאב
בראותו ילדיו ובניו המה בצער ומיסרין אותם במכות. אפס בהעלותו על לבו, שעל ידי
הכאתו ויסורין ילך בנו בדרך טובים וישמע לקול אביו ואמו ולקול הורים ומורים, אזי
יערב לו ויבשם לו ומתוק לחכו ההכאות והיסורין שמיסרין את בנו, כיון שמלמדו בדרך
להועילו.
אכן
אם רבו הולך בדרך לא טוב וגונב ורוצח, ומכה אותו ומייסר אותו ומזהיר אותו שיהיה
זולל וסובא וילך בדרך מעוקל ויגנוב משל אביו ומשל אחרים ויתן הגניבה לרבו ומלמדו
שילך בדרך רבו שיהיה גונב ורוצח כמו רבו ואם הולך בדרך הישר אז מכה ומייסר אותו
רבו, כי רבו אוהב זנות ורציחה גניבה ועבודה זרה. אזי כשרואה אביו שרבו מכה אותו
למען לעבוד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ומזהיר אותו רבו שיעבור על אלו
עבירות - אזי כשאביו רואה זאת נפשו עליו יכאב על שני דברים אחד, שבנו יצא לתרבות
רעה. ואחד, כואב לב אביו בראותו ילדיו ובניו בצער וביסורין מהכאות רבו.
דבשלמא
אם רבו היה מכה אותו למען שילך בדרך טוב, לא היה מצער על ההכאות ויסורין של בנו.
כי היה לו ערב ומתוק, שעל ידי ההכאות ילך בנו בדרך טובים וישמע לקול אביו ואמו.
ואם רבו מדריכו בדרך לא טוב להיות גנב ונואף ורוצח ולא ישמע לאביו לאמו, אזי על
ההכאות האב נפשו עליו תאבל ובשרו עליו יכאב. ונוקם ברבו המכה את בנו למען יסיר
מדרך הטוב לדרך הרע.
קדושת
לוי, כללות הניסים, סימן א.
[ב]
על דרך משל: כשהאב הולך עם בנו ביחד, אין בנו עושה מעשה נערות,
מיראת האב.
פעם אחת היה האב מתרחק ממנו, והיה התינוק מתחבר את עצמו עם שאר
קטנים, והיה משחק עמהם. עד אשר הוזק באבן נגף וקוץ ודרדר. ולא היה גדול כאבו
בתחילה.
וכאשר בא אביו וראה הזיקו, ויתחלחל מאוד, כי הבין בדעתו (ותשדי
תכלא בכולה) [כי אם יתרבה הספחת, יהיה יותר מכאוב, ויתקלקל חס ושלום שאר הגוף].
אז לקחו אביו בחזקה, והוציא הקוץ ממנו. וזה היה נראה לבן
לאכזריות גדול, כי הגדיל כאבו בהוצאתו יותר ממה שהיה הקוץ תחוב בגופו. אבל באמת
היה זה רפואתו.
וכאשר היה רוצה האב להוכיח את בנו, אז אמר לו: "אל תלך עוד
בדרך הזה, פן אייסרך בהוצאת הקוץ, כאשר בראשונה!"
נמצא, באמת יראת האב הוא שלא יגיעוֹ היזק לבנו עוד, ויראת הבן
מפני כאב הוצאת הקוץ, שהוא באמת רפואתו.
והנה בתורה מצינו כזה ממש בפרשת בחקותי[75] יראת
העונש. הגם שבאמת העונש שמקבל העובר הוא רפואתו, שמזדככו מן החטא. אך עיקר היראה
הוא מפני החטא עצמו, שהוא פגם נשמתו חס ושלום.
שמועה טובה, עמ' נו, ד"ה מה ה'.
[ג]
הכעס
מה שהאב כועס על בנו. קשין ברישא, אבל היא אהבה, ו"נייחא בסיפא".
"[דכל]
דינין [דמשתכחין מדכורא] – [תקיפין] (קשיין) ברישא, ונייחין בסיפא. [וכל דינין
דמשתכחין מנוקבא] - נייחין ברישא, [ותקיפין] (וקשין) בסיפא". רצה לומר:
"קשין ברישא" – הוא הכעס מה שהאב כועס על בנו. קשין ברישא, אבל היא
אהבה, ו"נייחא בסיפא". אבל מה שכועס אדם על חבירו בשביל ממון - הוא
"קשין בסיפא". וזהו "חסדים שבגבורה", וזהו "גבורות
שבגבורות".
וההפרש
שיש בין כועס על בנו ובין כועס על חבירו: הכעס שעל בנו - הוא "עלמא
דדכורא" , והכעס שעל חבירו – הוא "עלמא דנוקבא".
ודי
למבין.
שמועה
טובה, עמ' נד, ד"ה דינין.
ו. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת
ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ
ללכת בדרכיו
[א]ֹ
הנה הרמב"ן הקדוש כתב על פסוק[76] כי
ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה', ופירש הרמב"ן: דרך ה'
- הם המדות הישרות אשר היה לאברהם אבינו עליו השלום, מדת החסד, מדת הרחמנות, וכן
שאר המדות הישרות.
והנה אלו המדות הם כלליות התורה. כי יש מצות אשר הם ממדת החסד,
כגון מצות פריקה וטעינה. וכן יש כמה מצות ממדת החסד. וכן יש מצות אשר הם ממדת
היראה – דהיינו, לעשות לרשע כדינו, וכן בשאר. וכן יש מצות ממדת התפארות, כגון
תפילין, שמורה על מדה הנזכרת לעיל, כנאמר[77] פארך
חבוש. וכן שאר מצות ממדה הנזכרת לעיל. וכן יש מצות משאר מדות. וכן נכלל כל
מצות התורה במדות הבורא הישרות והטהורות והנקיות.
קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.
[ב]
ענין
זכירת המן. פעולה הנמשכת מזכירה זו בשום האדם אל לבו מאמר חכמינו ז"ל[78]
"והלכת בדרכיו – מה הוא רחום [וחנון, אף אתה רחום וחנון]". וכמו
שהשם יתברך פרנס אבותינו במדבר וכן בכל דור ודור, כן מהראוי לנו לרחם על עניים
ואביונים, ולפרנס אותם כיד ה' הטובה עלינו[79].
ספר
זכירות, זכירת המן.
ז. כִּי ה'אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ
אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה
וּבָהָר
ארץ טובה
[א]
לך
לך מארצך,[80] פירש רש"י ז"ל
"להנאתך ולטובתך" – פירוש עבור הטובה שלך תלך לארץ ישראל. כי שם תעבוד
על ידי מצות, ותוכל להמשיך עליך שפע. אמנם בחוץ לארץ שאתה עובד במסירת נפש דבוק באַיִן,
אי אפשר לך להמשיך עליך שפע.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה וזהו פירוש הפסוק.
[ב]
הנה
הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים
בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ
טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים
מצות הבורא ברוך הוא.
קדושת
לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.
טובה
נודע
כי בכל מקום שנאמר טוב – הוא הטוב הגנוז, והוא עולם התענוג, כנודע.
שמועה
טובה.
ח. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה
וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ
חטה ושעורה
חטה – בגימטריה כ"ב אותיות.
שְׂעורים - לשון שיעור.
הכלל
הוא שיש שני מיני השגות שאנו משיגין את הבורא ברוך הוא. האחד, שמשיג את הבורא על
ידי ניסים ונפלאות שעשה עמנו ועושה עמנו בכל עת שמשפיע לנו חיים ושלום וברכה,
ומשלם גמול לכל איבי נפשינו. והשני, שמשיג את הבורא בהשכל שהוא מחודש והבורא הוא
המחדש נותן שפע וברכה.
והנה
כשמשיג את הבורא על ידי ניסים ונפלאות, הוא משיג בשִּׁעוּרִים, ונודע בשערים בעלה[81], על
ידי שיעור. וזה בפסח. על כן, מביאין מנחת שְׂעורין - לשון שיעור.
אבל
כשמשיג את הבורא ברוך הוא בהשכל משיג בלא שיעור וזה בשבועות ומשיג על ידי כ"ב
אותיות התורה בלא שיעור ומדה על כן מביאין מנחת חיטים. חטה – בגימטריה
כ"ב אותיות.
קדושת
לוי, שיר השירים, ד"ה בפסח.
וגפן
כיצד מברכין על הפירות. על פירות האילן אומר בורא פרי העץ.
חוץ מן היין, שעל היין אומר בורא פרי הגפן (משנה ברכות פ"ו, מ"א)
[א]
הנה בשולחן ערוך אורח חיים[82]
איתא, שצריך שיכוין אדם באכילתו ושתייתו וכל צרכיו הכל כדי שיהיה לו כח לעבוד את
הבורא ברוך הוא ולקיים בכל דרכיך דעהו[83]
עיין שם. ובכתבי האר"י ז"ל[84]
העמיק בדברים אלו. ומסתמא דבריהם עולה לקנה אחד. דהיינו, שהשם יתברך ברא בעולמו
ארבע בחינות דומם, צומח, חי, מדבר. וחפץ חסד הוא, שיהיה לכל הדברים עליות. היינו,
שהדומם יעלה לבחינות צומח. וכשהחי אוכל הצומח, יש יותר עלייה. היינו, מבחינות דומם
ומבחינות צומח לבחינות חי. ואחר כך כשהאדם אוכל החי, יש להכל עלייה לבחינות מדבר.
עיין שם.
נמצא, אתי שפיר. דבכל ברכות הנהנין שייך למימר בורא פרי העץ
או בורא פרי הגפן אפילו לבית שמאי [=הסבורים[85]
שבברכת הבדלה אומרים שברא מאור האש]. דבזה שייך לומר בורא - כי בורא
לשון הוה. שהרי כשאדם אוכל ונהנה, אזי מתעלים כל הדברים לבחינות מדבר, ונעשה
מבחינות דומם צומח חי בחינות מדבר. ונמצא, בעת אכילת האדם נעשים ברואים חדשים,
ומתעלים לבחינות מדבר. ושייך בזה שפיר לברך בלשון הוה. היינו, בורא. שהרי
בשעת האכילה נעשה בריה חדשה, שמתהפכים הכל מבחינתם לבחינות אדם.
ולזה, אף בית שמאי מודו בכל הברכות הנהנין מברכין בורא פרי
העץ, לשון הוה. רק גבי הבדלה, שהוא דבר שאינו נכנס לגוף האדם, רק שעושים מצוה
בהמאור, בזה סבירא לבית שמאי דלא שייך בזה בורא. כי אינו נעשה בריה חדשה,
כי אינו נכנס לגוף האדם. לכן סבירא להו דיש לברך שברא דייקא. היינו, שכבר
ברא.
קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה ובאופן אחר יבואר ונתתם.
[ב]
אפשר לומר דבשלמא גבי בורא מיני מזונות או בורא פרי
הגפן וכהאי גוונא, דהוא תמיד בריה בידי שמים, מודו בית שמאי דיש לומר בורא
ולא שברא כבר. דדבר שהוא בידי שמים, שייך שפיר לומר בורא לשון הוה. שהשם
יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ושייך לשון בורא שבורא תמיד.
מה שאין כן גבי הבדלה, סבירא להו לבית שמאי דיש לומר שברא
מאור האש - ...דשברא משמע כבר. היינו, שכבר ברא את האור. אבל עכשיו הוי
בידי אדם, שנתן הקדוש ברוך הוא שכל לאדם. היינו, מזמן הבריאה ואילך. ולכן שייך
לומר אצל הבדלה שברא.
מה שאין כן בברכת הנהנין בורא פרי העץ וכדומה, שהוא בריה
בידי שמים, מודו בית שמאי דאמרינן בורא לשון הוה. שהשם יתברך מחדש בטובו
בכל יום תמיד מעשה בראשית, שפיר שייך לומר בזה בורא.
ולתירוץ זה העירני בני הרב הגדול מורינו מאיר נרו יאיר.
קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה ובאופן אחר יבואר ונתתם.
זית שמן
[א]
שמן – בא'ת' ב'ש': ביט, לשון
הבטה.
קדושת
לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.
[ב]
שמן - הוא בחכמה.
קדושת
לוי, קדושת חנוכה, קדושה חמישית.
[ג]
שמן - כינוי לחכמה עליונה.
קדושת לוי, פרשת ויצא,
ד"ה ויצא יעקב.
ט. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא
בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ
בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת
תאכל בה לחם
[א]
לחם - היא חכמה, כנזכר בזוהר
הקדוש[86] לחם
מן השמים[87],
דהיא חכמה.
קדושת
לוי, פרשת לך לך. ע"ע: יין.
[ב]
לחם - מרומז על הקדושה.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה או
יאמר על פסוק.
[ג]
סוד לחם
- ג' הויות.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה או
יאמר על פסוק.
[ד]
לחם - נקרא תענוג.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.
לא תחסר כל בה
באמת
עניני עולם הזה כשהם בקדושה, אנו זוכים בהם משולחן גבוה, אשר לו הארץ ומלואה[88]. אף
שהניח יעקב לעשיו עולם הזה, על כל זה ביד השם יתברך ליתן לנו גם מה שאינו שלנו[89]...
דבבבא
מציעא[90] גבי
ההוא רעיא, מסקינן "רועה את שלו, רועה בשל אחרים. רועה דאחרים, אינו רועה בשל
אחרים". לזאת, השם יתברך רועינו, לא יחסר כל טוב הארץ. כמו רועה עדרו שמרעה
בכל אשר ימצא, כן ירעה אותנו השם יתברך בכל טוב העולם, שהכל ברא לכבודו[91] -
בשביל ישראל[92].
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה ובזה יש לפרש פסוקי.
[ב]
הנה
בעניני עולם הזה לא נמצא שלימות, כי תמיד חסר לאדם שרוצה בתענוגי גשמיים, דהיינו
אם יש לו תענוג משאר דברים חסר לו תענוג מכבוד או תאות המשגל וכדומה ותמיד הוא
חסר. מה שאין כן בעבודת הבורא מי שעובד אותו אז הוא שלם בכל כי דורשי ה' לא
יחסרו כל טוב.[93]
וזה התענוג של עבודת השם עולה על כולם, כי מי שהוא דבוק בחיות ועבדות של האין סוף
אשר הוא שלם בכל מיני שלימות ממילא האדם הדבוק בו אינו חסר לו גם כן שום דבר.
קדושת
לוי, פרשת תצוה, ד"ה ומלאת.
אבניה ברזל
כל
תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם. שנאמר ארץ אשר אבניה ברזל - אל
תקרי אבניה אלא בוניה (ילק"ש תורה תתנא)
הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב ז"ל אמר
בזה הלשון דער רבי ר' בער האט גיזאגט "דער גוף איז פין אייזין, אז ער ווערט
ניט ציפאלין [=הגוף עשוי מברזל, על כי אינו מתפורר] מפני אימת הבורא"
אור
הגנוז, עמ' נה. ילקוט קדושת לוי, עמ' רי.
י.
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה
אֲשֶׁר נָתַן לָךְ
ואכלת ושבעת
ובאמת
שהצדיקים האמיתים הם עובדים את בוראם אף באכילה ושתיה ושינה, אלא שאין זה עבודה
שלימה. רק לדבק נפשינו ורוחינו ונשמותינו יתברך בתפלה ושירות ותשבחות.
קדושת
לוי, שיר השירים, ד"ה או יבואר שיר.
ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך
מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת
(ברכות כא, א)
[א]
דידוע
אם חסר לאדם איזה דברים שצריך, כגון שהוא רעב וצמא או חסר לבושים, אזי יש לו
השתוקקות שיתמלא רצונו וחסרונו. ויש לו מזה צער שחסר לו הדבר מה שנפשו משתוקק
עליו, וגם יש לו צער ורעבון וצמאון בעצמו. ואם בא לחם ומים ממקום רחוק, אף על פי
שלא אכל ושתה עדיין, כבר יש לו שמחה. שיודע שיש דבר שימלא חסרונו. אמנם עדיין הוא
רעב וצמא. ואחר שאכל ושתה יש לו שמחה מה שהוא שבע, והשם יתברך הרוה את צמאונו.
וכל
זה, באדם החסר ואינו יודע האיך למלאות חסרונו. כגון ההולך במדבר ונפשו יבשה, ואין
לחם ומים ובגד ללבוש - יש לו שני מיני צער אחד, שנפשו משתוקק שימלא חסרונו לרעבון
וצמאון וללבוש. ואחר שהשם יתברך הזמין שבא אדם מרחוק והביא מה שחסר, לחם ומים
ומלבושים, אזי כיון שרואה שישנו לפניו הדברים שימלא חסרונו. וכיון שישנו פת בסלו,
תיכף יש לו שמחה כיון שרואה שבידו למלאות רעבונו וצמאונו. ואף על פי שלא אכל ושתה
ולבש, תיכף ומיד מחויב ליתן שבח והודיה לאל בורא שמים וארץ אשר המציא לו טרף לנפשו
ויש לו פת בסלו. אמנם עדיין מרעבון וצמאון בעצמו יש לו קצת צער.
אמנם
אחר שאכל ושתה ולאזי יש לו גם התענוג שהוא שבע ורוה וטוב לב, וצריך לברך להבורא
ברוך הוא על השביעה, כמאמר הכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך [על הארץ הטובה
אשר נתן לך].
אמנם
מי שהוא בישוב בביתו, הכל מוכן לפניו. אזי קודם שאכל ושתה, אין לבו תאב רק לאכילה
ושתיה. ואחר שאכל ושתה הוא שבע, ומברך את ה'.
קדושת
לוי, חנוכה, קדושה רביעית.
[ב]
היו
האחים הקדושים [=ר' אלימלך ור' זושא] עושים דרכם מישוב לישוב ומעיר לעיר. לרוב
עושים היו את דרכם בצוותא, ולעתים נדברו ביניהם ונפרדו איש מעל אחיו. אך הנה בדרכם
נקלעו לעיר ריטשוועל, וטרם שיערו את שיחולל ביקור זה עבורם, ועבור דרך החסידות
שעמדה בראשית צעדיה. אם ליתר דיוק הרי שפירותיהם של ביקור זה חוללו גדולות ונצורות
בעד כלל ישראל כולו.
ביום
מן הימים הגיעו האחים הקדושים בדרך גלותם לעיירה ריטשוועל, שם כהן כרב העיר הרב
הקדוש ר' לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א, בעל "קדושת לוי", שהיה עדיין
אברך צעיר עול ימים. השעה היתה מאוחרת בלילה, ומכל בתי העיירה לא מצאו בית מואר
שיוכלו להכנס אליו אלא ביתו של רב העיר. הם נכנסו אליו, והוא קבלם בשמחה רבה ושש
לקיים בהם מצות הכנסת אורחים. האכילם, השקם והציע לפניהם את המטות, וכששכבו כבר
פנה להמשיך בעבודתו הקדושה.
"מי
הוא אותו 'רעביל' [=כינוי לרב צעיר] אשר אליהו הנביא זכור לטוב, שכיח ומצוי
אצלו?" שאל אחד את השני, בהתכוונו אל הרב הקדוש מברדיטשוב.
ר'
לוי יצחק קלט את השיחה, הוא כבר הבין כי אין עסקו בזה עם אנשים פשוטים, כפי שהם
נראים לפי לבושם. הוא פנה אליהם מיד ושאלם "האם אינכם אותם אחים ידועים
העורכים גלות ברחבי הארצות?"
"הן"
השיבו האורחים.
"האם
יודעים אתם ללמוד?" שאל הרב.
והמה
נאלצו, מפני כבוד הצדיק לענות נכוחה, "הן" השיבו.
"האם
גם בתורת הנסתר ידיעתכם?" שאל שוב.
"הן"
השיבו.
"אבקשכם
איפוא לומר לי את הכוונות" בקש הרב.
האורחים,
שכאמור לא סרבו מפני כבוד הרב, הרצו בפניו את הכוונות הנדרשות. הרב הקדוש
מברדיטשוב החל אף הוא לומר את כוונות ברכת המזון, אך בהארה ובקדושה מיוחדת, אשר
שני האורחים התפעלו מזה מאד, כי לא שמעתם אזנם מעודם.
כשסיים
נענה להם "אין זה כלום עדיין, וכי דברי אמת הם. בפרט שבמו עיניהם חזו כי
אליהו הנביא שכיח גביה. שמו פעמי נדודיהם מזריטשה, ומיד הפכו שניהם והיו לתלמידיו
הנאמנים של המגיד הגדול, ממלא מקומו של מחולל שיטת החסידות מרן הבעל שם טוב
זיע"א.
קדושת
נועם אלימלך, עמ' תנח-תנט. מתוך סיפורי צדיקים, האחים הקדושים ר' אלימלך מליז'ענסק
ור' זושא מהאניפולי, ברוקלין תשמ"ג, בהוצאת "בן אדם".
[ג]
מקובל
עובדא דהוי ביה בהני תרי צדיקי קדישי [=ר' שניאור זלמן מלאדי, ובנו ר' דב בער,
האדמו"ר האמצעי] דפעם בעת שמחת נישואין בין הרב הקדוש מבארדיטשוב והרב הקדוש
בעל התניא, הבחין הרב הקדוש מבארדיטשוב באדמו"ר האמצעי שמברך ברכת המזון מבלי
התפעלות חיצונית.
ונודע
דהרב הקדוש מבארדיטשוב היה דרכו להיפך, דהיה דרכו להתפלל בהתלהבות נוראה ובהתפעלות
חיצונית בקול רעש גדול ובתנועת האברים ברתת ובזיע ובקול זיע סגי. עד שאמרו עליו
שאם הניחו אדם בזוית זו, היה מוצאו בזוית אחרת, מחמת כריעות והשתחויות.
ואף
הבעל התניא נודע שהיה דרכו להתפלל בהתפעלות. ולעומתו האדמו"ר האמצעי היה דרכו
להתפלל בדביקות פנימית, בלתי שיהיה ניכר בחיצוניותו שום תנועת התפעלות.
והיה
נפלא הדבר בעיני הרב הקדוש מבארדיטשוב, והביע פליאתו לפני בעל התניא.
השיבו
בעל התניא דאיהו גופיה [=בעל התניא] מבחינת פנימיות הלב, ובנו – מבחינת פנימיות
המוח. ומה שנודע דהמוח שליט על הלב. היינו, על חיצוניות הלב. אבל אינו שליט על
פנימיות הלב. ולהיות בעל התניא מבחינת פנימיות הלב, אין [חיצוניות] המוח שליט על
פנימיות הלב. ולזה, אינו יכול לכלוא רוחו הגדולה מלהתפלל בתנועות חיצוניות, דאין
המוח שליט עליהם. מה שאין כן בנו, שהוא מפנימיות המוח, הנה פנימיות המוח שליט גם
על פנימיות הלב. ולזה, יכול להתפלל בקול דממה דקה. עכתו"ד.
ים
החכמה, תשס"ח. עמ' תריא-תריב. ושם בענין "יסוד הפרש זה שבין בעל התניא
לבנו הובא בכמה מקומות... תורת שלום (רש"ב), עמ' 213. לקוטי ביאורים (ר' הלל
מפאריטש), קונטרס ההתפעלות, עמ' קכז...". ושם, עמ' תרכז והיינו דאמר ליה בעל התניא להרב הקדוש מבארדיטשוב,
דבנו זכה למעלת עתיק שהוא פנימיות המוח... לכן הדביקות אשר בו, בדרך מנוחה והשקט
בלתי התפעלות. ובזה נחה דעתו שהרב הקדוש מבארדיטשוב".
/פעם היה בלאדי על חתונת הגאון הגאון הקדוש הרב מבארדיטשוב זלה"ה. ושיבח
אדמו"ר הזקן מאוד את בנו הרב ר' דובער לפני הרב הנזכר לעיל. ובעת סעודת
החתונה, כיבד אדמו"ר את הרב הקדוש ר' לוי יצחק בברכות הזימון, וכיבד הוא את
הרב ר' דובער. וכונתו היתה כדי לראות עוצם ההתפעלותו ודביקתו בברכת המזון. ובירך
הרב ר' דובער הנזכר לעיל כמו איש פשוט, בלי שום התפעלות כלל. והיה זה לפלא בעיני
הרב הקדוש ר' לוי יצחק. כי אחר ששמע השבחים הגדולים עליו מאביו אדמו"ר, בודאי
לא גיזם חס ושלום, והברכת המזון שלו הוא ממש כמו איש אשר אינו יודע רק פירוש
המלות, בלי שום פנימית כוונת.
ושאל כל זה את פני אדמו"ר. והשיב לו האדמו"ר
"תדעו נאמנה שכמו שאני בקי בשוקי לאדי, כן ממש נהירין ליה שבילי דרקיע.
היינו, כל סדרי ההשתלשלות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. רק עבודתו הוא נעלה
מאוד, ואני מקנא עבודה כזו. שזה אין בידי. כי תוכו מלא וגדוש אהבה ויראה עילאה,
ואינו מורגש כלל וכלל בחיצונית. וגילוי עבודה כזו בגוף אי אפשר כי אם נשמה רמה
מעלמא דאתכסיא.
סיפורים נוראים, יעקב קאדאנר, דף יח, ב.
ואכלת ושבעת וברכת
דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה
דר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים
י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב
(במדבר ו,כו) ישא ה' פניו אליך. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי
להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית
ועד כביצה (ברכות כ, ב)
בגמרא: דרש רב עוירא:... אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, כתוב בתורתך[94] אשר
לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב[95] ישא
ה' פניו אליך! אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורתי[96] ואכלת
ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה".
יובן על פי מה שאמרו בזוהר[97]: "ביצה
– י' עילאי, וכזית – י' תתאי", והם "מים עליונים
ותחתונים"[98]. "מים
עליונים" – הם עולם העליונים, ו"התחתונים" – הם עולמות התחתונים
הזה.
ויש לשאול: אם כפשוטה, מהו "כזית וכביצה" – אם על
כזית, מכל שכן על כביצה[99]!
ועל פי הנזכר לעיל יתורץ, וכך אמר הקדוש ברוך הוא: "איך לא
אשא פניהם" – שהם מברכים תמיד ומעוררין האהבה, כנזכר לעיל. ולא עוד, אפילו
בהתעסקם בצרכי עולם הזה, עולם העשיה שהוא י' תתאי, "כזית"- שהיא
אכילת או עשיית הרשות, אף על פי כן הם עושים יחודים גדולים והעלאות עולמות. כמו
שנאמר[100] בכל
דרכיך דעהו.
ולא זו אף זו, כשהם עסוקים בעבודתי ובמצותי, שהם "מים
עליונים", י' עילאה, בעולמות העליונים, והם "כביצה" – הם
מחמירים על עצמם ועושים לפנים משורת הדין. כי על פי הדין אמרו רבותינו ז"ל[101] על
פסוק[102] צדיקים
ילכו [בם] (בה) – זה אכל לשם פסח, וזה אכל אכילה גסה – פושעים יכשלו [בם]
(בה).
ודחה הש"ס זה הדרש: "וכי מפני שלא אכל פסח, פושע קרית
ליה?!".
גם מצות אין צריכות כונה[103],
ואף על פי כן מחמירין על עצמם לעשות מצוה כתיקונה בכוונה והתלהבות גדול, לעשות נחת
רוח ליוצרו, בראותו שבניו מקיימין מצותיו ועובדין עבודתו בשמחה. וזה גם כן מורה אהבה
עזה.
"ואיך לא אשא פניהם" – זו נשיאות פנים כפשוטה, שאעשה
עמהם גם כן לפנים משורת הדין. מאחר שהם עושים הכל לפנים [משורת הדין]. כנזכר לעיל.
שמועה טובה, דף סד, ד"ה בגמרא.
הארץ הטובה
[א]
לך
לך מארצך,[104] פירש רש"י ז"ל
"להנאתך ולטובתך" – פירוש עבור הטובה שלך תלך לארץ ישראל. כי שם תעבוד
על ידי מצות, ותוכל להמשיך עליך שפע. אמנם בחוץ לארץ שאתה עובד במסירת נפש דבוק באַיִן,
אי אפשר לך להמשיך עליך שפע.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה וזהו פירוש הפסוק.
[ב]
הנה
הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים
בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ
טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים
מצות הבורא ברוך הוא.
קדושת
לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.
הטובה
נודע
כי בכל מקום שנאמר טוב – הוא הטוב הגנוז, והוא עולם התענוג, כנודע.
שמועה
טובה.
אשר נתן לך
ידוע
ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על
ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...
קדושת
לוי, מסכת אבות.
יא.
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו
וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
פן תשכח את ה' אלהיך
לשון שכחה
- שייך במי שעושה טובה [=לחבירו], ו[=חבירו] אינו זוכר הטובה שעשה. בזה שייך לשון שכחה
- למה תשכח הטובה שעשיתי לך?!
קדושת
לוי, מגילת איכה, ד"ה ותאמר ציון עזבני.
ומשפטיו וחוקיו
כי חוקות
- הם המצות שאין להם טעם, והמשפטים - הם המצות שיש להם טעם. ובאמת כשאדם
עושה המצות שאין להם טעם, אזי הוא מזדכך בזה להבין המצות שיש להם טעם. אבל חס
ושלום כשאדם אינו עושה המצות שהם חוקים, אזי אין לו שכל כלל להבין המצות
שיש להם טעם כדי לעשות.
וזהו את
חוקתי תשמורו[105]
- כשתעשה המצות שהם חוקים, שאין להם טעם. אזי יזדכך שכלך להבין המצות שיש
להם טעם לעשות. וזהו ואת משפטי תעשו.
קדושת
לוי, פרשת אחרי, ד"ה את משפטי.
יב.
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ
יג.
וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר
לְךָ יִרְבֶּה
יד. וְרָם לְבָבֶךָ
וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
ורם לבבך
[א]
ידוע
שמדה המגונה בכל המדות היא הגאות והגסות רוח שבאדם, שמחבב במעלותיו וחושב שכוחו
ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ואלו היה מאמין באמונה שלימה שכל הטובות והמעלות הם
מושפעים מהבורא יתברך שמו, בודאי לא היה עולה על לבו שום התנשאות ורוממות. וגינו
חכמינו ז"ל המדה הזאת, עד שאמרו:[106] "אין
אני והוא יכולין לדור [בעולם]". ומבואר הדבר מעצמו: מאחר ששם גאותו במעלותיו,
כאלו הטוב ההוא עשה בעצמו, ומסתלק השגחת הבורא מעליו.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, ד"ה המימרא אחוי לן.
[ב]
הגה"ק
בעל צמח צדק הר"ר מנחם מענדיל מליבאוויטש זצוק"ל סיפר ששמע פ"ק
הקדושת לוי זצוק"ל שאמר
כי
לולא דברה תורה על מדת הגאוה (כמו שנאמר ורם לבבך ועוד כאלה, ובכתובים עושה
גאוה[107], רגל
גאוה[108],
ענקתמו גאוה[109],
חוטר גאוה[110],
גאות אדם[111] ועוד
כהנה) לולא כל זה לא היה מאמין כי אמנם נמצאות מדה זו בעולם. יען כי לא יוכל לצייר
לו, איך איפה ימצא אדם און בלבו להתגאות אף באיזה ערך ובאיזו מדה שהיא, בעת אשר
הוא עלול לחלוף כליל עוד במהירות יתירה מקקיון דיונה, אשר למצער נתקיים לילה אחד,
והאדם הלא עלול לכל אסון ולכל פגע בכל שעה ובכל רגע.
והיה
אומר כי לדעתו מדין התורה אסור להכניס אדם בעל גאוה לתוך הבית, אחרי דכתיב[112] תועבת
ה' כל גבה לב, וכתיב בפרשת עקב[113] ולא
תביא תועבה אל ביתך.
שיח
שרפי קודש
[ג]
"כל גאה שוטה"[114]
הענין על פי חקירה הוא כך: כי הוא מתגאה בחסרון של חבירו. כי
הוא בעל גאוה, מפני שיש לו מעלה על חבירו, וחבירו אין לו אותו מעלה.
נמצא, הוא מתגאה בחסרון של חבירו. בשביל זה הוא שוטה.
שמועה טובה. עמ' נא, ד"ה כל גאה.
[ד]
הענין
הוא: דאסור להתגאות. רק זה מותר שלא לירא משום דבר, להתגאות שיש לו פטרון אביו
שבשמים. ואפשר על זה רמזו חכמינו ז"ל[115]
"שמיני שבשמיני, מותר". ועל ידי זה הורג הקליפות.
קדושת
לוי, פרשת וזאת הברכה, ד"ה אשריך ישראל.
[ה]
באוצר ישראל (ראזנצווייג) מביא שבזמן הרב הקדוש מבארדיטשוב היה
תלמיד חכם אחד שנתחלף לו סדר הזמנים, ועל שבת אמר שהוא יום ראשון. וה"קדושת
לוי" אמר להכותו מלקות, ונתרפא מטעותו.
ואמר כי טעותו נמשך ממה שלמד בגאוה, ועל ידי ההכאות נכנע ושב
לדעתו. וכתוב מפורש ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך, והיינו, התורה שהוא רצון
ה' ואיהו ורצונו חד.
אגרא דתעניתא, נחום אבראהאם, מונסי תשס"ז, עמ' פח.
ושכחת את ה' אלהיך
לשון שכחה
- שייך במי שעושה טובה [=לחבירו], ו[=חבירו] אינו זוכר הטובה שעשה. בזה שייך לשון שכחה
– "למה תשכח הטובה שעשיתי לך?!"
קדושת
לוי, מגילת איכה, ד"ה ותאמר ציון עזבני.
מבית עבדים
עיין
רש"י מבית עבדים[116].
והנראה,
כי זה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל אחר יציאת מצרים, ולא נתן להם התורה קודם
ואחר כך יוציאם ממצרים. כי הכלל זה שעובד מיראה נקרא בבחינת עבד, והעובד
מאהבה נקרא בבחינת בן. ונמצא, אם היה נותן להם קודם יציאת מצרים אז היו
ישראל מקבלים התורה מחמת יראה, כי אם חס ושלום לא יקבלו התורה לא יוציא הקדוש ברוך
הוא אותם ממצרים והיה להם בחינות עבד לזה הוציא הקדוש ברוך הוא אותם ממצרים קודם
ואחר כך קבלו התורה בוודאי קבלו ישראל התורה מאהבה והם בבחינת בן.
וזהו אשר
הוצאתיך מארץ מצרים - ועתה אני נותן לך התורה.
והוצאתיך
מבית עבדים -
שלא יהיה כבחינת עבד, כי אם בחינת בן.
קדושת
לוי, פרשת יתרו, ד"ה אנכי.
טו. הַמּוֹלִיכֲךָ
בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר
אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ
המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב
הנה
הוא יתברך הוליך את ישראל דרך המדבר, שהוא מקום שמם ומשכן הקליפות,[117] כדי
ששם יעלו ישראל הניצוצות הקדושות שנפלו בעמקיהם.
וזהו
שאמר משה ליתרו אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר[118] –
שהוא כדי להעלות הניצוצות הקדושות, כנזכר לעיל.
קדושת
לוי, פרקי אבות, בהעלותך.
המוציא לך מים מצור החלמיש
...צריך
אדם להתנהג בכל דבר שמביא עליו יתברך, יקבל ממנו בנחת ובשמחה. על דרך שאמרו
רבותינו ז"ל[119] "בכל מאדך - בכל מדה ומדה שהוא
מודד לך, הוי מודה לו מאד מאד". ויאמר "כל מה דעביד רחמנא, לטב
עביד"[120], ויבטח
ויאמין שיש בזה טובה גדולה, כי מאתו לא תצא רעה, חס ושלום. כנחום איש גם זו, שברוב
הבטחתו ואמונתו בו יתברך, אמר על כל דבר "גם זו לטובה"[121].
ובזה הוא ממתיק הדינים מעליו והופך אותם לרחמים, ועושה מרע טוב.
ויש
גם בזה הדרך העלאת נצוצות, בסוד המוציא לך מים מצור החלמיש. כי מים
- מרומז על חסדים ורחמים[122], וצור
- הוא לשון תוקף ועוז.
וזהו המוציא
לך מים – כלומר, חסדים. מצור החלמיש – כלומר, מתוקף המשפט שבא עליך,
לסוף הוא נהפך לטובה על ידי מחשבתך הטהורה והנאמנה שאתה מאמין בו יתברך שהכל הוא
עושה לטובה, ובזה אתה מורה אהבה עזה ועצומה בו יתברך.
קדושת
לוי, פרשת וישב
טז. הַמַּאֲכִלְךָ מָן
בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן
נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ
המאכילך מן במדבר
[א]
כי
במן טעמו כל הטעמים שרצו לטעום בו[123].
רק, זה המאכל שהיה ידוע להם הטעם, היו ממשיכים במחשבה במן לטעום בו זה הטעם. אבל
זה המאכל שלא טעמו עדיין, לא ידעו האיך להמשיך טעמו במן.
...וזהו
שהקדוש ברוך הוא יעשה סעודה לעתיד לבא מלויתן ושור הבר[124] ובר
אווזות, ויין המשומר[125]. כי
באמת יאכלו בני ישראל מן, כאשר היה בימי יציאת מצרים. לכך יעשה הקדוש ברוך הוא
סעודת הצדיקים לעתיד לבא מהדברים אלו, כדי שאחר זה כשיאכלו המן, יטעמו המאכלים
שאכלו בסעודה, ובמי באר יטעמו כל המשקים, כאשר היה ביציאת מצרים.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה מי יאכילנו.
[ב]
כן
היה במן. שהמן היה משפיע לישראל שאכלו ממנו, דהוא קצת גשמי. וישראל השפיעו במן דבר
רוחני, כמאמר חכמינו ז"ל "כל מה שבקשו לטעום במן, היה טועמין".
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה והמן כזרע.
יז.
וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה
ואמרת
בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה
נודע
כי המשפיע הוא בחינת זכר, והמקבל הוא בחינת נקיבה ובחינת דלות.
והנה אמרו ז"ל[126]
"יותר ממה שהעגל רוצה לינק, הפרה רוצה להניק".
והנה
אם יקרה לפעמים שהעגל אינו יכול לינק לאיזו סבה, אז הפרה היא בבחינת דלות.
אחרי שהיא רוצה להניק, ואין העגל מוכן לינק. אבל אם העגל מוכן ויכול לינק די ספקו
שהפרה רוצה להניקו, אז הפרה היא בבחינת זכר המשפיע, אחרי שיש לה מקבל השפעתה.
וזהו
שאמר הכתוב ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי [עשה לי את החיל הזה] – רצה לומר:
שלא תשתדל ותתאמץ תמיד לחדש בחינת השגה ויראה ואהבה חדשה, כנזכר לעיל. ולכן תאמר שכחי
ועוצם ידי – רצה לומר: מה שכבר עלה בהשגתי מתורה ויראה ואהבה, די לי. וזהו עשה
לי את החיל הזה.
ומחמת
זה לא יהיה הוא יתברך כביכול בבחינת זכר המשפיע תמיד עליך, כי אינך מוכן וראוי
לקבל השפעתו בתמידות. באשר גם אתה אינך משתדל לחדש כל הנזכר לעיל בתמידות.
לכן
אמר וזכרת את ה' אלהיך[127] –
רצה לומר: השתדל והתאמץ שיהיה הוא יתברך בבחינת זכר המשפיע תמיד. כי אחר שאתה
תשתדל לחדש בכל יום תמיד חידושי תורה ועבודה ויראה, כן הוא יתברך יחדש בכל יום תמיד
להשפיע שפע חדש, חכמה והשגה חדשה. גם שפע טובה וברכה וחיים עד העולם.
וזהו כי
הוא הנותן לך תמיד כח לעשות חיל – רצה לומר: כח שפעו, חכמה והשגה חדשה לעשות
חיל חדש, הוא תורה ועבודה יראה וכו'. כלם חדשים, גם שפע טובה ברכה וחיים.
קדושת
לוי, פרקי אבות, ראה.
יח. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי
הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר
נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה
וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל
וזכרת
את ה' אלהיך
– רצה לומר: השתדל והתאמץ שיהיה הוא יתברך בבחינת זכר המשפיע תמיד. כי אחר שאתה
תשתדל לחדש בכל יום תמיד חידושי תורה ועבודה ויראה, כן הוא יתברך יחדש בכל יום
תמיד להשפיע שפע חדש, חכמה והשגה חדשה. גם שפע טובה וברכה וחיים עד העולם.
וזהו כי
הוא הנותן לך (תמיד) כח לעשות חיל – רצה לומר: כח שפעו, חכמה והשגה חדשה
לעשות חיל חדש, הוא תורה ועבודה יראה וכו'. כלם חדשים, גם שפע טובה ברכה וחיים.
קדושת
לוי, פרקי אבות, ראה. יעוין בפירוש הפסוק הקודם הדברים במלואם.
למען הקים את בריתו
בריתי - הוא התקשרות.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה ואני הנה.
כיום הזה
ביום
הזה -
בבהירות זה, שהוא עצם הקדושה.
קדושת
לוי, פרשת יתרו.
יט. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ
תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם
וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן
והיה אם שכוח תשכח
יעוין
לעיל בפירוש פסוק יד.
והלכת אחרי אלהים אחרים ועבדתם
לא
יהיה לך אלהים אחרים על פני[128] - ...ישראל שמעו התורה מפי
הגבורה, ונמצא הם למעלה מכל משרתי עליון. אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה,
לכך גוי העובד בשיתוף פטור. אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם, לכך חלילה וחלילה
לישראל לעבוד בשיתוף בלתי לה' לבדו.
...האדם
מישראל אפשר לו להשיג זה המדריגה כאשר במעמד הר סיני. ונמצא, כל ישראל מוזהרים
לעבוד בשיתוף, רק את ה' לבדו, כיון שנשמת ישראל יכולים להשיג בכל יום מעמד הר סיני.
מה שאין אומה ולשון יכולים להשיג... ונאסר על כל הדורות לעבוד בשיתוף חס ושלום
בלתי לה' לבדו
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה לא יהיה.
כ. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה'
מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה'
אֱלֹהֵיכֶם
ה' אלהיכם
[א]
דע כי
שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים
- על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן
גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים
- על שם שהוא שופט...
ולזה
נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל.
ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים -
שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו
– שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.
קדושת
לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.
[ב]
וזהו אלהיכם
- כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.
קדושת
לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.
פרק ט
א.
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם
גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם
אתה עובר את הירדן לבוא לרשת גוים גדולים
אתה
עובר את הירדן
- כשבאו לעבור את הירדן, הזכיר להן כל מה שביקש עליהן סניגוריא. שהיה סבור שהם
מבקשים עליו רחמים שיכנס עמהם... שהיה משה מחבט עצמו לפניהן, ואומר להם 'אתם
עוברים, אני איני עובר'. ופתח להם פתח, שמא יבקשו עליו רחמים. ולא היו מבינים
(דב"ר פ"ג, יא)
...כשיבא
משיח צדקינו במהרה בימינו, ואז ילמוד אותנו הפירוש מהנביאים. והנה אפילו אם כתוב
בהם חבלי משיח, הלא כשיבא משיח צדקינו כל ישראל יהיו נביאים, כמאמר הכתוב ונבאו
בניכם ובנותיכם,[129] כולם
ידעו [אותי למקטנם ועד גדולם][130].
ונמצא,
אנו יכולין לבקש לבטל אותם. כי כיון שיהיו כל ישראל נביאים, אז אין חשש שיאמרו
"שקר ניבא הנביא". כיון שיהיו כל ישראל נביאים, ידעו שבאמת ניבא הנביא,
רק שהצדיקים שהיו בדור קודם ביאת הגואל בטלו זה הגזירה.
והנה
יהושע אמר למשה כלאם[131],
ומשום שניבאו "משה מת יהושע מכניס", ולבטל אי אפשר (כאן חסר) מחמת שנכתב
בתורה.
לזה
אמר לו משה[132] מי יתן
והיה כל עם ה' נביאים – כלומר, כשיהיו כל ישראל נביאים, אז יכולין לבטל
הגזירה, אפילו אם נכתב. כיון שכל ישראל יהיו נביאים, יבינו זאת שצדיקים יכולין
לבטל הגזירה, אפילו אם נאמר להנביא מן ה', הצדיקים יכולין לבטל.
וזהו
שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק אתה עובר היום את הירדן [לבוא לרשת גוים גדולים
ועצומים ממך], אינני עובר את הירדן – היינו, שבנביאות משה האמינו כל
ישראל שבוודאי נבואתו אמת. ונמצא, אפילו אם ישראל יבקשו לבטל הגזירה ממשה רבינו,
עם כל זה לא יהרהרו חס ושלום אחר נבואתו. כי בוודאי ישראל יאמרו שנבואתו היה אמת,
רק שישראל בתפילתם בטלו הגזירה להפוך לטובה.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ויאמר אדוני משה.
ב. עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי
עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי
בְּנֵי עֲנָק
עם גדול
גדול - שנעשה בגדלות השכל, שלא היה
להם שום מורא ופחד...
קדושת
לוי, פרשת יתרו, ד"ה או יבואר אנכי.
ג. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי
ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא
יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'
לָךְ
וידעת היום
כשישראל
הם במדריגה עליונה, בבחינת היום - שבכל יום ויום יהיה בעיניהם כחדשים.
קדושת
לוי, פרשת כי תבוא, ד"ה את ה' האמרת היום.
הוא העובר לפניך
"העובר
לפני..." - שהוא מנהיג [הדבר]... והוא למעלה מן [הדבר].
קדושת
לוי, פרשת וילך, ד"ה וילך משה. וכן בפירושי אגדות, בפירוש אמרו ליה בני לן.
ד. אַל תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ
בַּהֲדֹף ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם מִלְּפָנֶיךָ לֵאמֹר בְּצִדְקָתִי הֱבִיאַנִי ה'
לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' מוֹרִישָׁם
מִפָּנֶיךָ
ה. לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר
לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה'
אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע
ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב
לא בצדקתך אתה בא לרשת... כי ברשעת הגוים
לא בצדקתך אתה בא לרשת... כי ברשעת - הרי כי משמש בלשון אלא (רש"י)
"כי משמש בארבע לשונות [אי, דלמא, אלא, דהא]"[133]. כי
- הוא רצון ומחשבה. רצה לומר: שהמחשבה יכולה להשתנות.
ודי
למבין.
כתבי
קודש, ח, ע"ד [ורשא (תרמ"ד): ו, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): ו,
ע"ד], ד"ה כי משמש.
ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך
[א]
העצמיות,
דהיינו הפנימיות של הגוים שהם אכזרים, על ידי זה מתעוררים עליהם דינים, שיתנהג השם
יתברך עמהם באכזריות. שבמדה שאדם מודד מודדין לו.
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה יאכל גוים.
[ב]
...על
ידי שהגוים הם צריו של ישראל. אם כן, מה שהשם יתברך מושיע לישראל להשפיע להם טובות
הוא למען שמו הגדול: שלא יהא נקמה לגוים על ישראל לומר איה נא אלהיהם[134].
כיון שהם שונאי ישראל, שמחים בצרות ישראל, ואומרים איה נא אלהיהם, על ידי
זה [ישראל] יאכלו הטובות. זהו יאכל גוים צריו[135] - על
ידי שגוים צריו, יאכלו ישראל טובות עולם הזה. והשם יתברך אין מנכה להם מזכיותיהם,
כיון שהתשועה למען שמו הגדול...
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה יאכל גוים.
ו. וְיָדַעְתָּ כִּי לֹא
בְצִדְקָתְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ
כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אָתָּה
ה' אלהיך נותן לך
[א]
העיקר:
כשישראל עוסקים בתורה ובמצות - יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש
להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו, מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן[136] - לשון
הוה. היינו, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל.
אבל לא כן עצת הכסילים, הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל
בגשמותיה.
קדושת
לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.
[ב]
ידוע
ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על
ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...
קדושת
לוי, מסכת אבות.
הארץ הטובה הזאת
[א]
לך
לך מארצך,[137] פירש רש"י ז"ל
"להנאתך ולטובתך" – פירוש עבור הטובה שלך תלך לארץ ישראל. כי שם תעבוד
על ידי מצות, ותוכל להמשיך עליך שפע. אמנם בחוץ לארץ שאתה עובד במסירת נפש דבוק באַיִן,
אי אפשר לך להמשיך עליך שפע.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה וזהו פירוש הפסוק.
[ב]
הנה
הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים
בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ
טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים
מצות הבורא ברוך הוא.
קדושת
לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.
הטובה
נודע
כי בכל מקום שנאמר טוב – הוא הטוב הגנוז, והוא עולם התענוג, כנודע.
שמועה
טובה.
כי עם קשה עורף אתה
יש
ששים ריבוא נשמות ישראל, וששים ריבוא אותיות לתורה[138],
וכל נשמה אחוז באותה אות מן הא'ב'. ואותן הנשמות אשר הם נתאצלו באלו אותיות
הפתוחות מאיזה צד - אז אלו מקבלין חיות מן הלבנינות השופע לתוך האותיות, והם
קרובים אל הקדושה. אבל אלו הנשמות אשר הם אחוזים בם' סתומה או בס' -
אז אינם מקבלים שפע לובן הקדוש, כי הם סתומים מכל צד, ואין בהם חיות הקדושה, לכך
הם קשה עורף.
כמו
פרעה שהיה סתום ולא ידע משפע חיות של האותיות, ואמר[139] מי
ה'. לכך מי שיש לו אחיזה באותיות ם' וס' וכו' - אינם טובים. אבל
מכל מקום על ידי שרואים נסים ונפלאות אשר עושה השם יתברך, יכולין להתעורר ולהיות
להם קיום. כמו פרעה, אף שהיה סתום ולא ידע משפע אלהות ואמר מי ה', על כל זה
כשראה הנסים והנפלאות והגבורות והיד החזקה, אז הודה ואמר[140] ה'
הצדיק.
ועל
ידי זה יש להם קיום והעמדה, כשמתעוררים על כל פנים על ידי הנסים שרואין מהשם
יתברך, אז הם מתעוררים.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה ונבאר מאמר.
ז. זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת
אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'
ח. וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת
ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם
ובחורב הקצפתם את ה'
הסטרא
אחרא נקרא חורב[141].
קדושת לוי, פרשת דברים,
ד"ה אחד עשר יום.
ט. בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת
לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר
אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא
שָׁתִיתִי
לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי
[א]
משה, שהיה לו היראה גדולה, עד שבטל
במציאות - לכך לחם לא אכל[142].
אבל זה שאין לו היראה הגדולה, אין הבהירות שופע עליו, וזה צריך לאכול ולשתות...
הם[143],
שלא שפעו עליהם זה הבהירות העליון, ויחזו [את האלהים] ויאכלו וישתו - היו
צריכין לאכול ולשתות. לא כמו משה, שלא אכל ולא שתה.
קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ויראו
את.
י. וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת
שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל
הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל
יא. וַיְהִי מִקֵּץ
אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת
הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית
יב. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם
רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר
מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה
קום רד כי שחת עמך
[א]
ידוע
שהבורא ברוך הוא רצונו לעשות חסד עם עמו ישראל תמיד, ובזה מנהיג כל מדותיו כביכול
ברוך הוא על ידי תפארת ישראל, ובזה משפיע חסד תמיד על ישראל ולבטל מעליהם כל
הגזירות הרעות. כיון שהוא מנהיג מדותיו על ידי תפארת ישראל, בידם להפוך כל דבר רע
לטוב. ונמצא, כשישראל חטאו בעגל, אז נתבטל זה ההנהגה שיתנהג כל מדותיו על ידי
תפארת ישראל. וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה כי שחת עמך - קרא להם עמך.
יעוין
להלן פסוק יח הדברים במלואם.
[ב]
וזה
שכתוב לבסוף ואתפלל אל ה' ואומר ה' (ה)אלהים אל תשחת עמך - כלפי שאמר הקדוש
ברוך הוא לך רד כי שחת עמך, קרא להם משה עמך. הרמז: שיִּקָּרְאוּ עם
ה', ויתוקן הנהגה כבראשונה שנקראו עמך. עם ה', על ידי תפארת ישראל.
ובזה מתורץ הדקדוק, למה בא זה באמצע התוכחה על מעשה העגל.
יעוין
להלן פסוק יח הדברים במלואם.
יג. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לֵאמֹר
רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא
ויאמר ה' אלי לאמר
וזהו
בכל מקום אשר נמצא בתורתינו הקדושה מלת לאמר, כגון וידבר ה' אל משה
לאמר, הענין הוא כך: שהרי התורה קדמה לעולם, ואם כן איך שייך בה ותמנע היתה
פלגש[144]
או שאר הספורי מעשיות קודם שנברא העולם. אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של
הקדוש ברוך הוא והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין, אלא
שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב וגם בסיפורי מעשיות. אבל מי שחננו ה'
דעה בינה והשכל ומגלה מסך העוורת מעל עיניו יראה בתורתו נפלאות. אמנם בני עליה המה
מועטים ורוב בני עמינו מבינים התורה כפשטה.
וידבר
ה' אל משה - רצה
לומר: שהדיבור היה אל משה בסגנון זה שהוא לאמר לעם בני ישראל, ושיכלו לקבלה
ולהבינה אל דלת העם. אבל באמת התורה יש בה עוד דברים בגו רזין וסודות נעלמים.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יאמר כי בכל.
ראיתי את העם הזה
[א]
ידוע
כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים
פשוטים, אשר להם שכל קטן.
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ב]
כל
מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.
קדושת
לוי, פרשת בלק.
קשה עורף הוא
אלו
הנשמות אשר הם אחוזים בם' סתומה או בס', אז אינם מקבלים שפע לובן
הקדוש, כי הם סתומים מכל צד, ואין בהם חיות הקדושה, לכך הם קשה עורף.
יעוין
הדברים ברחבה בפירוש פסוק ו.
יד. הֶרֶף מִמֶּנִּי
וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ
לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ
טו. וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר
וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי
טז. וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם
לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ
אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם
חטאתם
הנה
באמת ישראל לא טעו במעשה העגל, רק הערב רב עשו וכוונו לעבודה זרה. אבל ישראל היה
בלבם להשם יתברך, רק שרצו במנהיג הדור, ועל זה היו צריכין לכפרה... שבאמת ישראל הם
עם קדוש, ולא היה בלבם לעבודה זרה, רק רצו במנהיג הדור, לזה צריכין כפרה.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה בהעלותך.
לה' אלהיכם
[א]
דע כי
שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים
- על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן
גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים
- על שם שהוא שופט...
ולזה
נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל.
ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים -
שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו
– שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.
קדושת
לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.
[ב]
וזהו אלהיכם
- כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.
קדושת
לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.
עשיתם לכם עגל מסכה
[א]
עגל
מסכה -
...מיכה היה שָׁם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים. והיה בידו שֵׁם, וטס
שכתב בו משה "עֲלֵה שור, עֲלֵה שור" להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס.
והשליכו לתוך הכיור, ויצא העגל (רשי"י, שמות לב, ד)
ונקדים:
ויצא העגל הזה,[145]
עיין פירוש רש״י: "שהיה שם הטס עם השם שכתב משה 'עלה שור, עלה שור' להעלות
ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל". וקשה: וכי מפני
שנכתב על הטס "עלה שור", וזה היה על ידי שמות הקדושים כדי שיעלה ארונו
של יוסף מן הנילוס. חלילה לנו לחשוב זאת שיהיה על פי שמות הקדושים קלקול לעם הקדוש
בית ישראל, שיבואו על ידי שמות הקדושים לעוון גדול כזה, חס וחלילה. והלא שמות
הקדוש ברוך הוא, הכל כדי לרחם על עמו ישראל, וכל מיני ברכות ושפע רב להשפיע להם כל
טוב, כאמור[146] אתה אחד
ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד – פירוש: כל שמות הקדושים הם לרחם על עמו בית
ישראל, וחס ושלום מאתו לא תצא הרע[147] –
פירוש: משמותיו של הקדוש ברוך הוא בודאי לא יבוא רע חס ושלום לעמו בית ישראל. ואם
כן קשה: איך יצא מן השם מהטס איזו רע חס ושלום לעמו ישראל?
אך הענין
הוא כך: למשל מלך אדיר ונורא שהיה לו בן יחיד נאה ונחמד במעשים טובים בכל מיני
מעלות ומדות טובות ומחשבות טובות. ואין לשער איך צריך לאהוב לבן יקיר כזה, כמו
שאמר שלמה המלך עליו השלום[148] אם
תעירו ואם תעוררו את האהבה. וידוע אהבתו וחיבתו לעמו בית ישראל, מחמת שיודע
במעשי בנו שכל מעשיו כהוגן לעשות נחת רוח לאביו המלך האדיר והנורא ולא לזולתו חס
ושלום.
אך
הבן הנזכר לעיל היה עליו כמה וכמה מקטריגים שקטרגו על הבן בכזבים ושקרים לפני אביו
המלך.
לכן
כביכול המלך מתדמה בעצמו: "אולי חס ושלום יכנסו באיזו פעם באָזְנַי דברי המקטרגים,
וחלילה אכעס על בני היקר!".
אזי
קורא לבנו יחידו ביחידות ואומר לו: "אהובי בני יקירי, דע שיש לך מקטרגים
גדולים. אך איעצך ויהיה אלהים עמך, לעשות מעשה גדולה אשר לא יעשה, ואנכי מצוך
לעשות מעשה זאת. ובודאי יבואו המקטרגים תכף להלשין עליך. וכאשר יראו שאיני שומע
להם ולדבריהם, כי כביכול אנכי בעצמי צויתי לעשות זאת, לא יבואו עוד להלשין ולקטרג
שום קטרוג חס ושלום.
וזה
פירוש ויצא העגל הזה - שכביכול שגם רצון הבורא היה שיצא העגל. והסליח לעוון
עמו בני ישראל, ולא יבא שום מקטרג להלשין עוד. כי ישמעו שהאדון הכל סולח לעוון גדול
כזה.
ובזה
נתרץ קושיא של הטס הנזכר לעיל. שגם הטס עשה פעולה שיבוא טובה לעמו בית ישראל עד
עולם.
וזה
פירוש מאמר רבן יוחנן בן זכאי "לא היו ישראל ראויין לאותה מעשה, אלא כדי
להורות תשובה לרבים" – פירוש: למקטרגים והמלשינים עלינו, והמה
ה"רבים". ובזה אשר נמחל לנו ענין העגל הוא תשובה נגד פניהם שלא לקטרג
עוד.
וזה
פירוש כאשר התפלל משה רבינו על הענין, אמר לפני הבורא יתברך אנא חטא העם הזה
חטאה גדולה[149]
- ולכאורה היה לו למשה רבינו לעשות עוון קטנה, כמאמר המדרש[150]
בפסוק הנזכר לעיל: "אמר הקדוש ברוך הוא: 'משה, אתה תועה כמותם? והלא אין בו
ממש!' אמר לו משה רבינו: אם כן שאין בו ממש, למה ה׳ יחרה אפך בעמך"[151].
אך זה
היה תפלתו של אדון הנביאים: "רבונו של עולם, הלא אם תשא חטאתם העוון הגדול
הזה, אזי לא יבוא עוד שום מקטרג לקטרג עוד. כי כאשר יראו שאתה תמחול להם העוון
הגדול הזה.
וזו
פירוש המדרש[152]
"שלשה פעמים שמחו האומות עולם, שנאמר[153] לכו
נא ונוכחה יאמר ה׳ וכו׳ וכי יכול ארם להתווכח עם הבורא ברוך הוא וברוך שמו.
וכשאמר ה׳ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אזי יצאו אומות העולם בבושת
פנים" – פירוש: שלא יהי׳ פתחון פה לקטרג עוד בשום פנים.
וזה
פירוש כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם[154] -
בבושת פנים. ופירוש בקמיהם - שהם קמים על עמו בית ישראל. ויצאו בבושת פנים,
כי ה׳ סולח להם.
וכן
ימליץ בעדינו עד עולם, ונזכה בזכותו לגאולה שלמה.
אמרי
צדיקים, א, ב. ארץ החיים, מערכת ל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, אות שיז. עמ' 94—93.
ילקוט קדושת לוי, עמ' לח-לט.
[ב]
פעם
בראש השנה שחל בימים ה' וערב שבת קודש, ראו שהברדיטשובער זי"ע עובד על איזה
ענין. בשבת קודש קפץ על השולחן, וקרא: "איך ווייס שוין".
ואמר
להם: שהיה קשה לו כל הזמן, איך הניח הקדוש ברוך הוא לישראל לעשות את העגל. ועכשיו
נתחוור לו.
ואמר
להם משל:
משל
למלך שהיה לו בן קטן חביב. ורצה למנותו למלך במקומו. אבל שרי המלוכה היו נגד
מינויו בכל תוקף. ונמלך המלך, ומנה את בנו למלך, והוא עצמו נסע ממקום מלכותו.
השרים
מצאו מקום לגבות חובם, והתחילו לפתות את בן המלך הקטן, ונשמע להם. ושם את כתר המלך
בראשו של כלב, והכלב רץ בכתר על ראשו בחוצות העיר.
לאחר
זמן בא המלך, והרגיש שמעלימים ממנו דבר מה. ושאל שיספרו לו, מה קרה כאן בהיעדרו.
וסיפרו לו איך שבנו שם את הכתר וכו'. ואמר בכעס מעושה: "צריך להושיב בית דין
לשפוט את בני. ממה נפשך: אם הוא בן דעת, דינו חמור. ואם אין בו דעת, אזי אינו ראוי
להיות מלך".
והסכימו
השרים בחפץ לב, ובחרו מהם בית דין. ונמצא חייב. והוציאו פסק דין חמור, וסיפרו למלך
שנמצא חייב בדינו.
ואמר
להם המלך: "טוב. אבל פסק הדין יבוצע באלה שהסיתוהו לכך. ובכוונה נסעתי מכאן:
בכדי לראות איזה עלילות יעלילו על בני יקירי אלו הרוצים להפטר ממנו".
והנמשל:
אילולי היו בני ישראל עושים את העגל אחר פטירת משה רבינו עליו השלום, לא היה מי
שיחזירם בתשובה חס ושלום. אבל משה עלה למרום, והסיתו הערב רב את בני ישראל לעשות
העגל, כדי שיימצאו חייבים חס ושלום. וכשחזר משה רבינו עליו השלום, שילם למסיתים
כגמולם, על אשר הם הסיתו על בני ישראל לבגוד בכתרא דמהימנותא.
מאמר
מרדכי, עמ' סט.
/מעשה
עגל. הרב הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב ז"ל אמר על כך:
משל
למלך שהיה לו בן יחיד, והיה חביב בעיניו כבבת עיניו ממש. וכל שרי המלוכה נתקנאו
בו, ומחמת הקנאה הלשינו עליו בכל פעם בכל מיני מלשינות, ובקשו עליו חטאים בכל פעם.
והמלך מרוב אהבתו המליץ עליו תמיד מאוד. אבל היה לו למלך צער מזה.
מה
עשה המלך בחכמתו, קרא לבנו וציוה אותו שיעשה עבירה גדולה, שעונשה היא מיתה. וידע
המלך שבוודאי יבואו להלשין עליו בחזקה, והוא יחפה על בנו. וידעו ממילא שלא לקטרג
עליו עוד, כיון שאפילו על עבירה של חיוב מיתה המליץ עליו המלך. מכל שכן, על עבירות
קטנות.
והנמשל
מובן.
אור
הגנוז, עמ' יא. מובא בספר זכות אבות, עמ' פא.
יז. וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי
הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם
ואשברם לעיניכם
שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם
(רש"י, דברים לד, יב)
הלוחות
הראשונות נשתברו מחמת ששלטה בהם עין הרע. וזה עין הרע היה מן האומות, שהחזיר הקדוש
ברוך הוא את התורה על האומות, ונתנו האומות עין הרע בהלוחות הראשונות. אבל לוחות
האחרונות, שלא ראו אותם שום אומה ולשון, ולכך הם קיימים.
ועתיד
הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא להחזיר את הלוחות הראשונות לישראל.
קדושת
לוי, דרוש לשבועות. ויעוין עוד בפירושי הכתוב (להלן י, ב) אשר שברת.
יח. וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'
כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי
וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע
בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ
ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה
[א]
ויש לדקדק שכתוב[155] ובתבערה
ובמסה [ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה']. ובשלוח ה' אתכם [מקדש ברנע... ממרים
הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם], באמצע התוכחה של מעשה העגל שכתוב בסוף[156] ואתנפל,
שהוא במעשה העגל, ולמה מפסיק באמצע ובתבערה ובמסה [ובקברות התאוה].
ונראה לתרץ ונקדים בתחילה הדקדוק בפרשת כי תשא, שכתוב שם במעשה העגל[157] וידבר
ה' אל משה לך רד כי שחת עמך [אשר העלית מארץ מצרים. סרו מהר מן הדרך אשר צויתים
עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ
מצרים]. ויאמר ה' ראיתי [את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא]. ועתה הניחה לי [ויחר
אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול]. ויחל משה את פני ה' [אלהיו ויאמר] למה ה'
יחרה אפך בעמך.
ומדקדק הרמב"ן הקדוש[158]
כיון שמשה התפלל תיכף בשעה שאמר לו השם יתברך ועתה הניחה לי, כדכתיב ויחל
משה [את פני ה' אלהיו]. נמצא, התפלל ומחל לו הקדוש ברוך הוא, ולמה עלה ארבעים
יום להתפלל עליהם, כדכתיב בפרשת עקב ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים
לילה [לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי] על כל חטאתכם [אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה'
להכעיסו]. כי יגורתי מפני האף [והחמה] אשר קצף ה' עליכם [להשמיד אתכם] וישמע ה'
אלי [גם בפעם ההיא] הלא כבר התפלל תיכף, כדכתיב ויחל משה. ומחל לו השם
יתברך, כדכתיב[159] וינחם
ה' על הרעה [אשר דבר לעשות לעמו]?
ומתרץ הרמב"ן הקדוש כי בתחילה לא ביקש, רק מחמת שהיה הקצף לכלות אותם
תיכף באותו רגע. וזה פעל משה רבינו עליו השלום, לבטל הקצף שהיה עליהם לכלות אותם
באותו רגע, כדכתיב ועתה הניחה לי [ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול].
וביקש משה רבינו לבטל הקצף שהיה עליהם לכלות אותם באותו רגע, אבל עדיין לא היה
מחילת החטא. וזה פעל בארבעים יום שהתנפל לפני ה' כראשונה למחול החטא.
ונראה להבין דברי הרמב"ן הקדוש כי ידוע שהבורא ברוך הוא רצונו לעשות
חסד עם עמו ישראל תמיד, ובזה מנהיג כל מדותיו כביכול ברוך הוא על ידי תפארת ישראל,
ובזה משפיע חסד תמיד על ישראל ולבטל מעליהם כל הגזירות הרעות. כיון שהוא מנהיג
מדותיו על ידי תפארת ישראל, בידם להפוך כל דבר רע לטוב. ונמצא, כשישראל חטאו בעגל,
אז נתבטל זה ההנהגה שיתנהג כל מדותיו על ידי תפארת ישראל. וזה שאמר הקדוש ברוך הוא
למשה כי שחת עמך - קרא להם עמך.
אבל משה רבינו עליו השלום רצה לתקן את זאת. ורצה ההנהגה הראשונה, שכל
ההנהגות וכל המדות יתנהגו על ידי תפארת ישראל כבראשונה. כי משה רבינו היה חושש
שאפילו אם נמחל להם זה החטא, פן חס ושלום יחטאו עוד. ונמצא, אם חס ושלום לא יתוקן
ההנהגה ראשונה, אין בידם לבטל הגזירה. אבל כשיתקן ההנהגה ראשונה, אפילו אם יחטאו,
יהיה בידם לבטל הגזירה. כיון שעיקר ההנהגה הוא על ידי תפארת ישראל, בידם לבקש
מחילה לבטל הגזירה.
וזו שיתוקן ההנהגה כבראשונה פעל משה זאת בארבעים יום שעלה. אבל מחילת החטא
עצמו פעל תיכף בשעת מעשה, כדכתיב ויחל משה [את פני ה' אלהיו...]. וינחם ה' [על
הרעה אשר דבר לעשות לעמו]. אבל עדיין לא חזר עטרה ליושנה שיתנהג כבראשונה על
ידי תפארת ישראל.
ומשה רבינו עליו השלום ידע שיחטאו עוד אחר זה, כנאמר[160] ממרים
[הייתם עם ה'] מיום דעתי [אתכם]. ואם חס ושלום לא היה מתקן הנהגה ראשונה, לא
היה להם תקומה חס ושלום. ולתקן זאת, עלה לשמים ארבעים יום, לתקן הנהגה ראשונה על
ידי תפארת ישראל.
וזהו שאמר להם[161] ואתנפל
לפני ה' [את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם] על
כל חטאתכם [אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו].
ומפרש הכתוב למה נפל ארבעים יום לפני ה', הלא מחילת החטא היה תיכף, כמו
שרומז בפסוק ואת חטאתכם אשר עשיתם [את העגל]? ובזה מתורץ כי ידעתי שלסוף
תחטאו לפניו בתבערה ובמסה ממרים הייתם [עם ה' מיום דעתי אתכם]. ונמצא, אני
יודע שתחטאו לבסוף. ונמצא, אפילו אם נמחל החטא, אם לא נפלתי לפני ה' לתקן הנהגה
ראשונה, עדיין לא היה לכם תקומה חס ושלום כשתחטאו לבסוף. ובזה שהתנפלתי לפני ה' ארבעים
יום [וארבעים לילה], אחר מחילת החטא לתקן הנהגה ראשונה, אפילו אם יחטאו חס
ושלום, בזה הנהגה שמתנהג על ידי תפארת ישראל בידם לבטל הגזירה.
וזה שכתוב לבסוף[162] ואתפלל
אל ה' ואומר ה' (ה)אלהים אל תשחת עמך - כלפי שאמר הקדוש ברוך הוא לך רד כי
שחת עמך, קרא להם משה עמך. הרמז שיִּקָּרְאוּ עם ה', ויתוקן
הנהגה כבראשונה שנקראו עמך. עם ה', על ידי תפארת ישראל. ובזה מתורץ הדקדוק
הנזכר לעיל, למה בא זה באמצע התוכחה על מעשה העגל.
ובזה יובן.
ואתנפל לפני ה'
ולפני
ה' ישפוך שיחו,[163] שעיקר תפלתו לפני ה' –
כלומר, בעד ה'. כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב.
קדושת
לוי, ליקוטים, ד"ה תפלה לעני.
לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי
יעוין
לעיל בפירוש פסוק ט.
יט. כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי
הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה'
אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא
כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם...
יעוין
בפירוש הפסוק הקודם.
וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא
ידוע
מאמר רבותינו ז"ל[164] משה
נתנבא בזה, שהוא מדריגה שלא בא לעולם הזה, ושם יכולין להפך הכל לטובה.
ומהאי טעמא משה היה גודר גדר לעמוד בפרץ[165],
דביטל כל גזירות רעות. דמדריגתו היה במדריגה גבוה, ששם יכולין לבטל כל הדינין,
ולהפוך בדיבור מרעה לטובה. ומהאי טעמא פעל משה בדיבור.
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה הנה רבותינו.
כ. וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה'
מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא
התאנף ה' מאד
תיבת מאד - מורה בכל
מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.
קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב
מ"ה.
ואתפלל גם בעד אהרן
יעוין בפירוש הפסוק הקודם.
בעת ההיא
בעת ההוא[166] - דוקא.
קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר ואתחנן.
כא. וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר
עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן
הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד
מִן הָהָר
ואשרוף אותו באש
[א]
כשאדם
חוטא חס ושלום, עושה פגם למעלה, ונותן כח לקליפות. והרפואה לזה, לשרוף את
החיצונים, על ידי שמתלהב להבורא ברוך הוא וברוך שמו. וההתלהבות ההוא בא על ידי
החטא, מחמת שחטא והיה במחשבות חשכות... שעושה פגם למעלה, ונותן כח לחיצונים.
הרפואה היא, באש תשרף[167] –
פירוש: על ידי התלהבות שמתלהב אחר כך לעבודת הבורא ברוך, הוא בשביל החטא שחטא,
תשרף כל הקליפות.
קדושת
לוי, פרשת אמור, ד"ה ובת כהן.
[ב]
מדת
היראה, אשר על זה מרומז יסוד האש.
קדושת
לוי, לשבת נחמו.
[ג]
הנה
מדת הדין נקרא אש.
קדושת
לוי, דרוש לפורים, ד"ה מרדכי מתרגמינן.
[ד]
אש - רוצה לומר: השנאה והגבורות.
קדושת
לוי, פרשת וזאת הברכה, ד"ה ה' מסיני.
[ה]
אש - מורה על הצמצום של השפע
הנשפע מהבורא ברוך הוא.
קדושת
לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה למה הנס.
כב. וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה
וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'
ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה'
ויש
לדקדק שכתוב ובתבערה ובמסה [ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה']. ובשלוח ה'
אתכם [מקדש ברנע... ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם], באמצע התוכחה של מעשה
העגל שכתוב בסוף ואתנפל, שהוא במעשה העגל, ולמה מפסיק באמצע ובתבערה
ובמסה [ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה']
יעוין
פירוש פסוק יח הדברים במלואם.
כג. וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם
מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם
וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם
בְּקֹלוֹ
ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע
יעוין
פירוש פסוק יח.
כד. מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'
מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם
ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם
משה
רבינו עליו השלום ידע שיחטאו עוד אחר זה, כנאמר ממרים [הייתם עם ה'] מיום דעתי
[אתכם]. ואם חס ושלום לא היה מתקן הנהגה ראשונה, לא היה להם תקומה חס ושלום.
ולתקן זאת, עלה לשמים ארבעים יום, לתקן הנהגה ראשונה על ידי תפארת ישראל.
יעוין
פירוש פסוק יח הדברים במלואם..
כה. וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'
אֶת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי
כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם
ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי
[א]
ידעתי
שלסוף תחטאו לפניו בתבערה ובמסה ממרים הייתם [עם ה' מיום דעתי אתכם].
ונמצא, אני יודע שתחטאו לבסוף. ונמצא, אפילו אם נמחל החטא, אם לא נפלתי לפני ה'
לתקן הנהגה ראשונה, עדיין לא היה לכם תקומה חס ושלום כשתחטאו לבסוף. ובזה שהתנפלתי
לפני ה' ארבעים היום [וארבעים הלילה], אחר מחילת החטא לתקן הנהגה ראשונה,
אפילו אם יחטאו חס ושלום, בזה הנהגה שמתנהג על ידי תפארת ישראל בידם לבטל הגזירה.
יעוין
פירוש פסוק יח הדברים במלואם.
[ב]
מעשה
בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני ר' אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי. אמרו לו
תלמידיו: רבינו כמה ארכן הוא זה. אמר להם: כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה את
ארבעים היום ואת ארבעים הלילה [אשר התנפלתי]. שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני
התיבה בפני ר' אליעזר, והיה מקצר יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו: כמה קצרן הוא זה.
אמר להם: כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה (ברכות לד, א)
בהתחלת
עבודתו נקרא האדם "יורד לפני התיבה". והכוונה, שאדם נדבק להשם יתברך על
ידי התיבות והדבורים שהם רוחניות האותיות. וזה שאמרו תיבות ירד - שהתיבה מושל עליו.
כי "ירד" מלשון ממשלה, וירד מיעקב. והבן.
וזהו
סוד שמצינו בגמרא דברכות בתלמיד אחד שירד לפני התיבה והאריך בתפלה ואמרו כמה ארכן
כו', והשיב: כלום ארכן הוא יותר ממשה רבינו עליו השלום שהתפלל ארבעים יום. ותלמיד
אחד קיצר יותר מדאי, ואמרו כמה קצרן הוא כו', והשיב: כלום קצרן הוא יותר ממשה,
שאמר אל נא רפא נא לה.
ושם
תפס הגמרא לשון "ירד לפני התיבה" – והיינו, באופן שרוחניות התיבות
הדבקים להשם יתברך. ואם כן, היו התיבות מנהיגים אותם, ולא היה בידם לקצר או
להאריך, רק כמו שהנהיגם הרוחניות של התיבות.
ועל
זה השיב להם שפיר "כלום ארכן או קצרן יותר ממשה רבינו" - כי משה בארבעים
יום האמצעים שהתפלל (על ישראל ותפילתו) על מרים היה בצער, לכך היו התיבות מנהיגין
אותם להדבק בהבורא יתברך שמו. משום הכי, לא הוה בידו להאריך או לקצר, רק כמו
שמנהיגין אותו הרוחניות של האותיות. קדושת לוי, קדושת לוי, פירושי אגדות, ד"ה בני לן ביתא.
כו. וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה'
וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ
בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה
ואתפלל אל ה' ואומר ה' אלקים אל תשחת עמך
וזה
שכתוב לבסוף ואתפלל אל ה' ואומר ה' (ה)אלהים אל תשחת עמך - כלפי שאמר הקדוש
ברוך הוא לך רד כי שחת עמך, קרא להם משה עמך. הרמז שיִּקָּרְאוּ עם
ה', ויתוקן הנהגה כבראשונה שנקראו עמך. עם ה', על ידי תפארת ישראל.
ובזה מתורץ הדקדוק הנזכר לעיל, למה בא זה באמצע התוכחה על מעשה העגל.
יעוין
פירוש פסוק יח הדברים במלואם.
נראה
לפרש פסוקי פרשת עקב, בתוכחת משה רבינו עליו השלום לישראל על מעשי העגל.
שראוי
לשים לב אל מה שבאמצע סַפְּרוֹ מעשי העגל ותפלתו אליו יתברך, אמר ובתבערה ובמסה
[ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה']. ובשלוח ה' אתכם [מקדש ברנע... ממרים הייתם
עם ה' מיום דעתי אתכם], ואחר כך חזר לענינו הראשון באמרו ואתנפל לפני ה'
כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה [לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר
חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו].
ואחר
כך הזכיר מעשי לוחות שניות, באמרו[168] בעת
ההיא אמר ה' אלי פסל לך, ואמר ועשית לך ארון עץ – שאינו שייך כלל לענין
תוכחתו לישראל. ומה גם שבפרשת תשא בפרשת פסל לך[169]
לא נזכר שם מעשה הארון כלל, וכאן בתוכתו את ישראל הזכירו.
ואחר
כך שוב הפסיק סיפורו באמרו[170] ובני
ישראל נסעו [מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו.
משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים]. בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי
[לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה].
ואחרי
כן שוב חזר לסיפורו הראשון באמרו[171] ואנכי
עמדתי בהר [כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא
אבה ה' השחיתך], שהוא סיפור תפלתו עליהם על מעשה העגל.
הלא
דבר הוא[172], ומה אלו
ההפסקות משמשות[173]?
והענין
כי משה רבינו עליו השלום בהוכיח את ישראל והזכירו חטאתם, ביאר להם ענין פגם החטא
וההפסדים הבאים על ידו, והאיך הוא מאבד מהאדם את כל המעלות החמודות.
והיו
פתח דבריו לאמר ראו מה גרם מעשי העגל, שנחשך נר שכלכם ובינתכם, ונפרדתם מהדביקות
שהיה לכם עם הבורא יתברך. עד שנמשך מזה שבתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם
את ה' – כי כל חטאתם במקומות ההם, הכל היה מחסרון אמונה בו יתברך. הנמשך מהפסק
הדביקות השכל בו יתברך, על ידי גרם החטא שהוא מסך מבדיל.
כי
בתבערה, הוא חטא מתאוננים - היה הדבר מחסרון אמונה. כמו שכתב רש"י ז"ל
על מתאוננים[174] –
"[אין מתאוננים אלא לשון עלילה], מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי
המקום... אמרו אוי לנו, כמה לבטנו בדרך הזה [שלשה ימים שלא נחנו מענוי
הדרך]". והוא, שלא האמינו שהוא היה מתכוין לטובתם, כמו שכתב רש"י
ז"ל[175].
בקברות
התאוה – גם כן מחסרון אמונה דברו על המן, ואמרו "עתיד המן הזה להתפח במעינו,
ולא האמינו שהוא לחם אבירים[176],
שיבלע באיברים[177]. וגם כמו
שכתב רש"י ז"ל על מה שכתוב[178] עתה
תראה היקרך דברי [אם לא], "אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאות
משאלותינו". עיין שם.
ובמסה,
בהתלננותם על המים – היה גם כן מחסרון אמונה, שלא האמינו שהוא יתברך יודע כל
צרכיהם ושיספיק להם.
ובשלוח
ה' אתכם [מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם] ותמרו [את פי ה' אלהיכם]
ולא האמנתם לו. ומזה נמשך שגם אני ואתנפל לפני ה' – שנפלתי וירדתי ממדרגתי גם אנכי.
והוא, לאשר שנשמת משה רבינו עליו השלום היתה כוללת נשמת ששים רבוא ישראל[179],
וכמו שאמרו על פסוק[180] שש
מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. והפגם שפגם, הגיע גם אלי. וכמו שכתב
רש"י ז"ל על פסוק[181] לך
רד – "לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. [באותה שעה נתנדה משה מפי בית
דין של מעלה]".
בעת
ההיא אמר ה' אלי פסל לך - רצה לומר: אף אחר
שנתרצה הוא יתברך על ידי תפלתי עליכם, וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו[182].
וצווני
לפסול שני לוחות אבנים אחרות כראשונים – רצה לומר: שלא היה בהם תוספות
קדושה יתירה ממה שהיה בראשונים.
ראו
מה עבירה עושה, והאיך החטא הוא מחשיך הנפש, ומונע ההשגה האמיתית. עד שהוצרך הוא
יתברך לאמר לי ועשית לך ארון עץ – רצה לומר: תיק ונרתיק ולבוש אל קדושת
הלוחות הנעשות, בכדי שתוכלו לסבול ערך יקר קדושתם. מה שלא נצטויתי בלוחות
הראשונים, כי אז הייתם נקיים וטהורים, מוכנים לקבל קדושת הלוחות ואור תורה הקדושה
פנימיותה, מבלי לבוש. ועתה הוכרחתם לקבל התורה מלובשת בלבושים שונים הנרמזים בארון
עץ.
וביאר
עוד להראות להם גודל פגם העבירה, והאיך הוא מטמטמת את הלב ומערבבת את השכל, עד
שינטה לחפוף דברים זרים. שאם יסופרו עליכם הדברים, אין מן הראוי היה להאמינם.
והוא, כי ובני ישראל נסעו [הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים]. והוא,
שחפצתם לשוב למצרים, כמו שכתב רש"י
ז"ל[183],
שהוא ממש העדר השכל.
בעת
ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי [לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו
עד היום הזה] – שאחר שנפגמתם בחטא העגל, כנזכר לעיל, הבדיל ה' מכם את שבט הלוי שלא נפגם,
וכמו שכתב רש"י ז"ל[184].
קדושת לוי, פרקי אבות, תצא.
כז. זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ
לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל
רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ
העם הזה
יעויין
לעיל בפירוש פסוק יג.
כח. פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ
אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר
דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר
פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ
הנה
משה התפלל להקדוש ברוך הוא בעד ישראל בטענה שלא יהיה חס ושלום חילול השם, כמאמר
הפסוק[185] ושמעו
מצרים [כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו... והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים
אשר שמעו את שמעך לאמר. מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם
וישחטם במדבר].
ולכאורה
קשה: הלא ביד הקדוש ברוך הוא כל מחשבת בני אדם וכל דרכי בני אדם, להטות לאשר
יחפוץ. אם כן, יטה מחשבות האומות שלא יאמרו מבלתי [יכולת ה' להביא את העם הזה
אל הארץ אשר נשבע להם], ולא יהיה חס ושלום חילול השם.
אבל
הענין: דיבור של צדיק עושה רושם למעלה ולמטה, כמאמר הכתוב[186] ותגזור
אומר [ויקם לך]. ואם כן, כיון שאמר משה בתפילתו שיהיה חס ושלום חילול השם
כשיעשה חס ושלום כלה בישראל, בוודאי כן יהיה חס ושלום חילול השם.
וזהו
שפירש רש"י[187]
"ויאמר ה' סלחתי כדברך - בשביל מה שאמרת פן יאמרו [מבלתי יכולת ה']",
ודיבורך עשה רושם, ובוודאי יאמרו. אבל זולת דיבורך שאמרת פן יאמרו - לא היו
האומות אומרים כך. אבל כיון שאמרת אתה שיאמרו, בוודאי יאמרו, כמאמר הכתוב ותגזור
אומר, וכנזכר לעיל.
קדושת
לוי, פרשת שלח, ד"ה ויאמר ה' סלחתי.
כט. וְהֵם עַמְּךָ
וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה
ובזרועך הנטויה
...מהסתרת
פנים תוכל להבין איזה אהבה טובה היא אמיתי ואהבת עולם. כי אף על פי שהסתיר פניו,
עם כל זאת ידו נטויה עלינו ושומר אותנו בכל דוד ודור. מה שאין כן רשעים אומות
העולם, כשקצף עליהם - אבדם מעל פניו. ולא כן עמנו בית ישראל, אשר לא עזב חסדו
ואמיתו. ואשר עד הנה לא עזבנו, ועוד ידו נטויה לפסוח ולהגן עלינו. וליתן חן וחסד
לפני כל שובינו מעתה ועד עולם. אמן נצח סלה ועד
יש
לפרש בסייעתא דשמיא מאמר רבותינו ז"ל בפרק קמא דחגיגה דף ו', וזה לשון הגמרא:
"ר' יהושע בן חנניא הוה קאי בי קיסר. אחוי ליה ההוא מינאה: 'עמא דהדרינהו
מריה לאפיה מיניה'. אחוי ליה איהו: 'ועוד ידו נטויה אלינו[188],
להגן'. אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנינא: 'מאי אחוי לך?'. 'עמא דהדרינהו מריה
לאפיה מיניה'. 'ומאי אחוית ליה?' כו' והכי אמר ליה לההוא מינאה: 'מאי אחוית ליה?'
אמר ליה: 'עמא דהדרינהו מריה לאפיה'. 'והוא מאי אחוי לך?' אמר: 'לא ידענא'. אמר: 'גברא
דלא ידע מאי אחוי ליה, מחוי במחוג יחוי קמא מלכא?!' אפקיה לההוא מינאה וקטלוה".
דלכאורה,
דהמין החזיר פניו במחוג ורמז "עמא דהדרינהו מריה לאפיה מיניה". ור'
יהושע הראה במחוג את ידיו, כמו שידו של הקדוש ברוך הוא נטויה עלינו. ולכאורה אינו
מובן: למה לא ידע המין במחוג הזה שהראה יד ה' נטויה? ולמה זה הבין האיך שהסתיר את
פניו, וידו נטויה לא הבין?
ונראה
שר' יהושע גם כן הסתיר את פניו. ובמחוג ידיו הראה האיך שידו נטויה עלינו - להורות
שמהסתר פניו שלו נודע פועל כפיו. שאנחנו עם סגולתו, שגם בהסתרת פניו הוא ברחמים
גדולים לשמור אותנו ולהצילנו מכל הרעות. וזה לא הבין המין ההוא.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, ד"ה לפרש... מישרי דסכינא.
פרק י
א.
בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים
וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ
בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים... ועשית לך ארון עץ
[יעוין
לעיל סוף פרק ט]... בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך - רצה לומר: אף אחר שנתרצה הוא יתברך על ידי
תפלתי עליכם, וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו[189].
וצווני
לפסול שני לוחות אבנים אחרות כראשונים – רצה לומר: שלא היה בהם תוספות
קדושה יתירה ממה שהיה בראשונים.
ראו
מה עבירה עושה, והאיך החטא הוא מחשיך הנפש, ומונע ההשגה האמיתית.
עד
שהוצרך הוא יתברך לאמר לי ועשית לך ארון עץ – רצה לומר: תיק ונרתיק ולבוש
אל קדושת הלוחות הנעשות, בכדי שתוכלו לסבול ערך יקר קדושתם. מה שלא נצטויתי בלוחות
הראשונים, כי אז הייתם נקיים וטהורים, מוכנים לקבל קדושת הלוחות ואור תורה הקדושה
פנימיותה, מבלי לבוש. ועתה הוכרחתם לקבל התורה מלובשת בלבושים שונים הנרמזים בארון
עץ.
פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים
לא
העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים - פסולתן
שלך יהא (נדרים לח, א)
פסל
לך - הראהו
מחצב סנפירינון מתוך אהלו ואמר לו: הפסולת יהיה שלך. ומשם נתעשר משה הרבה
(רש"י שמות לד, א)
הנה
לפעמים הצדיק יש לו תאוה לדבר גשמי, לממון וכיוצא בו. ומהיכן בא זה לצדיק, שהוא
כולו רוחני שיתאוה לדבר גשמי? אך הואיל שכל צדיק הוא מעלה את כל האנשים שיעבדו את
הבורא, מזה בא לו מחשבותיו של זה האיש שמעלה אותו לעבוד הבורא. וזה האיש חמד
לממון, ובא לו מחשבתו של זה לזה הצדיק. משום הכי הצדיק מחמד פעמים לממון.
וזה
פירש רש"י בחומש "מהיכן נתעשר משה, מפסולתן של לוחות".
כלומר,
דהקושיא היה: "מהיכן נתעשר משה" - שהיה בא למשה זה המחשבה שיתעשר, הלא
משה רבינו עליו השלום היה כולו רוחני.
על זה
אמר "מפסולתן של לוחות" – כלומר, שפסולתן של ישראל. דהיינו, המחשבות
זרות של ישראל שהם חמדו לממון, בא למחשבתו, על ידי שהגביה את כולם. ולוחות
עם ישראל הם אחד, כידוע.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה חומר.
ב. וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת
אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ
וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן
אשר שברת
שלשה
דברים עשה משה מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: ...ושבר את הלוחות... שבר את
הלוחות - מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה (שמות יב,
מג) וכל בן נכר לא יאכל בו. התורה כולה [כאן] וישראל מומרים - על אחת כמה
וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו? שנאמר אשר שברת, ואמר ריש לקיש:
יישר כחך ששיברת (שבת פז, א)
[א]
בגמרא
דשבת: שלשה דברים עשה משה מדעתו... גם גבי שיבור הלוחות הקשו התוספות קושיא ["ואם
תאמר: מאי קאמר (דהוסיף) מדעתו, דאורייתא הוא, דקל וחומר ניתן לידרש?"].
ונראה לתרץ: כי באמת אינו קל וחומר, כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא ואעשה אותך
לגוי גדול[190],
והיה ראוי לקבל את התורה, רק מחמת עונותנותו לא רצה בזה.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה בגמרא דשבת.
[ב]
...מיושב
מאמר חכמינו ז"ל "שלשה דברים עשה משה רבינו מדעתו, והסכים הקדוש ברוך הוא
על ידו. אחד, במה ששיבר הלוחות ודן קל וחומר: מה פסח אחד מתרי"ג מצות התורה -
ערל לא יאכל בו, התורה כולה - לא כל שכן!" והקשו התוספות: כיון דדן קל
וחומר בזה, וקל חומר הוא אחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, ואין זה מדעת משה
כי אם מדעת המקום ברוך הוא על פי התורה. ואם יש פרכא על הקל וחומר, האיך דן אותו
משה רבינו?...
ומיושב
גם כן... דלסברתו של משה רבינו הוי ליה קל וחומר. ובאמת אין כאן קל וחומר כלל:
דבאמת פסח שאני, שהוא דבר של הנאה. מה שאין כן קבלת התורה, דלאו להנות ניתנו. אך
שבבחינת משה רבינו ארבעים יום לחם לא אכל ונהנה מזיו השכינה, ולענותנותו היה
בעיניו שכל ישראל ראוים לאיצטלא זו בחינות הנאה וחיות רוחני זה. לזה, לדעתו היה קל
וחומר.
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר ואתחנן.
[ג]
היה
אומר הרב הקדוש בעל ה"אמרי חיים" מויזניץ זי"ע בשם הרב הקדוש ר'
לוי יצחק בעל ה"קדושת לוי" מבארדיטשוב זי"ע בסיבת הדבר ששיבר משה
רבינו את הלוחות:
לפי
שרצה לבקש רחמים על הדור ההוא. ואם לא היה לו איזה שייכות לחטא, לא היה יכול לפעול
שום דבר עבור החוטא. כי כל מי שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם.[191] לכן
שבר את הלוחות, והרי "המשבר כלים בחמתו, כאילו עובד עבודה זרה",[192] ואם
כן, היה לו שמץ שייכות עם החטא. ועל ידי זה ביקש רחמים על בני ישראל.
וזהו
שדרשו חז"ל:[193]
"אשר שברת – יישר כוחך ששברת". שבזכות השבירה היה לו פתחון פה
להליץ יושר על ישראל, ועל כך איישר חיליה.
ורמז
לדבר: דכתיב[194] הפח
נשבר ואנחנו נמלטנו. פח - עולה בגימטריא כמנין שתי פעמים לוח. דהיינו,
שני לוחות ששבר משה, ובזכות שנשברו אנחנו נמלטנו.
מפי
ספרים וסופרים, ב, עמ' לח.
[ד]
הלוחות
הראשונות נשתברו מחמת ששלטה בהם עין הרע. וזה עין הרע היה מן האומות, שהחזיר הקדוש
ברוך הוא את התורה על האומות, ונתנו האומות עין הרע בהלוחות הראשונות. אבל לוחות
האחרונות, שלא ראו אותם שום אומה ולשון, ולכך הם קיימים.
ועתיד
הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא להחזיר את הלוחות הראשונות לישראל.
קדושת
לוי, דרוש לשבועות.
ושמתם בארון
וזה
הרמז בפסוק[195] ואשים
את הלוחות בארון - כי אחר חטא העגל היה התעוררות על ידי משה רבינו עליו השלום,
להתלבש עצמו במדות רחום וחנון, ושאר המדות על ישראל ...נמצא, אם לא
היה חטא העגל, היה הלוחות באתגליא. ונמצא, הוא תוכחה שהוכיח משה את ישראל, שמחמת
חטא העגל היה צריך ללבושים, והיה צריך לתת הלוחות בארון.
יעוינו
הדברים במלואם, להלן בפירוש פסוק ה.
ג. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי
שִׁטִּים וָאֶפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וָאַעַל הָהָרָה וּשְׁנֵי
הַלֻּחֹת בְּיָדִי
שני לוחות כראשונים
שאל
הצדיק מבארדיטשוב את אדמו"ר הזקן בהיותו בזלאבין על החתונה: למה מניח את בנו
הרב ר' בער לומר כל כך רזין דאורייתא?
והשיב
לו אדמו"ר הזקן: שהיה צריך ליתן לו שם "רב המנונא סבא" כשנולד, ובא
רבינו [=המגיד] וביקש שיתנו לו אחריו.
...דלכאורה
גם הצדיק מבארדיטשוב ידע את גדלו של רבינו האמצעי, וכי בעצמו אמר לרבינו [הזקן]
שצריך שבנו ידע סודות דשבעה ברכות, ואדמו"ר אמר לו שיודע, ועל כן ביקש אותו
שיפעול אצל בנו שיגיד להצדיק מבארדיטשוב מרזין דשבע ברכות. ואחר ששמע ממנו, שאל
שאלה זו, והוא פלא. ולפי זה יובן הדבר, דכששמע הצדיק מבארדיטשוב ממנו את הרזין,
הבין שהרזין הם מלוחות הראשונות. ועל כן היה קשיא לו: דלמדריגה זו, גם רשב"י
לא הגיע, ואיך הגיע לאדמו"ר האמצעי זה?
על כן
תירץ לו אדמו"ר הזקן: שהוא מבחינת נוני ימא, רב המנונא סבא.
כתבי
רח"א ביחובסקי, עמ' כה[196].
ד. וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת
כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם
בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי
עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם
כל
התורה, טעמיה לרמז באחדות הבורא. וכל טעמיה מרומזים, כדי שבהם יהיה ניכר שאנחנו
משועבדים ועובדים להבורא ברוך הוא. ומלבד שעל פי הסוד מרומזים כל המצות על אחדות
הבורא ברוך הוא, עיין בספר החינוך להרא"ה, שכתב טעמי המצות הכל על אחדות
הבורא ברוך הוא, ושאנחנו אליו משועבדים ועובדים...
וזהו
מה שאמרו חכמינו ז"ל[197] על
הפסוק[198] וידבר
אלהים את כל הדברים האלה לאמר - שאמר כל עשרת הדברות בכלל, אחר כך אמר להם
בפרט. כלומר, שהודיע להם בפנימיות האחדות הבורא ברוך הוא, וממילא השיגו המצות,
כאשר ביארנו במקומן בסוד של שבועות[199].
ואחר כך פרטן כל אחד ואחד בפני עצמו.
קדושת
לוי, פירושי אגדות.
ה.
וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וָאָשִׂם אֶת הַלֻּחֹת בָּאָרוֹן אֲשֶׁר עָשִׂיתִי
וַיִּהְיוּ שָׁם כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה'
ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי
ויש לדקדק דהנה כל המשנה תורה הוא מצוה שצוה משה או תוכחה אשר הוכיח משה
את ישראל, וענין זה אין בו לא מצוה ולא שום תוכחה.
ונראה דהנה כל העבדות מהבורא ברוך הוא צריך להיות בעולם-שנה-נפש. והנה נגד
זה יש זכירת מצרים - שהוא בעולם, שעל ידי יציאת מצרים נתגלה אלהותו בעולם. וזכירת
שבת - הוא בשנה. וזכירת עמלק - הוא נגד נפש, כי שם אחיזתו. וזכירת מרים - הוא נגד
רוח, על שם לרוח ממללא[200]
על שם הפסוק[201] ותדבר
מרים. זכירת מתן תורה, ככתוב[202] יום
אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב - הוא נגד נשמה.
(חסר כאן).
וזה הרמז בפסוק ואשים את הלוחות בארון - כי אחר חטא העגל היה
התעוררות על ידי משה רבינו עליו השלום, להתלבש עצמו במדות רחום וחנון,
ושאר המדות על ישראל.
והנה בחינת התלבשות נקרא שערות[203] - כי
השערות הוא בבחינת לבוש. ונמצא, אם לא היה חטא העגל, היה הלוחות באתגליא. ונמצא,
הוא תוכחה שהוכיח משה את ישראל, שמחמת חטא העגל היה צריך ללבושים, והיה צריך לתת
הלוחות בארון.
ו. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ
מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן
אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו
שם מת אהרן
ששה לא
שלט בהן מלאך המות (אלא מתו בנשיקה על פי שכינה. רש"י), ואלו הן אברהם יצחק
ויעקב משה אהרן ומרים (בבא בתרא יז, א).
לבאר
מאמר חכמינו ז"ל[204]
"שלשה מתו בנשיקה, משה ואהרן ומרים וכו'. מרים אתיא שָׁם שָׁם. כתיב
הכא שם, וימת שם משה. וכתיב התם[205] שם,
ותמת שם מרים - מה להלן בנשיקה, אף כאן בנשיקה".
דברי
חכמינו ז"ל נעלמו מאוד מאתנו לפי דרך הפשוט וכי האיך מרומז בתיבת שם
מיתות נשיקה?
ונראה
דשפיר מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל במאי
דאמרו[206] "אמר
רבי עקיבא דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר[207] במדבר
הזה יתמו ושם ימותו".
הנה
דברים האלה ישתומם כל חכם לב על דור קדוש כזה, אשר שמעו כל דברי אלהים חיים מדבר
מתוך האש[208], וקבלו
התורה ואמרו בסיני[209] נעשה
ונשמע. אשר בזכות שאמרו נעשה ונשמע אנו חיים וקיימים, האיך שייך
לקדושים כאלו שאין להם חלק לעולם הבא?
אכן נבוא
לבאר כונת דבר זה, אשר לא עלתה על לבם הטהור כך בפירוש הפשוט. ונבוא לבאר מהות
ענין מיתות נשיקה, ונזכר גם כן באלשיך הקדוש[210],
אכן אנן נבוא בביאור יותר. והוא על דרך מאמר חכמינו ז"ל[211]
"רבי אבוה חזי שלשה עשר נהרי דאפרסמי" – דהיינו, שקודם מיתתו הראו לו
שכרו לעתיד לבוא תחת עבודתו. כן לכל הצדיקים קודם מיתתו מכניסין אותו לשם, ומראין
לו גודל שכרו. ואז מחמת גדול האהבה והחיבה להשכר ההוא, אזי נשאר שם חי וקיים,
ואינו רוצה לבא עוד לזה העולם.
ושפיר
צדקו דברי חכמינו ז"ל בדבריהם[212]
"צדיקים במיתתן קרויין חיים" - רוצה לומר:
"צדיקים
במיתתן" - כשמגיע עת מיתתן,
"[קרויין]"
- קורין אותן לשם, להראות להן גדול שכרן.
"[חיים]"
- למה? כדי שישארו שם חיים וקיימים, כמו שהם בעולם הזה.
ונמצא,
זו היא מיתת נשיקה ליודעי חן. ולפי זה לא יתכן לאמר עליהם שהם מתים בעולם הזה, אלא
עיקר מיתתן הוא עולם הבא שם, בהודיע להם גודל שכרן.
וזהו
פירוש דברי חכמינו ז"ל
"שלשה
מתו בנשיקה" – דהיינו, במיתה, כמו שכתבנו לעיל.
"מרים
אתיא שם שם, כתיב התם וימת שם משה" – כלומר, שזה מיתת נשיקה,
שמת שם משה. כלומר, בעולם הבא, שהודיעו לו מתן שכרו. אזי, ויגוע שם ויאסף אל עמיו[213].
"וכתיב
הכא גם כן ותמת שם מרים" – כלומר, שמיתתן היה שם בעולם הבא.
"ומה
להלן בנשיקה, שהרי כתיב שם. גם כאן בנשיקה" - שהרי כתיב ותמת שם
מרים, שם דייקא. ונמצא, מרומז בתיבת שם מיתות נשיקה.
קדושת
לוי, ליקוטים, ד"ה לבאר מאמר חז"ל שלשה.
ז.
מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם
משם נסעו
...וביאר
עוד להראות להם גודל פגם העבירה [=של חטא העגל], והאיך הוא מטמטמת את הלב ומערבבת
את השכל, עד שינטה לחפוף דברים זרים. שאם יסופרו עליכם הדברים, אין מן הראוי היה
להאמינם. והוא, כי ובני ישראל נסעו [מבארות בני יעקן[214]...
משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים]. והוא, שחפצתם לשוב
למצרים, כמו שכתב רש"י ז"ל[215],
שהוא ממש העדר השכל.
שמועה טובה, לח,ב-לט,א. ויעוינו הדברים במלואים, לעיל סוף פרק
ט.
ח.
בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'
לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה
בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי
שאחר
שנפגמתם בחטא העגל, הבדיל ה' מכם את שבט הלוי שלא נפגם, וכמו שכתב רש"י
ז"ל[216].
קדושת לוי, פרקי אבות, תצא. ויעוין הדברים במלואים, לעיל סוף
פרק ט.
הבדיל את שבט הלוי
אדם
הבוחר דבר מהדברים, נמצא מוכח שזה אוהב יותר משאר דברים, כיון שבחר בו מכל הדברים.
וכאן
שבחר הקדוש ברוך הוא בלוים, שמא תאמר, חס ושלום: כיון שבחר בלוים אין אהבתו על
ישראל. ולזה כתב ישראל חמשה פעמים בפסוק זה[217] [=ואתנה
את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד
ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש] -
להודיע חיבתן של ישראל כמו ללוים. ומה שבחר בלוים, הוא רק לכפר על בני ישראל.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ואתנה.את הלוים.
[ג]
הנה
יש שנים עשר שבטים, לבד משבט לוי. והשנים עשר שבטים הם נגד שנים עשר שערים, ולוי
הוא השלשה עשר - נגד שלש עשרה מדות.
קדושת
לוי, פרשת משפטים, ד"ה ותחת רגליו.
משם נסעו... בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה'
הכלל
הוא: כי האדם צריך להיות צנוע ביראת אלהים, כמאמר[218] "לעולם
יהא אדם [ירא שמים בסתר ובגלוי]". אבל כשהאדם רוצה להעלות נצוצות, צריך לגלות
היראה, ובזה יעלה הניצוץ גם כן לירא את ה'.
והנה
הליכות ישראל במדבר היה להעלות נצוצות[219],
הוצרכו אז לגלות היראה לכל, בכדי שעל ידי זה יראו הנצוצות גם כן את ה'. וזהו בנסוע
הארון[220]
- שהארון נוסע עם ישראל במדבר, להעלות נצוצות, ואז צריכין לגלות היראה. וזהו הרמז
בנ' - שמורה על יראה[221],
[הפוכה] - הופך פניו לגלות היראה, בכדי להעלות הנצוצות.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ויהי בנסוע.
ט.
עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ לוֹ
ונחלה
[א]
נחלה - שנופל לו מאביו... ירושה
- דהיינו, שנופל לו מחמת קרוב אחר, ולא מחמת אביו.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה או יבואר אמרו.
[ב]
נחלה – דהיינו, להשפיע מלמעלה.
קדושת
לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.
י.
וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם
וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה ה'
הַשְׁחִיתֶךָ
ואנכי עמדתי בהר
[א]
...ואחרי
כן שוב חזר לסיפורו הראשון באמרו ואנכי עמדתי בהר [כימים הראשונים ארבעים יום
וארבעים לילה וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך], שהוא סיפור תפלתו
עליהם על מעשה העגל.
קדושת לוי, פרקי אבות, תצא. ויעוין הדברים במלואים, לעיל סוף
פרק ט.
[ב]
אנכי עומד בין ה' וביניכם[222] - הקדוש בעל "קדושת
לוי" זי"ע הקשה כי לכאורה הוה ליה למימר אנכי עמדתי, כמו שנאמר ואנכי
עמדתי בהר.
אך הפירוש מחמת שאנכי[223] ולא
יהיה לך[224]
מפי הגבורה שמענו[225],
נכנס הדיבור הלז בלב כל אחד מישראל עד סוף כל הדורות, שבכחם ליהרג על קידוש השם
ברבים.
וזה שאמר הכתוב
אנכי עומד - עד עתה, בין ה' וביניכם כיתד שלא תמוט. על כן כתוב
בלשון הווה – שעדיין יש לו קיום.
זכותו יגן עלינו.
זכותא דאברהם (רבינוביץ), עמ' קיא. קרני ראם, נחלי אמונה, עמ
קצו.
יא. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם
לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר
נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם
לפני העם
[א]
ידוע
כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים
פשוטים, אשר להם שכל קטן.
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ב]
כל
מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.
קדושת
לוי, פרשת בלק.
יב. וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה
ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת
בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ
וּבְכָל נַפְשֶׁךָ
ועתה
איתא
במדרש[226]: "אין
ועתה אלא תשובה".
ופירוש
כך הוא: משום דכל אדם ואדם מישראל מחויב להאמין באמונה שלימה שבכל רגע ורגע מקבל
חיות מהבורא ברוך הוא, כמו שדרשו:[227] "כל
הנשמה תהלל[228] - כל
נשימה ונשימה תהלל י-ה". שבכל רגע החיות רוצה לצאת מן האדם, והקדוש ברוך הוא
שולח לו בכל רגע חיות חדש.
נמצא
לפי זה, מהני תשובה לכל אדם. כי בעת שעושה תשובה, מאמין שהוא כעת בריה חדשה. ובזה
השם יתברך ברוב רחמיו אינו מזכיר לו עונות הראשונים. אבל אם חס ושלום אינו מאמין
בזה חס ושלום - לא מהני התשובה.
וזה
פירוש המדרש "אין ועתה אלא תשובה" - כיון שהוא מאמין שהוא עתה
בריה חדשה, מהני לו תשובה.
קדושת
לוי, מגילת איכה, ד"ה או יבואר השיבנו
ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך
[א]
הכלל: האדם צריך להיות עניו בכל דרכיו ובכל מעשיו. ושמא תאמר: בעבדות ה'
גם כן יהיה עניו, חס ושלום לומר כן. אדרבה, האדם צריך לומר: "מעשי שאני עושה
מצות ה' חשוב אצל הבורא יתברך, והשם יתברך כביכול יש לו תענוג מן המצות שלי שאני
עושה". כי אם חס ושלום האדם יהיה עניו במצות ה', ויאמר: "מה מעשי חשובים
אל ה'?!" - זה הוא כפירה. אדרבה, במצות ה' צריך האדם להיות לו לאמר
"מעשי שאני עושה רצון ה', הם חשובים בעיני הבורא. ויש לו תענוג להשם יתברך
ממעשי שאני עושה את מצותיו יתברך".
וזו רמזו רבותינו ז"ל:[229]
"שמתא מאן דאית ביה, שמתא מאן דלית ביה... שמינית שבשמינית". כי עולם
התענוג הוא מדה שמינית, כידוע[230].
דהיינו, שהבורא יתברך יש לו תענוג ממצות בני ישראל, והאדם צריך להיות לו תענוג מה
שעושה נחת רוח להבורא יתברך גם כן והוא מדבק עצמו במדה שמינית שהוא עולם התענוג -
זהו "שמיני שבשמינית", שיש לו תענוג ממה שהבורא יתברך יש לו תענוג ממצות
איש ישראל שעושה לפניו[231].
כידוע מאמר רבותינו ז"ל:[232]
"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים", פרנסה, הוא תענוג[233].
כלומר, שהשם יתברך יש לו תענוג ממצות ישראל.[234]
וזהו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי
אם ליראה.
מה – היינו, מדת הענוה, כמאמר רבותינו ז"ל[235]
"לא כאברהם [כתיב[236] ואנכי
עפר ואפר], אלא כמשה שאמר[237] ואנחנו
מה". וזהו מה, היינו מדת הענוה.
ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה' אלהיך] –
כלומר, במדת שיהיה לך יראת ה', אסור להיות לך מדת ענוה לומר, חס ושלום "מה
מעשי חשוב אצל השם יתברך, להיות לי יראת ה' לעשות מצותיו?!" זה אסור לומר.
אדרבה, [במצות ה' צריך האדם להיות לו לאמר "מעשי שאני עושה רצון ה', הם
חשובים בעיני הבורא. ויש לו תענוג להשם יתברך ממעשי שאני עושה את מצותיו
יתברך"]. כנזכר לעיל.
[ב]
או יאמר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך
כי אם ליראה את ה' [אלהיך]
הכלל: כי מבואר בפסוק[238] רוכב
שמים בעזרך, כי הקדוש ברוך הוא הוא אין סוף, רק לאהבת ישראל צמצם בעצמו מדות.
והמדות הם מישראל כמו שישראל מתנהגים עצמם למטה, כן הקדוש ברוך הוא מתנהג עצמו עם
ישראל. באם שישראל מתנהגים במדת החסד, אז הקדוש ברוך הוא מתנהג עם עמו במדת החסד.
וכן במדת היראה, לשנוא ולנקום משונאי השם, כן הקדוש ברוך הוא מכלה ומשבר שונאי
ישראל. וכן בשאר המדות.
וזהו הרמז כי שם הוי'ה - הוא שם העצם, ושם אלהיך - מורה על
המדות שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו, כנזכר לעיל. וזהו אלהיך - כמו שאתה
מתנהג, כנזכר לעיל.
וזהו הרמז:
ועתה ישראל מה ה' [אלהיך] – כלומר, מה ששם הוי'ה
שהוא שם העצם, כביכול צמצם בעצמו מדת שיהיה נקרא אלהיך.
שואל - לשון שאלה. כלומר, כמו שאתה מתנהג וכו',
כנזכר לעיל.
וזהו כי אם ליראה [את ה'] – כלומר, שזה הוא עיקר היראה, מה שאדם
משים עצמו בדעתו "כמו שאני מתנהג, כן כביכול [הקדוש ברוך הוא מתנהג עצמו
עמי]".
וזהו שפירש רש"י ז"ל[239]
"אני ואתה אטייל עמכם. יכול [לא תיראו ממני] - תלמוד לומר אני ה' אלהיכם[240]".
שזה עיקר היראה, מה שאדם מטייל עצמו עם השם יתברך.
[ג]
או יבואר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל
[מעמך כי אם ליראה את ה']
כי הכלל: השם יתברך הוא אין סוף, ואינו מושג מהותו לשום נברא לכל העולמות,
לשום מלאך וחיה ואופן ולא לשום אדם. ובאמת כל מה שאדם עובד יותר ויותר, אז הוא
משיג יותר שאינו משיג כלל מהותו יתברך. וזהו הרמז במדרש:[241]
"קדושים תהיו [כי קדוש אני ה' אלהיכם][242] -
יכול כמוני? תלמוד לומר כי קדוש אני ה' - קדושתי למעלה מקדושתכם".
כלומר, אתם משיגים קדושתי שהוא למעלה עד אין סוף.
וזהו ששמעתי מהרב הקדוש מורינו הרב יחיאל מיכל זצ"ל:[243] אחת
שאלתי מאת ה' אותה אבקש[244] -
זה תמיד שאלתי, שאבקש תמיד מאת ה'. אותה אבקש - שאבקש תמיד מאת ה'. ודברי
פי חכם חן[245].
וזה הרמז ועתה ישראל מה ה' אלהיך - כי מה רומז על אין סוף.
וזהו מה ה' אלהיך - הוא אין סוף בלתי השגה.
כי אם ליראה - כי מזה שאינו מושג אי אפשר להיות
יראה מפניו, כיון שאינו מושג. וזה שאמר כי אם ליראה - הוא מושג. דהיינו,
גדולת הבורא יתברך הוא מושג, כדי להיות לאדם יראה מלפניו, כמו שאדם משיג כמה
מלאכים וכמה שרפים עומדים לפניו באימה וביראה ופחד.
[ד]
או יבואר, ועתה [ישראל מה ה' אלהיך שואל
מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך]
כי הכלל: השם יתברך נתן המצות לישראל עם קרובו[246],
ואין אדם בעולם רשאי להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם. דהיינו, תפילין וציצית להוסיף או
לגרוע מהם[247], וכן שאר
המצות. אבל יראה יש לאדם רשות להוסיף עליו ומחויב להוסיף עליו, דהיינו בחינה אחת
שהוא משיג פחד המלאכים, ובחינה הב' שהוא משיג פחד השרפים וכן פחד הכסא כבוד עד אין
סוף זה רשאי האדם להוסיף.
(חסר הסיום)
[ה]
ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם
ליראה [את ה' אלהיך]
הנה ידוע מאמר רבותינו ז"ל[248]
"מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסוליתה, שנאמר[249] עקב
ענוה יראת ה'. וכתיב[250] ראשית
חכמה יראת ה'".
הנה מתחלה נקדים ענין הידוע[251] שיש
שתי בחינות יראה. בחינת יראה עילאה, ובחינת יראה תתאה. בחינת יראה תתאה - הוא
בחינת יראת חטא. ואין זה בחינת יראה העונש לבד, אשר גם פחותי הערך יש להם יראה זה.
כי זה לא נקרא "יראת חטא". אמנם יראת חטא, הוא למעלה במדריגה מיראה זה,
ש"יראת חטא" נקרא מה שמתיירא מפני החטא, מחמת שהוא נגד רצון ה'. דאינו
רוצה להיות נכרת ונבדל מה', רק חפצו ורצונו להתקרב לה'.
ושרש בחינת יראה זה נובע ממקור התבוננותו והסתכלותו בגדולת הבורא ברוך הוא
איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין[252]
וסובב וממלא כל עלמין[253].
וכל העולמות ונשמות ומלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש הם כאין וכאפס נגדו[254].
וכל קיומם הוא רק מאור וחיות הנשפע להם מהבורא ברוך הוא בכל עת ורגע, כאמור[255] המחדש
בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובהעדר רגע אחד האור והחיות חס ושלום, היה
כולם כלא היה.
ומהסתכלות והתבוננות זאת מסתעף להיות מסתכל על שפלות עצמותו ופחותית ערכו,
להיות ממאריה דחושבנא, איך שהוא רחוק מה'. וכאשר ידע אינש בנפשו, אז הוא נבזה
ונמאס בעיניו[256] בתכלית.
ומזה תפול עליו אימה ויראה שלא לעבור על רצונו, חס ושלום. וזהו הנקרא "יראה
תתאה" - שהוא יראת חטא.
אמנם בחינת יראה עילאה, הוא למעלה ממדריגה זו, כי בחינת יראה עילאה הוא
בחינת ביטול במציאות מפני רוממות ה' והדר גאונו, על ידי התבוננות והסתכלותו בעצמות
הבורא ברוך הוא איך שהוא אין סוף פשוט בתכלית הפשוטות. "לית מחשבה תפיסא
ביה...[257] [אבל לאו
דאית (ליה) [לך צדיק ידיעא דאיהו דין, ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי, ולאו] מכל אלין
מדות כלל", והוא למעלה מעלה מהשתלשלות העולמות, כי אין ערוך אליו, כנזכר
לעיל.
ועל ידי העמקת דעתו בהסתכלות זה בעיון הדק היטיב[258],
הוא בטל במציאות בתכלית, ולא מרגיש עצמותו כלל. ולא שייך בעת ההוא לומר שהוא
ממאריה דחושבנא להסתכל על שפלות עצמותו ופחיתות ערכו, כנזכר לעיל. כי הוא בתכלית
הביטול בהעדר הרגשת עצמותו. והוא הנקרא בחינת "יראה עילאה".
שהוא על דרך משל הבא לפני המלך, שנופל עליו יראה גדולה מפני עצמות המלך והדר
גאונו, עד שהוא בטל במציאות ואינו מרגיש עצמותו. שלא שייך לומר שבעת ההוא הוא
מסתכל על שפלות עצמותו ופחיתות ערכו. כי בעת ההוא הוא בבחינת ביטול, ואינו מרגיש
עצמותו כלל. מה שאין כן כשאינו לפני המלך, רק שהוא מתבונן בגדולות המלך, אזי לפי
ערך שמשיג בגדולות המלך ככה מסתכל בשפלות עצמותו ופחיתות ערכו, ועל ידי זה ירא
לעבור רצון המלך ומצותיו. שהוא בחינת "יראה תתאה", יראת חטא[259].
וזה עיקר ההפרש שבין בחינת "יראה תתאה" יראת חטא, ובין בחינת
"יראה עילאה" שהוא בחינת ביטול במציאות בתכלית והעדר הרגשת עצמותו, והוא
בחינת מה, כמו שנאמר[260] ונחנו
מה. שאינו מרגיש עצמותו כלל. וכל מה שיוסיף כח חכמתו להעמיק דעתו בהסתכלות
זאת, ככה יתוסף לו בחינות "יראה עילאה" לבא לבחינת ביטול באמת, בחינת מה
הנזכר לעיל, כמו שנאמר[261] הן
יראת ה' הוא חכמה, כי שניהם עולים בקנה אחד[262].
אמנם אי אפשר לבוא לבחינת "יראה עילאה" זה עד שמקודם יגיע
לבחינת "יראה תתאה", בחינת יראת חטא הנזכרת לעיל. שהוא התבוננותו
בגדולות הבורא ברוך הוא, שעל ידי זה הוא ממאריה דחושבנא, להסתכל על שפלות עצמותו
ופחיתות ערכו, ונבזה בעיניו ונמאס. והוא בחינת ענוה, שהוא שפל בעיניו באמת. ועל
ידי זה יוכל לבוא ולהגיע למדריגת בחינת "יראה עילאה", בביטול במציאות
והעדר הרגשת עצמותו מפני רוממות עצמות הבורא ברוך הוא, והוא בחינת מה,
כנזכר לעיל. אבל בלעדי הקדמת "יראה תתאה" יראת חטא הנזכרת לעיל, אי אפשר
לבוא לבחינת "יראה עילאה".
והוא על דרך משל הידוע:[263]
בגרעין הנזרע בארץ שאי אפשר לצמוח מחדש עד שיהיה נרקב בארץ ויהיה אין ואפס. ככה אי
אפשר לבוא לבחינת "יראה עילאה" הנזכרת לעיל עד שיקדים בחינת "יראה
תתאה" יראת חטא הנזכרת לעיל, שהוא בחינת ענוה, להיות משים עצמו כשירים,
בבחינת אין ואפס.
וזהו כוונת חכמינו ז"ל: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה" –
היינו, התבוננותו והסתכלותו ובעצמות הבורא ברוך הוא [וברוך שמו] וכנזכר לעיל, שהוא
בחינת חכמה בחינת ראיה, על דרך משל הרואה את המלך, וכנזכר לעיל.
"עשתה ענוה עקב [לסוליתה]" – היינו, בחינת "יראה
תתאה" יראת חטא, שהוא בחינת ענוה, כנזכר לעיל. כי אי אפשר לבוא לבחינת
"יראה עילאה" הנזכרת לעיל, עד שיקדים בחינת "יראה תתאה" יראת
חטא הנזכרת לעיל.
וזהו מאמר הכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה'
אלהיך] – פירוש: בחינת מה הוא שואל מעמך, שהוא בחינת ביטול
במציאות, מדרגת משה, כמו שכתוב ונחנו מה, שהוא בחינת "יראה
עילאה".
כי אם ליראה – פירוש: היינו רק באופן שתקדים
בחינת "יראה תתאה" בחינת יראת חטא, שהוא עיקר היסוד ומצב להיות סולם
לעלות במעלות המדריגה, בחינת "יראה עילאה", בחינת ביטול במציאות, בחינת מה,
וכנזכר לעיל.
והבן.
[ו]
ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואיתא במדרש[264]
"אין ועתה אלא תשובה".
ופירוש כך הוא: משום דכל אדם ואדם מישראל מחויב להאמין באמונה
שלימה שבכל רגע ורגע מקבל חיות מהבורא ברוך הוא, כמו שדרשו[265]
"כל הנשמה תהלל[266] -
כל נשימה ונשימה תהלל י"ה". שבכל רגע החיות רוצה לצאת מן האדם,
והקדוש ברוך הוא שולח לו בכל רגע חיות חדש.
נמצא לפי זה, מהני תשובה לכל אדם. כי בעת שעושה תשובה מאמין
שהוא כעת בריה חדשה, ובזה השם יתברך ברוב רחמיו אינו מזכיר לו עונות הראשונים. אבל
אם חס ושלום אינו מאמין בזה חס ושלום, לא מהני התשובה.
וזה פירוש המדרש "אין ועתה אלא תשובה" - כיון
שהוא מאמין שהוא עתה בריה חדשה, מהני לו תשובה.
קדושת
לוי, מגילת איכה.
[ז]
אחת שאלתי (תהלים כז, ד). אמר לו הקדוש ברוך הוא בתחלה אתה אומר אחת
שאלתי שבתי בבית ה', וחזרת ואמרת לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. אמר
לפניו רבונו של עולם, לא יהא העבד שוה לרבו?! בתחלה לא באת עלי באחת, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם
ליראה את ה' אלהיך. ואחר כך פתחת עלינו במצוות הרבה, שנאמר ללכת בכל דרכיו
ולאהבה אותו [ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך]. הוי, דיו לעבד שיהא
כרבו" (מדרש תהלים כז).
...והנה עיקר השתדלות האדם, רק שיהיה לו יראת הבורא בשלימות.
ואז ממילא תנוח עליו האהבה. כי "דרכו של איש לחזור אחר אשה"[267].
ולפי זה, פירוש הפסוק מה ה' [אלהיך] שואל מעמך כי אם ליראה
– לבד. וממילא, תבא לאהבה אותו. כי "מצוה גוררת מצוה"[268].
וזה שאמר דוד אחת שאלתי מאת ה'... ואז ממילא, לחזות
בנועם ה'...
ואם כן, חדא שאלה היא. ולפי זה, שפיר אמר דוד "ממך
למדתי" – ששם גם כן ממילא אתיא.
שמועה טובה. עמ' סו, ד"ה במדרש כשאמר.
[ח]
סיפר
הרב [=ר' שמואל מקאמינקא] ז"ל ואמר בלשונו הקדושה:
כשהייתי
משובתי שבת אצל אדמו"ר כו' הרב הקדוש מבארדיטשיב זצללה"ה, שמעתי מפיו
הקדוש על פסוק ועתה ישראל מה [ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך] דרך אחת בעבודת הבורא יתברך שמו.
ואחר כך התחיל לומר עוד דרך לעבודת הבורא.
וסתמתי
אזני שלא לשמוע. כי הרגשתי בנפשי שהדרך הראשון די לערכי הדל, ולמה לי לבקש גדולות [ונפלאות
ממני].
שני המאורות (מהד' ירושלים תשס"ח), עמ' קס.
[ט]
יראת
ה' יתברך, יראה עילאה הקדושה, שהוא יסוד גדול ושורש מוסר בעבודתו יתברך, וכמו שאמר
הכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה [את ה' אלהיך]. וכן
הוא בתורתנו שבעל פה[269]
"אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא אוצר של יראה".
פתגמין
קדישין, טז. ילקוט קדושת לוי, עמ' ט.
[י]
מהרב
הצדיק וכו' מברדיטשוב ז"ל:
כי
עיקר חפצו ושעשועו של הקדוש ברוך הוא באדם, להיות עניו מאוד, בבחינת מדריגת מה,
כאומרו[270] ונחנו
מה.
אמנם
לא לכל דבר טוב המדה הזו. כי בדרכי ה' טוב לאחוז מדת הגבהות והתרוממות, כאומרו[271] ויגבה
לבו בדרכי ה'. ובדרך כלל אמרו ז"ל[272]:
"הוי ערום ביראה".
וזה
אומרו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך – פירוש: הקדוש ברוך הוא שואל מעמך
להיות בבחינת מה.
וגמר
אומר כי אם – בזה טוב מדת התרוממות.
היינו,
ליראה את ה' אלהיך.
וזהו
שאמרו ז"ל[273]:
"תלמיד חכם מותר לו שמיני שבשמינית". כי יש לו להאדם להיות [לו] שעשוע
ותענוג ממה שיודע שהקדוש ברוך הוא יש לו תענוג ושעשוע בעבודתו, ומלך גדול ונורא יש
לו חפץ בעבודתו.
ואז
כשיש לו שמחה מזה, גורם [לו] לעבוד ה' ברוך הוא בשמחה ובטוב לבב. וכשעובד ה' בשמחה
ובטוב לבב, גורם בכל פעם תענוג יותר בעולם התענוג הנקרא "מדה השמינית".
וכל פעם שגורם תענוג והתרוממות במדה השמינית, עולם הבינה והחירות, משפיע בזה שפע
ותענוג על עצמו. שהוא כלול כעת, ונתלבש עצמו במידה השמינית, עולם התענוג.
ונמצא,
נעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו. ונעשה אחדות והתרוממות, ובחינת רצוא ושוב,
הנקרא "שמיני שבשמינית". ובזה היתר לתלמיד חכם לקיים ויגבה לבו בדרכי
ה'.
עד
כאן לשונו.
שפתי
צדיקים (דינאוויץ), פרשת עקב. ילקוט קדושת לוי, עמ' סט.
[יא]
על דרך משל: כשהאב הולך עם בנו ביחד, אין בנו עושה מעשה נערות,
מיראת האב.
פעם אחת היה האב מתרחק ממנו, והיה התינוק מתחבר את עצמו עם שאר
קטנים, והיה משחק עמהם. עד אשר הוזק באבן נגף וקוץ ודרדר. ולא היה גדול כאבו
בתחילה.
וכאשר בא אביו וראה הזיקו, ויתחלחל מאוד, כי הבין בדעתו (ותשדי
תכלא בכולה) [כי אם יתרבה הספחת, יהיה יותר מכאוב, ויתקלקל חס ושלום שאר הגוף].
אז לקחו אביו בחזקה, והוציא הקוץ ממנו. וזה היה נראה לבן
לאכזריות גדול, כי הגדיל כאבו בהוצאתו יותר ממה שהיה הקוץ תחוב בגופו. אבל באמת
היה זה רפואתו.
וכאשר היה רוצה האב להוכיח את בנו, אז אמר לו: "אל תלך עוד
בדרך הזה, פן אייסרך בהוצאת הקוץ, כאשר בראשונה!"
נמצא, באמת יראת האב הוא שלא יגיעוֹ היזק לבנו עוד, ויראת הבן
מפני כאב הוצאת הקוץ, שהוא באמת רפואתו.
והנה בתורה מצינו כזה ממש בפרשת בחקותי[274]
יראת העונש. הגם שבאמת העונש שמקבל העובר הוא רפואתו, שמזדככו מן החטא. אך עיקר היראה
הוא מפני החטא עצמו, שהוא פגם נשמתו חס ושלום.
לזה אומר הכתוב מה ה' שואל [מעמך כי אם] ליראה את ה' אלהיך
– מלת את, כמו עִם. כלומר, שתראו אותו יראה עצמה שירא הקדוש ברוך הוא [מפני
החטא עצמו], שלא תפגום למעלה.
ועל דרך זה, "ויהא מורא שמים עליכם"[275].
שמועה טובה, עמ' נו, ד"ה מה ה'.
[יב]
פעם
אחת נזדמן הרב הקדוש ר' נחום מטשערנובל זי"ע למעזיבוז, ושבת אצל רבנו [=ר'
ברוך ממז'בוז'].
שאל
רבנו אותו: מה אומר כבודו עלי?
השיב
הרב הקדוש מטשרנובל: אני אומר על כבודו שהוא ירא שמים באמת.
לאחר
זמן נזדמן רבנו עם הרב הקדוש מבארדיטשוב. שאל גם אותו כן, וגם הוא השיב לו כתשובת
הרב הקדוש מטשרנובל. אמר רבנו: עכשיו יודע אני שאני ירא שמים באמת, אחר שיש לי שני
עדים כשרים ונאמנים על כך.
בוצינא
דנהורא השלם, עמ' 31.
ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם
ליראה את ה' אלהיך
אמר ר'
חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך
כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר ר' חנינא משום ר' שמעון
בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה
לג, ו) יראת ה' היא אוצרו! אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא (ברכות לג, ב)
[א]
ופרכינן בגמרא: "אטו יראה מלתא זוטרתא הוא? ומשני אין, לגבי משה מלתא
זוטרתא הוא". ומקשים המפורשים:[276] הלא
לישראל אמר משה זאת?
ונראה לתרץ: כי הנה איתא בפסוק[277] ויהי
כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, ופירש רש"י[278]
"בתי כהונה ולויה ומלכות". נמצא, שנולד משה בשכר יראה. ומשה היה עניו
מאד מכל אדם.[279]
נמצא, כשמשה הסתכל על עצמו שהוא נולד בשכר יראה, והוא היה שפל בעיניו מאד. נמצא
מוכח, שהיראה הוא דבר קטן.
וזהו פירוש "אין, לגבי משה" - שהוא היה מסתכל על עצמו שהוא נולד
בשכר היראה. נמצא, "מלתא זוטרתא הוא".
[ב]
והקושיא מפורשת בגמרא "אטו יראה מילתא זוטרתי?",
ומשני: "אין, לגבי משה יראה מילתא זוטרתא". והקושיא מפורסמת: משום דהוה
לגבי משה מילתא זוטרתא, והא משה אמר זאת לעם בני ישראל?
אך הכלל הוא כך: כי עיקר היראה הוא להיות כאין, כידוע מהאבות
וממשה. כאמור[280] והאיש
משה ענו מאד, וכמאמר חכמינו ז"ל[281]:
"אפילו כל העולם כולו אומרים לך שאתה צדיק, הוי בעיניך כרשע". ויהיה שפל
ברך, כאמור[282] ואנכי
עפר ואפר.
אך מי שאין בו דעת, והוא שפל ברך – אין זה חידוש. אבל מי שיש בו
דעת גדול, ואף על פי כן הוא כאַיִן – זה עיקר היראה, שידוע איך [הוא] מורא
השם יתברך.
וידוע[283],
שמשה בחינת דעת.
וזה פירוש ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה,
ומקשה הגמרא "אטו יראה מילתא זוטרתא", ומשני: "אין, לגבי
משה", כמאמר[284] והחכמה
מאין תמצא – פירוש: אם הוא כאַיִן, לגבי משה שיש לו דעת, יראה מילתא זוטרתא
היא.
אמרי
צדיקים, כט, ב. ילקוט קדושת לוי, עמ' ע.
[ג]
שמעתי
מפי הקדוש האלקי ר' מאיר בן הרב הגאון הקדוש האלקי ר' לוי יצחק האבד"ק
בארדיטשוב בעת היותי בבארדיטשוב, שהקשה בעת לימודו: איך יתכן הענין, הלא הכל מאתו
יתברך שמו, ואיך יכול להיות חוץ מיראת שמים?
ותירץ
ר' מאיר הנזכר לעיל בעצמו: פירוש "הכל בידי שמים" – גם כאשר תבקש ותתפלל
על איזה דבר, אפשר שלא יתנו לך.
"[חוץ
מיראת שמים]" – אבל אם תבקש מהשם יתברך שיתנו לך מדת היראה, בודאי יתנו לך,
איזה מדריגה שיהיה. כי אית יראה ואית יראה וכו', אבל מכל מקום יתנו לך איזה מדריגה
אם תבקש. ודברי פי חכם חן.
שארית
ישראל, לקוטים לשער ההתקשרות.
ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו
[א]
מבואר
בכתבי האריז"ל[285]
צריך לומר קודם כל מצוה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו
ורחימא". ודוקא למימר "בדחילו" קודם "ורחימא", כי ...מחמת
שמשיג גדולת הבורא ברוך הוא, נופל עליו יראה גדולה בתחילה ועובד הבורא באימה
וביראה. ואחר כך בא אליו השמחה, שזכה להיות עבד הבורא.
ולכן
כתיב בתורה בפרשת היראה ליראה את ה' אלהיך קודם ואהבת את ה' אלהיך[286] -
כי יראה קודם אהבה, כנזכר לעיל.
ובזה
מתורץ קושיות המפרשים על מה שאמרו חכמינו ז"ל[287]
"(רבי עקיבא) [שמעון העמסוני] כשבא לאת ה' אלהיך תירא[288]
פירש עצמו", והקשו המפרשים[289] למה
לא פירש עצמו מאת שכתוב בפרשת אהבה[290] ואהבת
את ה'.
קדושת
לוי, ליקוטים.
[ב]
דע כי
בפעולתנו ובמעשינו הטובים אנו מעוררים המדות העליונים, להשפיע שפע רב לכל העולמות
העליונים ולכל המלאכים ולכל הנשמות ולכל היכלות עליונים. ואנו במעשינו הטובים
ובקיום מצותיו ובלימוד תורתו, אנו הגורמים שפע בכל העולמות.
ועיקר
הוא בדחילו ורחימו, כמו שהזהרנו הכתוב ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם
ליראה את ה' אלקיך [וללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו]. ועל ידי אהבה ויראה ובכח
מדותינו הטובים אנו מעוררים המדות העליונים והעולמות, אשר מהם בא בריאת שמים וארץ,
אשר נאצלו ונבראו קודם שמים וארץ, כאשר בארנו[291]
בתיבות את השמים [ואת הארץ][292].
קדושת
לוי, פרשת בראשית.
יד. הֵן לַה' אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם
וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ
השמים ושמי השמים
שני
רקיעים הן, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים (חגיגה יב, ב)
כי רקיע
- נקרא השפעה, כמו שהרקיע משפיע גשמים לעולם. ונקרא גם כן חלון – שמאיר את
הבית. כך הרקיעים מביאים שפע לעולם.
שארית
ישראל, ליקוטים. ילקוט קדושת לוי, עמ' קיט.
טו. רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק
ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים
כַּיּוֹם הַזֶּה
רק באבותיך חשק ה'
כי הנה החוֹלָם, שהוא נקודה לעילא - מורה על עצמותו ברוך הוא וברוך
שמו. ושְׁבָא, נקודה לתתא - מורה על הצמצום. והקָמָץ - מורה על
התפשטות השפע אחר הצמצום.
וזהו חשק - הראשי תיבות ח'ולם ש'בא ק'מץ. וזהו, לאהבת האבות
צמצם עצמו.
וזהו רק באבותיך חשק ה'.
ויבחר בזרעם אחריהם מכל העמים
והנה
כאשר הקדוש ברוך הוא משגיח על ישראל ועל האומות, ורואה שאין האומות עובדין אותו,
הקדוש ברוך הוא מתפאר מאוד בישראל, ואומר: כל שבעים אומות הם כסילים ושוטים,
וישראל בחר לו יה.
וזה
שנאמר[293] וה'
האמירך היום להיות לו לעם סגולה [כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו. ולתתך עליון] על
כל הגוים אשר עשה - אם תאמר למה ברא אותם?
לזה
אמר שברא את הגוים [לתהלה] ולשם ולתפארת (ולתהלה) - שיוכל להתפאר בישראל.
קדושת
לוי, פרשת כי תבוא, ד"ה וה' האמירך.
כיום הזה
ולעמך ישראל עשית [תשועה גדולה ופורקן] כהיום הזה[294]. כהיום דייקא - רצה
לומר: דגם היום התשועה ופדיון בימים ההם כמו בעת ההיא.
קדושת לוי, דרושים לחנוכה, ד"ה בנוסח הברכה.
טז. וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת
לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד
ערלת לבבכם
קליפה,
שנקראת ערלה.
קדושת
לוי, פרשת מקץ, ד"ה ויאמר אליהם.
יז. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא
אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא
אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד
ה' אלהיכם
[א]
דע כי
שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים
- על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן
גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים
- על שם שהוא שופט...
ולזה
נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל.
ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים -
שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו
– שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.
קדושת
לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.
[ב]
וזהו אלהיכם
- כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.
קדושת
לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.
האל הגדול הגבור והנורא
[א]
השם
יתברך מהותו אינו מושג לשום נברא בעולם. וזה שאנו אומרים[295] האל
הגדול הגבור והנורא - הוא מחמת שאנו רואין בנבראים גדולה וגבורה נוראות, אנו
דנין קל וחומר הלא כל הנבראים הוא ברא אותם, ויש בעולמות מדות הנזכרות לעיל - מכל
שכן שהם אצל הבורא יתברך!
ובאמת
זה שיש בעולם אלו המדות, הבורא ברוך הוא ברא אותם בעולם. ואצל הבורא ברוך הוא, הם
עד אין סוף. ולזה אנו אומרים לה' יתברך האל הגדול [הגבור והנורא].
ובאמת
הבורא יתברך שמו צמצם עצמו לברוא בעולמות אלו המדות. כי הבורא יתברך שמו, הוא אין
סוף, ומדותיו הם אין סוף. ואיזה הוא הדרך שיהא בעולמות אלו המדות? אלא שצמצם
[עצמו].
קדושת
לוי, פרשת כי תשא, ד"ה שלש עשרה מדות.
[ב]
הכלל:
כשישראל מתפללים ואומרים האל הגדול - אז השם יתברך מתלבש עצמו בגדולה,
וכשישראל אומרים הגבור - השם יתברך מתלבש עצמו בגבורה, וכשאומרים הנורא
- אז מתלבש עצמו בנורא.
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה שמע ישראל.
[ג]
ידוע
שכל אדם צריך להתחזק בלבו אמונה זאת, שבוודאי אין הקדוש ברוך הוא מואס חס ושלום
בשום תפילת עמו ישראל. אף שהקדוש ברוך הוא נקרא הגדול הגבור והנורא, לו
דומיה תהלה. אף על פי כן, יקר בעיניו דיבורים של עמו ישראל, אפילו ממי שהוא חס
ושלום בדיוטא תחתונה, אף על פי כן מגיע מזה תענוג להבורא יתברך.
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה יהודה אתה יודוך.
יח. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם
וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה
עושה משפט יתום ואלמנה
[א]
ציון נקראת עתה - יתום,
ומלכות בית דוד נקראת עתה בגלות – אלמנה.
וכל המרחם על יתום ואלמנה,
יזכה לראות בנחמות ציון ובמלכות בית דוד על מכונה.
קדושת לוי, מגילת איכה,
ד"ה ציון נקראת.
[ב]
התורה
הקדושה חוזרת שלושים ושש פעם על הלאו אלמנה ויתום לא תענון. [אם ענה תענה אותו]
כי [אם] צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו[296].
מספרים
על ר' לוי יצחק מברדיטשוב שכאשר היה מגיע לפסוק זה, היה בוכה מרות ואומר:
"רבונו של עולם, הרי מלך רחמן אתה, וכתוב בתורתך כל אלמנה ויתום לא תענון,
והרי בניך עם ישראל כיתומים הם, שנאמר[297] כי
יתומים היינו ואין אב, ומדוע אינך מרחם על בניך?!"
מעשה
אבות, עמ' רלח-רלט.
[ג]
הנני
להביא כאן אגב אורחא סיפור אחד שסיפר הרב החסיד מהור"ר חיים פיטערניק מקראקא,
ששמע ממגידי אמת:
שבעיר
בארדיטשוב היה מקום אחד ברחוב, שטח גדול ורחב ידים, ששם היו יושבים נשי העניים
ואלמנות עם ירקות ומיני מזון וכדומה למכור, ומזה היה פרנסתם. ומעולם לא עלה על דעת
האדון לתבוע איזה שכר מזה.
פעם
אחת עלה על דעת איש בליעל אחד לשכור המקום הנזכר לעיל מהאדון, כי ידע בטוב שישכור
אותו בדבר מועט, מחמת כי אינו נושא לו שום שכר. והוא מעלה על כל אחד מהיושבים שם
שכר גדול, כמו שירצה.
אולם
לא היה ביכולתו לבצע מעשהו, מחמת כי היה שם חייט אחד ירא שמים, אשר ממש בכל יום
ויום היה סר לבית האדון, ובכל דבר היה מתייעץ עם החייט, ולא עשה שום עסק בלתי
הסכמתו. ועל כן לא מצא האיש הבליעל הנזכר לעיל מקום להתקיים מחשבתו הרעה. כי ידע
בטוב שבודאי החייט לא יסכים להשכירו, כדי שלא לקפח פרנסת העניים.
ועלה
בדעתו שלא יהיה שום אופן לגמור מעשהו, רק ביום הכפורים שהחייט משתהה בבית הכנסת,
ולא יבוא לבית האדון.
וכן
היה. שהלך אצלו ביום הכפורים, ושכר אצלו המקום בסכום מועט, אחרי כי לא נשא לושום
שכר במשך שנים רבות. ועשו כתב שכירות ביניהם.
ואחר
כך, בלילה שאחר יום הכפורים הלך החייט אל האדון. וסיפר לו האדון החדשות שאירע לו
ביום ההוא, שהמקום שברחוב שלא נשא לו שום שכר במשך כל השנים שעברו, בא אחד ושכר
ממנו בסכום כך וכך לשנה.
וכששמע
החייט דבר זה, הציר לו מאד. כי ידע מחשבתו הרעה שחושב על נשי העניים ואלמנות. על
כן, תיכף ומיד כשיצא מבית האדון, הלך להודיע להנשים מה שעשה הבליעל. והנשים הלכו
תיכף להרב הקדוש, וסיפרו לו.
ותיכף
שלח הרב הקדוש לקרותו. ובפעם הראשון, סירב מלבא. ובראות הרב הקדוש שלא בא, שלח לו
פעם שנית, שידע שבאם לא יבא, יתחרט מאד.
וכששמע
דבריו, נפל עליו פחד גדול, והלך תיכף בבהלה לבית הרב הקדוש. וכשבא לשם, חבקו הרב
הקדוש ואמר לו: אהובי אחי, אנחנו שנינו עשינו היום חטא אחד. אני דברתי לשון הרע על
בני ישראל, שאמרתי "חטאו או פשעו עמך בית ישראל", ואתה קפחת פרנסת
ישראל. נעשה נא שנינו תשובה!"
וכששמע
האיש דבריו הקדושים, נכנסו הדברים לחדרי לבבו. ותיכף חרד לקראתו לאמר: "יאמר
נא רבינו, איזה תשובה יכול אני לעשות!"
השיב
לו הרב הקדוש: "תשובתך הוא שתביא תיכף ומיד הכתב לכאן".
ותיכף
ומיד רץ בבהלה לביתו, והביא הכתב, וקרע אותו בבית הרב זי"ע ועל כל ישראל,
אמן.
הקדמת "שמועה טובה".
ואוהב גר
יעוין פירוש הפסוק הבא.
לתת לו לחם
[א]
לחם - היא חכמה, כנזכר בזוהר
הקדוש[298] לחם מן
השמים[299],
דהיא חכמה.
קדושת
לוי, פרשת לך לך. ע"ע: יין.
[ב]
לחם - מרומז על הקדושה.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה או
יאמר על פסוק.
[ג]
סוד לחם
- ג' הויות.
קדושת לוי, פרשת וישלח, ד"ה או
יאמר על פסוק.
[ד]
לחם - נקרא תענוג.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מאשר.
יט. וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי
גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם
ואהבתם את
הגר
[א]
"מפני
מה גלו ישראל לבין האומות, כדי שיתוספו עליהם גרים"[300] –
רמז: בכדי להעלות נצוצות. וזהו פירוש שהיה הגלות במצרים, כדי להעלות נצוצות.
וכשיבוא הגואל במהרה בימינו, אז יכלו כל הנצוצות. וכן היה בימי שלמה עליו השלום[301],
ואז לא יקבלו גרים, כי אז יהיה עליות לכל הנצוצות.
קדושת לוי, פרשת ויחי, ד"ה
או יבואר מטרף.
[ב]
"נשאת
ונתת באמונה"[302] - כשאדם
עושה משא ומתן עם נכרי, והישראל מרויח בהמשא ומתן, ועל ידי זה יכולת בידו לעבוד ה'
ביותר, אזי מעלה הניצוצות מן האומות.
וזהו "נשאת"
- לשון עליות.
"ונתת
באמונה" – כמבואר, כי הוא מתנה אל ה' מישראל, שמעלה הנצוצות.
ומזה
בא הגרים מן האומות, מחמת שישראל מעלים הניצוצות מהן, כנזכר לעיל. וזהו עבודת
מתנה[303].
קדושת
לוי, פרשת קרח, ד"ה עבודת מתנה.
[ג]
אמרו
חכמינו ז"ל:[304] "גר
שנתגייר, כקטן שנולד דמי", ואין לו חיות כלל. אפס, הרוחניות מהלובן ואודם
שנותן אביו ואמו בו. כי בכל ולד, הגם שהנשמה מאת הבורא יתברך, הרוחניות מלובן
ואודם הוא מאביו ואמו. אבל גר, אין בלובן ואודם שלו שום חיות מאביו ואמו. ואינו
נקרא כלל על שם אביו... ואין בו כלל חלק של אביו.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק ויאמר.
[ד]
יש לאדם לאהוב את השם יתברך, והמדה הזו נשתלשלו כל אהבות.
וכשאדם מברר כל אהבות זרות ומביאן להבורא ברוך הוא, אלו אהבות נעשו מלבוש לאהבת
השם.
ובכתבים
איתא: נשמת גרים נעשים לבוש לנשמה הקדושה של ישראל, והם נקראים עומר - מדה
ולבוש לאהבת השם. וכן בכל המדות, יראה והתפארות.
וזה
ספירת העומר.
כתבי קודש, ט"ז, ע"א [ורשא (תרמ"ד): יב, ע"ג.
לובלין (תרפ"ח): טו, ע"ב], ד"ה יש לאדם.
[ה]
אשר
זקינו הגאון הקדוש הרבי ר' משה ליב מסאסוב עם עמיתו ואהובו הגאון הקדוש מברדיטשוב
זי"ע בעל קדושת לוי נסעו מק"ק סאסוב לתוך יער בדרך כאילו רצונם לטייל,
ולקחו עמהם עוד איש אחד בתור משמש (והיה בית דין של שלשה), וגם איזמל של מילה ויין
לזלף וכיוצא. ובדרך מצאו תינוק אחד שהיה מוטל כרוך בסדינים שהניחתו עמו והלכה בין
הקוצרים לקצור תבואה. והם בחשאי מלו את הילד לשם גירות, ועל פי מעשה נתנוהו מיד
לבית גידול יתומים בק"ק בראד הסמוכה, וכתבו פיסקא בסוד שהוא גר צדק ושיטבלוהו
אחר כך לכשיגדל.
ויגדל
הילד ונעשה תלמיד חכם. ובעת חתונתו בא זקינו הקדוש הנ"ל [=ר' משה ליב מסאסוב]
לבראד, וגילה הדבר ביום חתונתו, ושמחו שמחה גדולה (שלא היה אז פחד, כי אמו הנכרית
שכחה כבר במשך השנים לבקשו כלל). והדבר ידוע אז, שמו ושם בניו אחר כך.
ובטח
הלכו בכונה כי הקדוש האלו ראו בנו נשמה יקרה, ניצוץ גדול אשר מסרו נפשם עליה לנסוע
שם לגיירו, וגיירוהו בלי רצון אביו ואמו כלל. ומהצדיקים הנ"ל שהיו שרי תורה
יש גם כן ראיה דאין צריך כלל רצון אביו ואמו. עד כאן דברי קדשו שם [נמוקי יורה
דעה].
והנה
שמעתי המעשה הנ"ל בעת סעודת מלוה מלכה ביום היא"צ של הגאון הקדוש ר' משה
ליב זצ"ל, סיפר סיום המעשה אז יותר:
כי
בהיות הקדוש הרבי ר' משה ליב הנ"ל שם על החתונה של אותו גר צדק ותלמיד חכם
כנזכר, היו שם בעלי מנגנים בתופים ובמחולות (מוזיקאנטע"ן) שהוטב מאד בעיני
הרבי ר' משה ליב קול זמרתם. ואמר אז: כי טוב די/לי שביום פטירתו ישורר וינגנו
המנגנים כזה (בגודל המתיקות ונעימות).
ועברו
ימים ושנים. והיה פעם אחת ביום ד' שבט נסעו מנגנים הנזכרים לעיל לדרך פעמיהם לבא
לאיזה מקום שהיו מזומנים לשם לשמחת נישואין. ויהי בנסעם והנה העגלה ומרכבות הסוסים
נסעו. ולא ידעו המה באיזה דרך מובילין אותם, כי הגשם היה שוטף ולא ראו אור מאומה.
עד שהגיעו לבית מרזח, נכנסו לתוכה וביקשו משקה להחיות נפשם.
השיב
להם בעל המרזח: "איך יערב לכם זאת, והלא יום מבוכה ומהומה, כי שר וגדול נפל
בישראל הקדוש הרבי ר' משה ליב.
אז
נתוודע להם שהם בקהלת סאסוב (דרך אחרת), ונזכרו מה שאמר הקדוש הרבי ר' משה ליב על
החתונה הנזכרת שביום פטירתו ישוררו ניגונים ההם.
וכן
עשו בתוף ומחול כנור ועוגב לכבודו של אותו צדיק ורצונו, כי יום חדוה לפניו בבואו
לשמי מרום, זיע"א. והבינו למפרע המקרה שקרה להם בדרך, שמה' מצעדי גבר כוננו,
כי על כן באו עד הלום.
דרכי
חיים ושלום [ר' חיים אלעזר שפירא], יחיאל מיכל גולד, מונקאטש ת"ש, עמ'
שסה-שסו. נמוקי
יורה דעה שם בכתב יב.
[ו]
ר'
אריה, מחסידי רבנו הזקן [=ר' שניאור זלמן מלאדי], שימש כ"מנהיג העיר"
מטעם הממשלה, הנקרא "בירגער מייסטער", שהוא כעין "רב מטעם".
ספרי
החופה וקידושין, ספרי הנולדים, ולהבדיל, המתים – כל אלה היו תחת ידו.
פעם
התגייר גר במקום מסויים, וכדי למנוע עונש המגיירים והמסייעים לגיור, ביקשו מר'
אריה שלא ירשום בספר המתים יהודי אחד שנפטר אז, והיה בגילו של הגר. ועל ידי זה
יתנו את התעודות של שם הנפטר וכל הפרטים שלו לגר, והכל על מקומו יבוא בשלום. וכך
עשה ר' אריה. אך הלשינו עליו, ונתפס, ורצו להגישו למשפט, והיה בסכנה גדולה.
ויסע
אל רבנו הזקן. רבנו שאל למתי נקבע זמן המשפט, ואמר לו. ויאמר רבנו הזקן:
"כדאי להשתדל לדחות את זמן המשפט". וכך עשה.
כשהגיע
המועד השני, נסע שוב אל רבנו הזקן, שאמר לו שכדאי גם עתה להשתדל לדחות את המשפט.
וכן היה כמה פעמים.
לבסוף
אמר לרבנו הזקן שאינו יכול לדחות יותר, ובקרוב יתקיים המשפט. ויאמר לו רבנו הזקן:
"בקרוב תהיה החתונה של נכדתי עם נכד הרב הקדוש ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, ותבוא
גם אתה. תשתדל להיכנס אל מחותני ותספר לו את הענין, והוא בודאי יעזור לך".
וכך
עשה. בא לעיר ז'לובין, שם התקיימה החתונה. ורצה להיכנס אל ר' לוי יצחק, והנה אלפי
אנשים סובבים את הבית שם נמצא ר' לוי יצחק, ואי אפשר בשום אופן להיכנס.
חיפש
עצה איך להיכנס. וגמר בדעתו לבוא לשם בחצות הלילה, ויעמוד ליד פתח החדר, ולמחרת
יהיה הוא הראשון להיכנס אל ר' לוי יצחק. וכך עשה.
בא
בלילה, וראה שר' לוי יצחק שוכב במטתו. ובאו שני הגבאים שלו ונעמדו משני צידי המטה.
אחד עם ספר משניות בידו, והשני עם ספר הזהר בידו. ואומרים לפניו בבת אחת, זה אומר
זהר וזה אומר משניות, ור' לוי יצחק כאילו ישן. והנה טעה אחדת, פנה אליו ר' לוי
יצחק ואמר: "נו, נו".
כך
ארך כשתי שעות. לאחר מכן קם ר' לוי יצחק מ"שינתו-משנתו", ואז הרשו לו
הגבאים להיכנס.
כשנכנס
שאלוֹ ר' לוי יצחק: "מי שלח אותך לכאן?"
ענה
לו: "הרבי שלי".
שאלו:
"מי הוא?"
אמר
לו.
ויאמר
ר' לוי יצחק: "הא, המחותן, הוא הרבי שלך? המחותן הצדיק, הגאון, איש
האלקים".
וכך
כמה פעמים. ובכל פעם, בשבחים שונים על רבנו הזקן. וכל זה היה בסבר פנים יפות
ובחביבות.
ואחר
כך אמר לו: "נו, סערצע [לב ברוסית, כך היה נוהג ר' לוי יצחק תמיד לומר
בחביבות "סערצע", כלומר, לבי שלי], אמור, מה אתה רוצה?"
אמר
לו: "הנני 'בירגער מייסטער', ועתה יש לי צרה כזו".
שאל
אותו ר' לוי יצחק: "מה זה 'בירגער מייסטער'?"
והסביר
לו.
ויאמר
ר' לוי יצחק: "מה? יהודי מנהיג העיר? איך זה יכול להיות? יהודי מנהיג
העיר?"
אמר
לו ר' אריה: "הרבי שלי אמר לי לקבל עלי להיות 'בירגער מייסטער', ועל פי עצתו
עשיתי זאת".
ויאמר
לו ר' לוי יצחק: "הא, אם כן המחותן שלי, הגאון הצדיק, מחותני כו' וכו' הוא
אמר לך להיות כזה. כן, אם כן, נו! השם יתברך יעזור לך וישמור אותך מכל צרה".
וכשבא
אל רבנו הזקן וסיפר לו כל האמור, אמר לו: "נו, נתתי לך עצה טובה? כן?"
וחזר
עוד פעם: "עצה טובה נתתי לך, הא?"
לבסוף,
יום אחד לפני המשפט, פרצה שריפה בבית המשפט, נשרפו כל הניירות, ובתוכם גם כתב
האשמה נגד ר' אריה וניצל מהצרה.
אוצר
סיפורי חב"ד, [?], עמ' 181-180. "מסיפורי החסד ר' ליב אידלמן. שמועות
וסיפורים, ב, עמ' 93-91. אוצר סיפורי חב"ד, [?], עמ' 181-180
כ. אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ
תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ
שמעון
העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון שהגיע לאת
ה' אלהיך תירא פירש. אמרו לו תלמידיו רבי, כל אתים שדרשת, מה תהא
עליהן? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי
עקיבא ודרש את ה' אלהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב, ב).
[א]
הכלל
יראה הוא מדבר גדול ממנו. ובאמת אסור לירא מקטן ממנו, כמו הירא מדבר אחר זולת השם
יתברך, הוא כמו העובד עבודה זרה, חס ושלום. ובאמת מדת אהבה יכול לאהוב הקטן ממנו,
כגון לאהוב את בני ביתו.
ובזה יתורץ
דקדוק מה שאמרו בגמרא דרבי שמעון דרש כל את שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש. עד שבא ר'
עקיבא ודריש לרבות תלמידי חכמים.
כי באמת
מדת היראה יכול לומר "אני ירא ממך", אפילו ממי שגדול ממנו. אבל מדת
אהבה, כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא "אני אוהב אותך"?! כי זה
איננו שייך כלל. אבל יכול לומר "אני אוהב להיות אתך בביתך, ולעבוד לך".
אבל מדת יראה יכול לומר למלך "אני ירא ממך".
ובאמת קשה
למה לא פירש מן ואהבת
את ה' אלהיך?[305]
ובזה מתורץ
דבאמת ואהבת את
ה' אלהיך, בו שייך לומר את ה' אלהיך. כלומר, לעבוד את ה' אלהיך, ולהיות יושב
בביתו. אבל ביראה לא שייך לומר את ה' אלהיך תירא. כלומר, לירא להיות את ה' אלהיך רק לפני ה'.
וזה פירוש
"עד שבא ר' עקיבא, ופירש לרבות תלמידי חכמים" - כיון שהוא עובד ה', יש
לירא מפניו.
קדושת
לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה השמר לך.
נוסח
אחר:
פרשנו
פסוק ואהבת את ה' [אלהיך]. דידוע קוש[י]ת המהרש"א[306]
בשמעון העמסוני שהגיע לאת ה' אלהיך תירא, פירש מלדרוש.
ופרשנו:
דבאמת גבי אהבה צריך ל(י)כתוב את,
בדרך משל:
אם
יבוא אדם, איש עובד אדמה, למלך גדול ונורא, ויאמר למלך: "אהבת עולם
אהבתיך" – אין זה כי אם חסר דעה ושכל. מה הוא ומה חייו, שפל אנוש, אשר יאהב
למלך אדיר ונורא. כי בחינות אהבה היא: שמרוב תשוקה מזה לזה, נעשים דביקים בעצמותם,
והם ממש לבשר אחד[307]. [היתכן]
(היתכון) ששפל ברך כמותו יקרב עצמו למלך גדול ונורא בבחינת אהבה. אצל מלך גדול
כזה, שייך שמלך גדול כמותו, יאמר לו "אהבת עולם אהבתיך".
אמנם
לשפל אנוש שייך לומר "אהבתי ותשוקתי אל המלך, לראות תמיד גדולתו ורוממ[ו]תו וממשלתו".
ולא שייך לתלות האהבה בעצמות המלך, רק אהבתו נכון להיות בחדרי המלך, ו[ש]הוא עצמו
יהיה בחדרי המלך.
אבל
בחינת יראה שייך בעצמות המלך, אפילו משפל. ואדרבה, יותר שיודע שהוא כאַיִן,
ובא לפני מלך גדול ונורא, יותר נופל עליו יראה ורעד.
לכן
נאמר בואהבת את ה' אלהיך – כלומר, להורות שאהבתך תהיה תמיד רק להיות גבי
הבורא תמיד. ואת – הוא לשון אצלו, שלא [ילך] (יליך) מאתו רגע, רק תמיד תהיה
גבו. שאם יהיה כתוב וְאָהַבְתָּ ה' – היה משמעותו למלך בעצמו, והיה קאי על
עצמות הבורא. וזה לא שייך, כי מי הוא אשר יעלה על דעתו דברים הללו. שאין יותר שפל
בעולם כאדם, לערך הבורא. ואין מלך אדיר בעולם, רק הבורא ברוך הוא.
ולכן
כתוב את – שמרמז בזה, שעיקר האהבה תהיה להיות גבי הבורא, שלא יפרד רגע אחד מאתו.
אבל
גבי יראה שייך שפיר על עצמות הבורא. לפיכך שפיר היה פורש שמעון העמסוני. כי יכול
היה לכתוב ה' אלהיך תירא. ונכון היה – כי באמת בבחינה זו, הצדיק העובד
הבורא בשכל צח, ומשיג מעט מגדולתו ברוך הוא, נופל עליו תמיד פחד השם יתברך. כמו
שכתב רמ"א ב"אורח חיים" סימן א'[308],
ושייך שפיר ה' אלהיך, בלא את.
כתב
יד,ילקוט קדושת לוי, עמ' פ-פא.
[ב]
מבואר
בכתבי האריז"ל[309]
צריך לומר קודם כל מצוה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו
ורחימא". ודוקא למימר "בדחילו" קודם "ורחימא", כי
...מחמת שמשיג גדולת הבורא ברוך הוא, נופל עליו יראה גדולה בתחילה ועובד הבורא
באימה וביראה. ואחר כך בא אליו השמחה, שזכה להיות עבד הבורא.
ולכן כתיב
בתורה בפרשת היראה ליראה את ה' אלהיך[310]
קודם ואהבת את ה' אלהיך[311] -
כי יראה קודם אהבה, כנזכר לעיל.
ובזה
מתורץ קושיות המפרשים על מה שאמרו חכמינו ז"ל "(רבי עקיבא) [שמעון
העמסוני] כשבא לאת ה' אלהיך תירא פירש עצמו", והקשו המפרשים[312] למה
לא פירש עצמו מאת שכתוב בפרשת אהבה ואהבת את ה'.
קדושת
לוי, ליקוטים.
[ג]
יש
לאדם לירא מהבורא ברוך הוא, כיון שכל
חיותו מסורים בידו. כמו שאומרים על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו
הפקודות לך. שכל נשימה ונשימה יכול לסלק מאתנו. ואנו צריכים להודות לו, ולכן
צריכים לירא מלפניו.
ויש
גם כן לעבוד מאהבה. כיון שאנו רואים גדולתו של מלך מלכי המלכים, וכמה עולמות בלי
מספר וערך, חלים ומזדעזעים לעובדו. והרי אנו רואים במלך בשר ודם, כשמצוה איזו דבר
לעשות, כל אחד רוצה, וזהו כבודו. כמו שאנו רואים שכל הנתינות לעבודת המלך הוא כבוד
גדול. ומכל שכן שאנו בנים למקום, מלך גדול כזה, ואיך לא נחשוק בכל נפש ומאוד
לעובדו. ואנו רואים כשאב מצוה איזו דבר לבניו, כל אחד מתאווה ומתאמץ שהוא רוצה
לעשות. ומכל שכן למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שעול מלכותו הוא כבודינו.
וזהו
החילוק: כשעובדין מאהבה - יש חשק בכל מה שֶׁמְּצַוֶּה יותר לעשות, מה שאין כן
ביראה.
שארית
ישראל, אבות. ילקוט קדושת לוי, עמ' קסב.
[ד]
בכל
מקום שנאמר אלהים ונטפל לו אותיות כגון אלהינו אלהיכם - הוא כשמתנהג
האל על ידי מעשה תחתונים כשתחתונים זכאים וזעקתם עלתה לשמים. ומה שנאמר לשון יחיד
כגון את ה' אלהיך תירא, וידעת כי ה' אלהיך[313] -
שעיקר מה שמביא לאדם לידי יראת שמים הוא כשיהיה תמיד מחשבתו שכל העולם תלוי
במעשיו, כדברי חכמינו ז"ל באמרם[314]
"חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם", ו"לעולם יראה אדם כאילו
[חציו חייב ו]חציו זכאי, (זכה) [עשה מצוה אחת - אשריו ש]הכריע [את עצמו ו]את כל
העולם לכף זכות"[315].
ונמצא,
כשעולה זה במחשבתו שכל העולם תלוי בו במעשיו, ובשבילו נברא העולם, אזי יתמרמר על
חטאיו ויתלהב למצות ה' ולתורתו. כדי שיבא שפע לכל העולמות ולכל המלאכים ולכל
הנשמות ולעולם התחתון. ולא יאבד אפילו רגע אחת לצורך עולם הזה, כי יאמר "מה
לי להתעסק בענייני עולם הזה, אשר בה ריוח מועט? מוטב אתקן מעשי ואעסוק בתורה
ובמצות, ואז אביא שפע לכל!". והרי זה דומה למי שיכול להרויח ביום אלף אלפי
אלפים, ומאבד את זמנו והולך בזה היום כדי להרויח פרוטה. וזה שטות גדול, שמפסיד
אלפי אלפים בשביל פרוטה.
כך
האדם בתורה ובמצות האל, משפיע בכל העולמות, וגורם שפע בכל העולמות. אם כן, נקרא כסיל
כשמאבד את זמנו בשביל תענוגי עולם הזה.
ונמצא,
כי זה הוא מביא את האדם לידי יראת שמים. כאשר יאמר במחשבתו שעליו תלוים כל העולמות
וכל המלאכים וכל הנשמות, כמאמר "בשבילי נברא העולם".
וזה ה'
אלהיך - לשון יחיד. כלומר, שיהיה במחשבתו של אדם שעליו לבדו תלוין ועומדין כל
העולמות.
וזהו את
ה' אלהיך תירא - לשון יחיד. כלומר, כשיעלה על מחשבת האדם שעליו לבדו תלוים
ועומדין כל העולמות,
אז תירא
- יפול עליך יראה ואהבה גדולה.
לכן
נאמר בפרשת קריאת שמע לשון יחיד ואהבת את ה' אלהיך[316] -
כלומר, שיעלה במחשבתך "עלי תלוין ועומדין כל העולמות".
קדושת
פורים, קדושה שלישית.
[ה]
או יש לומר: אלהיך – הוא לשון כח, כמו ואת אילי הארץ
לקח[317].
פירוש: כשילמוד או יתפלל, יצא ממנו התיבה בכל כח. וכמו טיפת
הזרע שיוצא מכל איבריו, ואז כמו מלובש בטפה ההיא. כן בהתיבה יהיה מלובש כל כחו, על
דרך בא אתה וכל ביתך אל התיבה[318].
וידוע[319]:
"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", רק שהקדוש ברוך הוא (כו') מלובש
בתורה. ואם כחו מלובש בהתיבה של אורייתא, הרי גם כחו מלובש באורייתא.
וכחו היא הנשמה המתפשטת בכל הגוף, והנשמה היא חלק אלוקי ממעל.
ובזה הוא דביקות גמור החלק לשרשו. ונשמת צדיק הם אברי השכינה [הקדושה].
וזהו "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".
וזה את ה' (אלהיך) – רצה לומר: עם שם הוי'ה, שהוא
קודשא בריך הוא,
[אלהיך] - יהיה כחך, שהוא שכינתא, כנזכר לעיל.
שמועה טובה, נו, ד"ה או יש לומר אלהיך.
אותו תעבוד
[א]
כי
הנה ידוע גודל מעלות ישראל, כי יעקב בחר לו יה[320],
ורצה בנו להיות לו לעם סגולה מכל העמים, לעבוד אותו יום ולילה בלב תמים.
...והנה
הטעם מה שהשם יתברך מקבל תענוג מעבודת האדם יותר מאלף אלפי אלפים כתות מלאכים
שעובדים אותו: כי ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו[321],
ומיד לפתח חטאת רובץ.[322] ואף
על פי כן, כשאדם פונה עצמו מכל עסקיו, ומתחיל לעבוד את הבורא בשמחה ובלב שלם,
לעשות נחת ליוצרו. ומתגבר על יצרו, שלא לילך אחר תאוות לבו. אזי השם יתברך יש לו
תענוג גדול, במה שהוא מכניע את היצר הרע לעבוד את השם יתברך בלב שלם.
קדושת
לוי, פרשת שמיני, ד"ה בפסוק ואל בני.
[ב]
הנה
השם יתברך ברא כחות ומדות בזה העולם, שצריך לעבוד אותו בהן. דהיינו, באהבה ויראה
ושאר המדות כידוע.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר ברוך אברם.
[ג]
הנה
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לכבודו ברא. וזאת גם כן ידוע, שעיקר אשר עלה במחשבה
לברוא כל העולמות הוא רק בשביל ישראל עם קדושו, כדי שיעבדו אותו, ולעשות נחת רוח
לפניו. והנה דעיקר החיות בא על כל העולמות רק בשביל עבודתו כדי לעבדו, כי באמת
עיקר בריאת העולמות לא היה רק כדי לעבוד אותו.
קדושת
לוי, פרשת כי תשא, ד"ה זה יתנו.
[ד]
יש
לאדם ליקח מוסר גדול בדרך משל: הנותן לחבירו הון ועושר, ואינו מחזיק לו טובה
למלאות רצונו - בוודאי יחרה אפו בחבירו על הדבר הזה. וכמאמר חכמינו ז"ל:[323] "בירא
דשתית מיניה מיא, אל תשדי ביה קלא".
מכל
שכן הבורא, שנותן לאדם כח וגבורה ורוח ונשמה, וכד הוא מסתלק אשתאר כגופא בלא נשמתא[324].
וברא אותו לעבוד אותו, והאדם אינו מחזיק להבורא ברוך הוא כביכול טובה, לעבוד אותו
בלב שלם ובנפש חפיצה - ואם כן, הרי הוא עובר על "מה דעלך סני, לחברך לא תעביד"[325].
כלומר, דאם היה הוא עושה לאדם טובה ולא היה מחזיק לו טובה, אזי היה חרה אפו מאד
באדם ההוא. והוא בעצמו לא מחזיק טובה להבורא ברוך הוא, עבור שנותן בו כח ונפש רוח
ונשמה.
...תביא
ראיה ממך: שאם אדם היה לו טובה ממך, ולא היה מחזיק לך טובה - אזי היה חרה לך מאוד.
מכל שכן שאתה צריך לעבוד הבורא, שצריך אתה להחזיק טובה להבורא שברא אותך.
קדושת
לוי, פרשת מצורע, ד"ה ובאופן אחר על זה.
[ה]
ענין
הידוע בדבר הבחירה אשר נתן ה' לאדם, שיהיה לו כח ועוז לבחור בטוב ולמאוס ברע,
ולהתגבר על היצר הרע. שאם לא היה לאדם יצר הרע אשר אורב על נפשו תמיד ומסית אותו
אחר תאות נפשו לעשות הרע בעיני ה', לא היה שום חידוש במה שהאדם עובד ה', ולא היה
התענוג גדול כל כך אצל הבורא יתברך שמו.
וכמו
על דרך משל: בעבד שעובד את אדוניו - שאין שום חידוש בעבודה זו. כי אין לו שום רשות
ובחירה שלא לעבוד אותו. לכן אין האדון מקבל תענוג כל כך מעבודתו, כי בהכרח הוא
עובד אותו.
מה
שאין כן בבן הנאהב, אשר לו ניתן הבחירה אם לעבוד את אביו או וכו', וגם יש לו מסית
ומדיח אותו לעבור על רצון אביו. ואף על פי כן הבן החכם אינו פונה לבו כלל לדברי
המסית ומדיח הנזכר לעיל, אלא אדרבה כל מגמת חפצו ורצונו לעשות רצון אביו. ומקבל
עליו עול מלכותו, ועושה עבודתו בשלימות מרוב שמחה - אזי אביו המלך מקבל תענוג גדול
מזה, במה שבנו החכים מאד להיות בוחר בטוב לעבוד עבודתו ולמאוס ברע.
כמו
כן אנחנו עמו בני ישראל הנקראים "בנים למקום". אשר לנו ניתנה הבחירה,
ויש לנו יצר הרע מסית ומדיח מדרכי ה'. ואף על פי כן, אנחנו מקבלים עול מלכותו
בתורה ומצוות לעבוד עבודת ה'. מזה נתרבה ונתגדל כבוד ה'.
קדושת
לוי, פרשת שלח, ד"ה ואולם חי.
[ו]
הכלל:
השם יתברך הוא אחדות הפשוט. אבל באמת הבחינה לעבוד אותו יתברך, יש חילוק: יש שעובד
אותו במדת אהבה, ואחד עובד אותו במדת יראה, ואחד בבחינות התפארת, וכן בשאר המדות
אשר אינם שוים.
...שאתם
צריכים לדבק בה' אלהיכם – היינו, כל אחד ואחד כפי עבודתו צריך לדבק הכל בה'
שהוא אחדות הפשוט, אף על פי שהעבודות המה מחולקים, צריך לדבק הכל בה'.
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה או יבואר שמע ישראל.
[ז]
נקדים
לבאר כלל גדול בעבודת האדם: שלא יגבה לבו, ולא יהיה נדמה בעיניו אשר הוא עובד ה'
בעבודתו אשר עובד בתורה ומצות ואהבה ויראה. כי במה שיורגש בנפשו ועבודתו, יפול
הנופל[326] חס ושלום
מדרגה אחר מדרגה, עד שיבוא לתאות גשמיות. אלא אדרבה לא יהיה נחשב עבודתו אצלו
כלום, ולא יהיה שום הרגשה בעבודתו. ויהיה לבו חלל ונשבר בקרבו[327],
שעדיין לא התחיל לעבוד את ה' כלל[328].
כי
כאשר יתבונן היטב בגדולות הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין[329],
וסובב וממלא כל עלמין[330],
ולית מחשבה תפיסא ביה כלל[331],
וכל העולמות ונשמות ומלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש כולם בטילים לפניו וכאין
וכאפס נגדו[332]. וכמו
שאומרים[333] וכולם
עושים באימה [וביראה רצון קונם]. ואופנים וחיות הקודש [ברעש גדול מתנשאים לעומת
שרפים], אזי יתעורר להיות כלתה וגם נכספה נפשו[334],
להתלהב בעריבות מתיקות ידידות[335]
לחפוץ ולהשתוקק עבודת ה' בכל עת. ולא יורגש אצלו עבודתו כלל.
וכל
מה שיעמיק דעתו יותר בהתבוננות השגת גדולות הבורא ברוך הוא, יותר יתלהב לבו לעבודת
ה'. ולא יהיה נחשב בעיניו כלום, ולא יהיה שום הרגשה בעבודתו. ויהיה לבו נשבר בקרבו
על שהוא מרוחק מה', ולא התחיל לעבוד אותו כלל. כי לפי ערך גדולתו, מה הוא ומה
עבודתו?!
קדושת
לוי, פרשת ראה, ד"ה ראה אנכי.
[ז]
הכלל הוא: יש שני מיני עבדים שעובדים הבורא ברוך הוא. יש בחינה
אחת, שאדם עובד את הבורא מחמת קיבול שכר. שיודע שיש להבורא יכולת ליתן לכל הברואים
צרכם, ויש ביד הבורא לעשות בכל העולמות כרצונו להמית ולהחיות, לכן הוא עובד הבורא
ברוך הוא. ויש אדם שעובד הבורא ברוך הוא לא מחמת קיבול שכר, רק שיודע גדולת הבורא
האיך שיש לו ממשלה על כל מלאכים ושרפים וחיות הקודש ואופני הקודש וכולם עומדים
באימה וביראה ואומרים שירות ותשבחות להבורא לעבוד בחדוה ושמחה גדולה.
והחילוק בין שני העובדים הנזכרים לעיל: כי זה שעובד הבורא מחמת
קיבול שכר, הוא חסר לעולם. כי לא תשבע עינו. כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים[336],
ותמיד הוא הולך וחסר. אבל לא כן מי שהוא עובד את הבורא ביראת הרוממות, בגין דאיהו
רב ושליט[337] ומלאכים
ושרפים ואופנים אומרים לפניו שירות ותשבחות, אזי נופל עליו יראה גדולה עד מאד.
שאומר בלבו "כל שכן שקרוץ מחומר כמוני מחויב להיות עובד הבורא ברוך הוא וברוך
שמו!". ומחמת זה בא לידי שמחה גדולה. ויותר שהבורא מגלה אליו גדולתו
ורוממותו, אזי בא לידי שמחה גדולה יותר ועובד את הבורא יותר בשמחה. ולאיש כזה אין
מחסור, כי אין מחסור ליראיו[338].
קדושת לוי, ליקוטים.
[ח]
יש
שני מיני עבדים: אחד, שרואה תמיד פני המלכות ועובד אותו. ואחד, שאינו רואה תמיד
פני המלכות, אך מעורר עצמו לעבוד את המלכות. ואין מבקש מאת המלכות ההצטרכות שמגיע
לעצמו, אך בקשתו שיהיה יכול לעבוד אותו.
והנה
זה שעובד אותו כך שאינו מבקש ההצטרכות שנוגע לעצמו רק בקשתו לעבוד אותו תמיד ומפנה
עצמו מכל עסקיו ומשעבד נפשו אל ה'.
קדושת
לוי, פרשת כי תבוא, ד"ה וה' האמירך.
[ט]
הכלל
הוא: דהצדיק הוא תמיד קטן בעיני עצמו, ותמיד הוא בעיני עצמו כאלו לא התחיל עדיין
בעבודתו יתברך.
וזהו
עיקר עבודה - שיהיה תמיד שפל בעיני עצמו, כידוע.
נמצא,
הצדיק תמיד מתפלל ומבקש מהשם יתברך שיפתח לו ה' השער, שבו יכנוס לעבוד אותו, וזהו
עיקר העבודה.
קדושת
לוי, לקוטים, ד"ה פתחו לי.
[י]
כל
מגמתינו בעולם הזה כי אם בערך כלים, בכדי לקבל עלינו עול מלכותו יתברך שמו בעבודתינו.
וזה שכתוב בגמרא:[339] "כדי
שתמליכוני עליכם".
וזאת
באמת הוא תשוקתינו ונפשינו חכתה לה'[340],
לעבוד אותו באמת, בלי שום מסך המבדיל. ונהיה ראוים וזוכים, שנהיה אנחנו מקום
לשכינות עוזו.
קדושת
לוי, לקוטים, ד"ה מה רב טובך.
[יא]
...יהיה
האדם כל ימיו בתשובה. והיינו, שיהיה לבו תמיד חלל ונשבר בקרבו על שהוא רחוק מה'.
כי על ידי שמסתכל תמיד ומעמיק דעתו בגדולת הבורא ברוך הוא, אזי יבין שפלות ערך
עצמו, ולא יהיה תופס מקום כלל. כי יבין בעצמו שלפי ערך גדולת הבורא ברוך הוא,
עדיין לא התחיל לעבוד אותו.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה לא כל המרבה.
ובו תדבק
...וכי
היאך אפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון,
אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל. מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק...
אף אתה הוי צדיק. הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד... אף אתה הוי חסיד... ולדבקה
בו (דברים יא, כב) - וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו?... אלא
הדבק בחכמים ובתלמידים, ומעלה אני עליך כאלו עלית למרום (ספרי עקב, יג)
[א]
הכלל:
שאדם צריך לדבק מחשבתו במדת הבורא ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל: ובו תדבק
- הדבק במדותיו, מה הוא רחום כו'. וזהו פירוש הגמרא[341]
"חסידים הראשונים היו שוהים [שעה אחת ומתפללים] כדי שיכונו לבם למקום",
כי מלת כַּוָּנָה - היא השואת רצון, שישוה במדותיו למדת הבורא ברוך הוא.
קדושת לוי, לקוטים, ד"ה חי
חי.
[ב]
נראה, כי הכלל: האדם בכל מדותיו, צריך להדבק עצמו להבורא ברוך
הוא, במדת היראה - לירא את ה' הנכבד והנורא, במדת אהבה - לאהוב את ה' הגדול, במדת
התפארת - שיקוים בנו ישראל אשר בך אתפאר,[342]
וכן בשאר המדות, וזה הוא עולם האמת.
...והנה אם האדם דבוק בכל המדות להבורא יתברך, אז הוא אינו תחת
אלהים[343],
אדרבה הוא דבוק בה'. ואם חס ושלום אינו מדבק עצמו בהמדות כנזכר לעיל, אז הוא תחת
אלהים.
קדושת לוי, פרשת ויחי. ד"ה ויאמר אליהם יוסף.
כא. הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ
אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ
עֵינֶיךָ
הוא תהלתך
אף על
פי שהוא מלך גדול, אף על פי כן יקר בעיניו מאוד דיבורנו, הן בעסק התורה הן בעסק
התפילה. וכמו שיסד הפייט אשר אומץ תהילתך[344].
ואבית תהילה וכו' והיא תהלתך.[345]
קדושת
לוי, פרשת ויחי, ד"ה או יבואר מלת אתה.
כב. בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ
אֲבֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
לָרֹב
בשבעים נפש
ירדו אבותיך מצרימה
[א]
מצאתי בויקרא רבה: עשו שש נפשות היו לו, והכתוב (בראשית לו, ו)
קורא אותן נפשות ביתו, לשון רבים. לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב שבעים
היו לו, והכתוב קורא אותן נפש - לפי שהיו עובדים לאל אחד (רש"י בראשית
לו, ו)
הכלל: דיש חיות וברכה מהקדושה, וזה לעומת זה עשה אלהים. דיש גם
כן חיות מהקליפות.
וידוע מה שכתב האר"י ז"ל[346]
דהקדושה נקראת אחת - שדבק באחדות הבורא ברוך הוא, וכן אמרו חכמינו ז"ל
בכמה מקומות. ורש"י בחומש פרשת ויגש בפסוק כל הנפש, עיין שם.
וזה שאמר עשו הברכה אחת היא לך אבי[347] - אחת
דייקא, שמרומז על הקדושה, פירוש: וכי מסטרא דקדושה לבד אתה יכול לברך.
ברכני גם אני אבי - מסטרא דקליפה.
קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה גם ברוך.
[ב]
...ואלה
שמות בני ישראל הבאים מצרימה[348] –
פירוש: שרק שמותם בעלמא, דהוא מדריגה תחתונה, בא למצרים. ולפיכך נכתב למטה[349] ויהיו
[כל נפש] (בני) יוצאי ירך יעקב שבעים נפש – ולמה אינו חושב אותם לעיל, כמו
בפרשת ויגש?
אכן
באמת אינו מזכיר לעיל רק אלו השבטים שבאו רק בבחינת שמות – ברושם בעלמא,
למצרים. מה שאין כן בניהם, לא באו למדריגה שלהם, לבוא רק ברושם בעלמא למצרים, רק
היו עוד שבאו גם בהנפש למצרים.
וזהו שבעים
נפש – שבאו בנפש למצרים. ומפני זה כתוב נפש. ואף על פי כן, (ו)הרוח
והנשמה נשאר בארץ ישראל. והשבטים היו בבחינה, שגם הנפש לא היו בחוץ לארץ, רק רושם
בעלמא.
ומפני
כן מצינו שיוסף ציוה לישא ארונו לאחר מיתתו לארץ ישראל[350],
וכן השבטים היו מצוים כן, כמצינו בספר הישר. ובמדרש[351]
איתא בפרשת ויחי [שרבי ור' אליעזר] (שר' יוסי ור"ח) חזו דהיו נושאים מת מחוץ
לארץ לארץ ישראל. אמר [רבי לר' אליעזר] (ר"ח לר' יוסי): למה יבוא ויטמא ארצי.
אמנם
באמת זה הצדיק שעודו בחיים חיותו היה מחשבתו ונפשו ורוחו ונשמתו בארץ ישראל, אזי
רק רושם בעלמא היה בחוץ לארץ. ולהכי מוטב שיבוא גם זה לארץ ישראל ויתעלה ויתהדר גם
זה. מה שאין כן הכסיל, שבחיים חיותו (ו)נפשו ועצמותיו היו בחוץ לארץ ממש, על זה
כתוב[352] ותטמאו
את ארצי.
דברות קודש – קדושת לוי [כת"י]. היכל הבעש"ט, שנה א,
גל' ג, עמ' י.
פרק יא
א.
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו
וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים
ואהבת את ה' אלהיך
הכלל:
יראה הוא מדבר גדול ממנו. ובאמת אסור לירא מקטן ממנו, כמו הירא מדבר אחר זולת השם
יתברך, הוא כמו העובד עבודה זרה, חס ושלום. ובאמת מדת אהבה יכול לאהוב הקטן ממנו,
כגון לאהוב את בני ביתו.
כי באמת
מדת היראה יכול לומר "אני ירא ממך", אפילו ממי שגדול ממנו. אבל מדת
אהבה, כלום יכול אדם לומר למלך גדול ונורא "אני אוהב אותך"?! כי זה
איננו שייך כלל. אבל יכול לומר "אני אוהב להיות אתך בביתך, ולעבוד לך".
אבל מדת יראה יכול לומר למלך "אני ירא ממך".
...ואהבת את ה' אלהיך, בו שייך
לומר את ה' אלהיך. כלומר,
לעבוד את ה' אלהיך, ולהיות יושב בביתו. אבל ביראה לא שייך לומר את ה' אלהיך תירא. כלומר,
לירא להיות את ה'
אלהיך רק לפני
ה'.
קדושת
לוי, פרשת חיי שרה, ד"ה השמר לך. ויעוין לעיל ה, יג הרחבת דברים.
וחוקותיו ומשפטיו
כי חוקות
- הם המצות שאין להם טעם, והמשפטים - הם המצות שיש להם טעם. ובאמת כשאדם
עושה המצות שאין להם טעם, אזי הוא מזדכך בזה להבין המצות שיש להם טעם. אבל חס ושלום
כשאדם אינו עושה המצות שהם חוקים, אזי אין לו שכל כלל להבין המצות שיש להם
טעם כדי לעשות.
וזהו את
חוקתי תשמורו[353]
- כשתעשה המצות שהם חוקים, שאין להם טעם. אזי יזדכך שכלך להבין המצות שיש
להם טעם לעשות. וזהו ואת משפטי תעשו.
קדושת
לוי, פרשת אחרי, ד"ה את משפטי.
ב.
וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא
רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ
הַנְּטוּיָה
ה' אלהיכם
[א]
דע כי
שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים
- על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן
גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים
- על שם שהוא שופט...
ולזה
נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל.
ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים -
שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו
– שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.
קדושת
לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.
[ב]
וזהו אלהיכם
- כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.
קדושת
לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.
את גדלו את ידו החזקה
ידוע
כי יד הגדולה - הוא חסד, ויד החזקה - הוא משפט.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה האור החיים מקשה. וכן שם, כללות הנסים, סימן א.
ג.
וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה
מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ
ואת אותותיו ואת מעשיו אשר עשה
יש באדם הפרש בין מה שרואה בעיניו ממש, ובין מה שהוא יודע ומבין
בשכלו שהוא אמת. שהגם שיודע ומבין שבודאי הוא אמת, על כל זה יותר נתאמת אצלו מה שהוא
רואה בעיניו ממש.
וככה בענין יציאת מצרים וקבלת התורה הקדושה. הגם שראינו אותותיו
ומופתיו יתברך במצרים, ונתאמת אצלינו בבירור כל אמונתו יתברך. על כל זה בהר סיני
שזכינו בעצמינו כל ישראל לנבואה ופנים בפנים דבר ה' עמנו, וראינו ממש בעינינו
במעמד הר סיני ואתה הראת לדעת כי ה' הוא [האלהים אין עוד מלבדו].[354]
קדושת לוי, פרשת וארא, ד"ה והנה לא שמעת.
אשר עשה בתוך מצרים לפרעה מלך מצרים ולכל
ארצו
[א]
הרמב"ן[355] וכן
הרמב"ם בספר המדע[356]
כתבו: מדוע נענשו הרשעים כגון פרעה... הלא השם יתברך אמר לאברהם אבינו עליו השלום[357] ידוע
תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום, ועיין ברמב"ן פרשת לך לך על
פסוק כי גר יהיה זרעך, עיין שם שהאריך בזה.
ונראה דרך משל: למי שיש לו בן יחיד ורוצה שילך בדרך הישר לעבוד
את הבורא ברוך הוא בתורה ובדרך ארץ, ומצוה את רבו שאם לא ירצה ללמוד רשות בידו
להכות אותו בשבט מוסר ולהוכיחו ולהדריכו בדרך הישר בתורה ובדרך ארץ, ויוכיחו בשבט
מוסר שישמע לקול מוסר הורים ומורים וישמע למוסר אביו ואמו, על כל אלו הדברים רשות
נתונה להוכיח בשבט מוסר לבנו יחידו. והנה האב כשרואה שהרב מכה את בנו ומלמדו בדרך
להועיל, בודאי לבו כואב ובשרו עליו יכאב בראותו ילדיו ובניו המה בצער ומיסרין אותם
במכות. אפס, בהעלותו על לבו שעל ידי הכאתו ויסורין ילך בנו בדרך טובים וישמע לקול
אביו ואמו ולקול הורים ומורים, אזי יערב לו ויבשם לו ומתוק לחכו ההכאות והיסורין
שמיסרין את בנו, כיון שמלמדו בדרך להועילו.
אכן אם רבו הולך בדרך לא טוב וגונב ורוצח, ומכה אותו ומייסר
אותו ומזהיר אותו שיהיה זולל וסובא וילך בדרך מעוקל ויגנוב משל אביו ומשל אחרים
ויתן הגניבה לרבו, ומלמדו שילך בדרך רבו שיהיה גונב ורוצח כמו רבו. ואם הולך בדרך
הישר, אז מכה ומייסר אותו רבו, כי רבו אוהב זנות ורציחה גניבה ועבודה זרה. אזי
כשרואה אביו שרבו מכה אותו למען לעבוד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, ומזהיר
אותו רבו שיעבור על אלו עבירות. אזי כשאביו רואה זאת, נפשו עליו יכאב על שני דברים:
אחד, שבנו יצא לתרבות רעה. ואחד, כואב לב אביו בראותו ילדיו ובניו בצער וביסורין
מהכאות רבו.
דבשלמא אם רבו היה מכה אותו למען שילך בדרך טוב, לא היה מצער על
ההכאות ויסורין של בנו. כי היה לו ערב ומתוק, שעל ידי ההכאות ילך בנו בדרך טובים
וישמע לקול אביו ואמו. ואם רבו מדריכו בדרך לא טוב, להיות גנב ונואף ורוצח ולא
ישמע לאביו לאמו, אזי על ההכאות, האב נפשו עליו תאבל ובשרו עליו יכאב. ונוקם ברבו
המכה את בנו למען יסיר מדרך הטוב לדרך הרע. והנקמה בשביל שני דברים: אחד, על
יסורין מההכאות לבנו. ועוד, בשביל שלמד את בנו להיות איש בליעל וילך בדרך לא טוב.
והנה כן הדבר הזה, מפני חטאינו גלינו מארצנו. ועבור שלא שמענו
בקול הנביאים, לכן נמסרנו ביד שונאינו. והיה מחשבת הבורא ברוך הוא שעבור היסורין,
אזי נשוב אליו בלבב שלם, כמו שנאמר על ידי משה עבדו[358] בצר
לך ומצאוך (את) כל הדברים [האלה באחרית הימים] ושבת עד ה' אלהיך.
והנה הגם שהשם יתברך אוהב אותנו ובצרתם לו צר ועמו אנכי בצרה,
אמנם מחמת שעל ידי כך נשוב אליו בתשובה בלבב שלם ונעשה ונקיים תורת משה עבדו
ועבדיו הנביאים. והגם שבצרתם לו צר, השם יתברך מקרקר קיר בכל העולמות ובכל הרקיעים
ובועט בכל הרקיעים ומוריד שני דמעות לים הגדול. אמנם הוא כביכול מנחם את עצמו, שעל
ידי זה ישובו ישראל ויהיה לנו לב טהור ורוח נכון יחדש בקרבנו. ועל זה מנחם את עצמו
כביכול שישובו אליו בתשובה.
...וכן כל הרשעים מייסרין אותם, ובצרתם לו צר. וזהו המחשבה שעל
ידי יסורין יעשו תשובה, לא נגמרה. כי אדרבה, רשעים הללו מבטלין את ישראל ממצות
הבורא ברוך הוא שישובו. וכביכול קורא ה' למספד על צרת ישראל ויסורין שלנו, כיון
שלא נגמרה מחשבת הבורא ברוך הוא שישובו ישראל. ושנית, כביכול מוריד שתי דמעות לים
הגדול על שאין עושין ישראל מצות וכופין את ישראל לעשות עבירות נגד רצונו יתברך שמו.
והשם יתברך נוקם בהם באומות העולם הצרים לישראל עבור שני דברים:
אחד, עבור יסורין שמיסרין ומצירין לישראל, כיון שאין מניחין את ישראל לעשות תשובה,
ונבוכדנצר וכל הרשעים כפו ישראל לעשות עבירות. ונוקם בהם ופורע עבור שמצירין את
ישראל ונחרב בית המקדש. וטעם שני, נוקם בהם עבור שישראל עבור כפייתם עושין עבירות
נגד רצונו יתברך שמו. ועבור אלו שני דברים נוקם מצרי ישראל.
וזה הוא האל הנפרע לנו מצרינו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו.
כלומר, האל הנפרע לנו מצרינו - שעושין לגופים של ישראל יסורין וצרות. וידוע
אויבי נפש נקראים אותן שאין מניחין נפשות ישראל לעשות מצות הבורא ברוך הוא
וברוך שמו. וזה הוא משלם גמול לכל אויבי נפשינו - הוא מטעם שני, שמצירים
לנפש. שכופין את הנפש לעשות עבירות, ואין מניחין לעשות מצות הבורא יתברך שמו, כמו
שנתבאר.
ויתורץ קושית הרמב"ם בספר המדע והרמב"ן, למה נענשו
מצירי ישראל כגון פרעה ונבוכדנצר הרשעים ויתר רשעים, כיון שהשם יתברך צוה אותם.
ומצאתי כן במדרש שיר השירים על פסוק[359] כרמי
שלי לפני האלף לך כו', עיין שם וביתר מקומות בשיר השירים.
קדושת לוי, כללות הניסים, א.
[ב]
ועוד טעם אחר שנענשו מצירי ישראל, והוא קרוב לטעם הראשון: כי אם
היה כונת הרשעים במה שמצירין... רק לקיים מצות הבורא ברוך הוא, אפשר לא היו נענשין.
רק כונתם היה שזדון לבם השיאם ורגליהם לרע ירוצו, וכל כונתם היה רק להרע. ואלולי
שהשם יתברך גוזר זה, גם כן היו עושין רע ומייסרין, כי דרכם כסל למו ורגליהם לרע
ירוצו. ולכן נענשו, כיון שכל כונתם לא היה לעשות רצון יתברך שמו, רק כונתם היה
לעשות רע וליסר ולהרע את ישראל, לכן השם יתברך נוקם בהם.
אמנם שני טעמים הנזכרים לעיל הוא דבר אחד. שבאם היה כונתם לעשות
רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו, בודאי היו מניחים ישראל לעשות תשובה, ולא היו
כופין לישראל לעבור על מצותיו, כי כן רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו שעל ידי
יסורין יעשו תשובה. ועוד, שבאם היה כונתם לעשות רצון הבורא ברוך הוא וברוך שמו,
בודאי היו עושין בבושה ואימה וביראה ולא בחירופין וגדופין...
למשל, המלך שצוה לעבדו שיקח עטרה מעל ראשו. והנה לולי צוואת
המלך, הלוקח עטרה מהמלך מעל ראשו, חייב מיתה. אפס, כיון שצוה המלך כן ליקח עטרה
מעל ראשו, רשות לו ליקח. אמנם כיון שהוא עושה בזיון המלך, היה לו לעשות באימה
ויראה. והיה לו לצער את עצמו על בזיון המלך, ולא בשמחה ובטוב לבב. והעושה כן
הדברים, ששמח בתקלת המלך, ורצונו וחפצו בתקלת המלך, ונראים דברים שרצונו לעשות הכל
נגד המלך, והמלך נוקם בו. כן הדבר הזה.
...וביותר וראוי לנקום בהם, כשמצירין את ישראל. כי כשהמלך מצוה
לעבדיו ליסר את בנו שהולך לתרבות רעה. והנה אם העבד אוהב את המלך, אזי עולה
במחשבתו כי המלך יש לו צער כשמייסרין את בנו. וגם לעבד ראוי לצער בצער המלך, והיה
לו לעבד לצער את עצמו כשמייסר את בן המלך. אכן אם העבד שמח כשמייסר את בן המלך,
נראה שהוא שונא להמלך, ומשמח את עצמו בתקלת המלך. ראוי להמלך לנקום בהם, כיון שהוא
שונא המלך. כן הדברים, כשהשם יתברך מסר את ישראל עמו ביד הרשעים לייסרם, היה לצער את
עצמו בצרות השכינה כביכול, כי עמו אנכי בצרה, ובכל צרתם לו צר.
...ולא כן הרשעים, נבוכדנצר ופרעה וכל הרשעים, שמחים בצרת ישראל
- נראין הדברים שאין חפצם במלכות שמים, ורוצים בצרת תפארת ישראל. ואין כונתם לקיים
מצות הבורא ברוך הוא על ידי עבדיו הנביאים, וראוי לנקום בהם על שמייסרין את עמו
בני ישראל אשר בך אתפאר, ודמות יעקב חקוק מתחת כסא כבודו.
וגם לפרעה הרשע היה תחלת כונת הבורא ברוך הוא בגלות מצרים להסיר
זוהמת חטא אדם הראשון, כמו שמבואר בכתבי האר"י ז"ל ואלשיך הקדוש. ואם כן,
היה לפרעה שלא למנוע את ישראל מלקיים מצות הבורא ברוך הוא, כמו שכתבתי בטעם הראשון.
ולבבו לא כן ידמה, כי אם למנוע מישראל מצות הבורא ברוך הוא. ומנעם מפריה ורביה,
ומנעם מטבילת נדה ויתר מצות, כמבואר במדרשים. אם כן, לא היה כונת פרעה הרשע לקיים
גזירות הבורא ברוך הוא בברית בין הבתרים ידוע תדע גו'. כי אם זדון לבו
השיאו לעבוד בעם בני ישראל. לכן ראוי שאל יתברך שמו ינקום בפרעה בעשר מכות ד'צ'ך'
ע'ד'ש' ב'א'ח'ב' ובמאתים וחמשים מכות על הים. וגם כפי טעם השני, שהיה שמח
בעבודת פרך עם בני ישראל, ראוי לעשות נקמה בפרעה.
וזה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי
אותותי אלה בקרבו,[360]
ולכאורה צריכין להבין, הלא זולת כבדות לב ראוין למכות דצ"ך עד"ש
באח"ב כמוזכר בתנא דבי אליהו ובפייט בכל המכות היה מדה כנגד מדה שהיצר
לישראל. ולפי מה שכתבתי יתכן, שמתוך כבדות לב אין שום פתחון פה להמצרים להתנצל
ולומר שקיימו גזירות הבורא ברוך הוא. דכיון שהשם יתברך שלח על ידי משה עבדו לפרעה
שלח עמי ויעבדוני, ולא רצה פרעה לשלוח נראה בעליל שלא רצה פרעה גזירות הבורא ברוך
הוא יתברך שמו ומצותיו, אם כן מה ששעבד בעמו בני ישראל, כי אם בזדון לבו לענות את
עם בני ישראל ולכן ראוי למכות הללו.
ואפשר זה היה דעת הרמב"ן שכתב הא שהעניש את האומות העולם.
וזה לשון הרמב"ן פרשת לך לך על פסוק כי גר יהיה זרעך, וזה לשונו:
"אף על פי שגזרתי על זרעך להיות גרים ועבדים, אף על פי כן אשפוט את הגוי אשר
יעבודו. ולא יפטרו בעבור שעשו גזרתי כו', אשר אני חפצתי מעט, והמה עזרו לרעה. וכן
הוסיפו במצרים להרע לישראל, כי השליכו בניהם ליאור וימררו את חייהם". עד כאן
לשונו, עיין שם שהאריך.
והנה לכאורה קשה על דברי הרמב"ן: כי הגם שהוסיפו להרע, לא
היה נענש רק על התוספות ולא על הרעה בעצמו. אפס לפי מה שכתבתי יתבאר: כי עבור
התוספות הרעה נראה בעליל שהרעה בעצמו לא עשה לקיים גזירות הבורא ברוך הוא וברוך
שמו, רק זדון לבם השיאם ששונאים את ה' וישראל המה וראוי לענוש על הרעה בעצמו.
וזה ראה ראיתי את עני עמי במצרים ואת זעקתם שמעתי מפני
נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו.[361] ולכאורה אין להפסוק פירוש:
אץ מה ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו - והיה לו לומר ואת
צעקתם שמעתי מפני עניים או מכאובם, כי הרחמניות על עניי עמו בית ישראל.
ב. מה כי ידעתי - הוה ליה למימר כי ראיתי את מכאוביו.
כי ידיעה שייך בדבר הנסתר, ובדבר הנגלה שייך ראיה.
אכן לפי דברינו יתכן, שקשה: למה שמע צעקתם ואמר לו והכית את
מצרים - למה יכה אותם, כיון שגזר עליהם שעבוד? וגם צעקה על דבר שלא כדין, וזה היה
גזירה, ולא שייך צעקה.
לכן אמר: מפני נוגשיו - שהם כוונו להרע את ישראל לא
לקיים גזירת הבורא ברוך הוא, לכן עשה נפלאות בקרב מצרים ויכה בעברתו כל בכוריהם
וישפוט אותם בד'צ'ך' ע'ד'ש' ב'א'ח'ב'.
וסיים כי ידעתי את מכאוביו – כלומר, השם יתברך יודע את
מכאובי בני ישראל, לא לקיים גזירותיו עשו מצרים, כי זדון לבם השיאם לשנוא את ה'
ועמו בני ישראל. לכן שלח בו אפו כו' ופדה בששון ובשמחה מעבדות לחירות. ועכשיו
בגלות המר הזה יוציאנו מהרה מעבדות לחירות ויקוים בנו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו
נפלאות ויאיר עינינו במתיקות תורתינו הקדושה אמן סלה.
קדושת לוי, כללות הניסים, א.
לפרעה מלך מצרים
כתב
בספר הקדוש "שפתי צדיק", שבעל ה"קדושת לוי" זי"ע אמר:
שמקנא לפרעה, שיצא על ידו קידוש השם גדול כל כך.
שרגא המאיר,
פרשת בא, עמ' קסד.
ד.
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי
יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה
אשר הציף מי ים סוף על פניהם
]א]
פרעה
שהיה אומר[362] מי ה'
אשר אשמע בקולו, והיה לו אחיזה באותיות מי מאלהים, כמו שכתוב
בכוונות, והמשיך עליו זה הארה.
מה
עשה השם יתברך, היפך אותיות מי לים, וטבעו בים. כמו אדם שיש לו שכל
לשתות מהכוס - שותה כדרך כל הארץ, ומי שאין לו שכל והוא גרגרן ומהפך הכוס בבת אחת -
כשלוקח לפיו, נשפך על כל גופו ומטנף עצמו. כך פרעה בזה הדבר בעצמו שהיה לו אחיזה,
בו טבעו, שנתהפך מי לים.
קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה
ואמרתם זבח.
]ב]
לכאורה יש לשאול למה הוצרך הבורא יתברך
שמו לעד ולנצח נצחים להביא מחנה אש מול מחנה קש, הלא כל הגוים כאין נגדו לאפס
ותוהו נחשבו לו,[363]
ובראיה בעלמא יכול לכלותם, ומה לו להטריח מחנות של מלאכים קדושים?
ובאמת כבר הרגיש בזה הפייטן ביום אחרון
של פסח, ומתרץ כי לאהבת ישראל בא הוא וכל קדושיו עמו ויהם את מחנה מצרים כדי
להראות אהבתו לעמו ישראל.
וזהו אשירה לה' כי גאה[364] –
רצה לומר: כתרגומו "ארי אתגאי על גותניא". שכל הגאים הם תחת ממשלתו, מהעדה
מלכין ומהקים מלכין[365].
ואף על פי כן, גאה סוס ורוכבו רמה
בים – פירוש מראה עצמו כאלו הוא דבר גדול לפניו להטביע את פרעה, ובא בחיילות
של מלאכים רבים. ובוודאי כי "חיבה יתירה נודעת להם לישראל, שהם חביבין
בעיניו".[366] ועל זה
חובה עלינו לשיר לפניו ולעלה ולקלס על כל טובתו וחיבתו.
קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה אשירה
לה'.
ה.
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה
עשה לכם
[א]
לכם - בעניני פרנסה וצרכי האדם.
קדושת
לוי, פרשת אמור, ד"ה או יבואר וספרתם..
[ב]
לכם - שישמח הגוף.
קדושת
לוי, לשבועות.
[ג]
לכם - דייקא. כלומר, הדברים תלוים
בכם.
קדושת
לוי, פרשת אמור, ד"ה או יבואר וספרתם..
ו.
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר
פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם
וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל
ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב
בפרשת
פנחס[367] ובני
אליאב נמואל ודתן ואבירם הוא דתן ואבירם [קריאי העדה] אשר הצו על משה [ועל אהרן]
בעדת קרח [בהצותם על ה']. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח במות העדה באכול
האש [את חמשים ומאתים איש] ויהי[ו] לנס. ובני קרח לא מתו.
ולכאורה
קשה למה כתב אצל בני ראובן ובני קרח לא מתו? וכן הרגיש בזה האבן עזרא.
ועוד
מדוע בני קרח לא מתו, ובני דתן ואבירם מתו? וגם בזה הרגיש האבן עזרא.
וכתב
האבן עזרא שרעת דתן ואבירם יותר מרעת קרח. ולא ידעתי למה.
ונראה,
דלכאורה צריך להבין על הא דכתב הקרא ויהי[ו] לנס - למה לי למיכתב, וכי לא
ידעינן דהיה לנס? ובמשנה תורה כתב [ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בני ראובן
אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אהליהם ואת כל היקום אשר ברגליהם בקרב
כל ישראל] כי עיניכם הרואות את [כל מעשה ה' הגדול אשר עשה] (אשר עשה לדתן
ולאבירם), ולא כתב כלל ויהי לנס.
אפס
נראה דכך הוא הפירוש הפסוק דמפני מה זכה קרח שבני בניו זכו לדוכן[368] -
מחמת שאיתרחש נס על ידם, נתקדש שמו הגדול, ולכן זכה שבניו יעלו לגדולה.
וככה
תיבות המקרא ויהי[ו] לנס - ונתקדש שמו הגדול.
ולכן
זכה שבני קרח לא מתו - ועלו לגדולה.
ומה
שמתו בני דתן ואבירם - נראה דהנה האבן עזרא כתב שרעת דתן ואבירם גדולה מרעת קרח.
ונראה
שהם הסיתו את קרח, וכן מצאתי ב"אור החיים"[369].
והנה
לכאורה קשה למה הקרא והגמרא קראם עדת קרח, כיון שדתן ואבירם היו העיקר?
אפס
נראה לי דאדרבה, שזה היה לטובת קרח, כדי שיהיה לו העלייה, ובניו יעלו לגדולה. כיון
שנקרא המחלוקת על שמו, והנס והבליעה נקראת על שמו. נמצא, האותות שהוציאו ישראל
בקידוש שמו יתברך היה על שם קרח, ולכן זכה שבניו יעלו לגדולה, ויש לו עלייה,
כמבואר בכתבי האר"י ז"ל.[370]
נמצא,
היה זה לטובת קרח. הגם שעיקר המחלוקת היה בהסתת דתן ואבירם, ובעצתם הנס והבליעה,
נקרא על שם קרח. והיה האותות של קדושת שמו יתברך נקרא על שם קרח.
וזה
פירוש הפסוק הוא דתן ואבירם אשר הצו - שהם הסיתו,
בעדת
קרח - ונקרא
על שמו של קרח, שהרי הכתוב מעיד בעדת קרח ותפתח הארץ.
ויהי[ו]
לנס - ונקרא
הנס על שם קרח.
לכן, ובני
קרח לא מתו. אבל בני דתן ואבירם שלא הורגל שמם בפי כל ישראל בבליעה, שקרח נכנס
בעובי הקורה[371], והם
הסיתו אותו לדבר זה. וכן הוא ב"אור החיים" שהם הסיתו אותו לדבר זה, והם
גרמו.
קדושת
לוי, כללות הנסים.
פצתה הארץ את פיה
אמר ר'
ברכיה בשם ר' שמעון בן לקיש: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם, ברא בארץ לדוגמא לו.
אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש... עינים... אזנים... אדם יש לו פה, והארץ יש לה
פה, שנאמר (במדבר טז, לב) ותפתח הארץ את פיה (קה"ר פ"א, ט).
הנה
איתא במדרש: "כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם, כמו כן יש
בארץ, כמו שנאמר ערות הארץ[372], לב
הארץ[373], טבור
הארץ[374], עין
הארץ[375].
והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד
שס"ה מצות לא תעשה. שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו, וכמו כן גם
כן בארץ האברים וגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות.
וכשישראל
עושין המצות בארץ, אזי על ידי זה הארץ חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ, לעשות
התרי"ג מצות בתורה. על כן שלח משה השנים עשר אנשים וצוה להם ויתורו[376] -
לשון תורה, שילמדו שם תורה ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם כשיעשו המצות בארץ. ויהיו
ישראל משפיעים בארץ, והארץ יהיה בבחינות מקבל.
קדושת
לוי, פרשת שלח, ד"ה ויקרא משה.
ואת כל היקום אשר ברגליהם
ואת
כל היקום אשר ברגליהם - זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו (רש"י)
אמר
הכתוב ו[את] כל היקום אשר ברגליהם – "זו הממון, שמעמיד אותו על
רגליו", ורגלין המה מעמידי הגוף של אדם.
שארית
ישראל, שבת, [בביאור "מפני מה רגליהן של אפרקיים רחבות", שבת לא, א].
ילקוט קדושת לוי, עמ' קלט.
ז.
כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה
עיניכם הרואות
[א]
מה שהעולמות
מסתכלים ומשיגים באַיִן ובזה האַיִן השם יתברך מגלה אלהותו יתברך...
- זה העין ימין של האדם רומז בו.
ומה
שהעולמות אחר כך חוזרים לעצמותם, והמשכיל מלמד ולומד לזה השכל עצמו שישיג את מה
שמשיג כשמתסכל בהאַיִן - וזה הוא עין שמאל של האדם רומז.
ולכך
העינים הם בשוה בשטח אחד, הגם כי לפי הנזכר לעיל היה צריך להיות זה תחת זה. ובאמת
הם בשוה בשטח אחד, כי באמת כך האציל המאציל העליון כל מה שאחר כך יוכל ללמוד את
השכל שישיג, זה הוא משיג כשמסתכל באַיִן. ומה שלא יוכל ללמד את השכל שישיג
אחר כך, זה אינו יוכל להשיג בהאַיִן, היינו, כשמסתכל באַיִן. ולכך
הם בשוה - כי מה שהעין שמאל משיג, את זה מסתכל העין ימין.
וזהו
בחינת נקודת צירי, שני הנקודת בשוה בשטח אחד לרמוז על זה.
קדושת
לוי, ליקוטים, ד"ה מה שהעולמות.
[ב]
הנה מורי ורבי הצדיק מורינו דוב בער אמר שכמו שיש אור וחושך
בעולם, כך יש בשכל האדם אור וחושך. עד כאן דבריו.
אך כששומעים דבורים יוצא מפי צדיק, נזדכך השכל ויאירו עינים.
קדושת לוי, פרשת ויגש, ד"ה והנה עיניכם רואות. ושם
"וזהו כי עיניכם הרואות ועיני אחי בנימין,(בראשית מה, יב) - שעיניכם
מאירות ונזדכך השכל שלכם, מחמת כי פי המדבר אליכם - שמדיבורו של הצדיק
נזדכך השכל השומעים דבריו".
ח.
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן
תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה
לְרִשְׁתָּהּ
ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען
תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ
[א]
הכלל:
הוא אפילו אם האדם אינו יכול לקיים כל המצות. דהיינו, מצות התלוים בארץ, ומצפה
לקיים המצות. ועל ידי זה שמצפה, זוכה לקיים.
וזהו
הרמז כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות[377] –
כלומר, תצפה לעשות המצות התלוים בארץ, ועל ידי זה יזכה לקיים. ולשון תשמרון
- מלשון ואביו שמר את הדבר[378],
לשון מצפה[379].
ועל
ידי זה, ובאתם וירשתם את הארץ - תזכו לבוא לארץ לקיים המצות.
קדושת
לוי, פרשת עקב, ד"ה כל המצוה
[ב]
...והנה יש עוד בהכוסף מעלה יתירה כי במעשה אינו רק מה שעושה
דרך משל תפילין כשמניח אז אין בידו אלא מצות תפילין אבל הכוסף והתלהבות שיש לו
להמצוה כדי לעשות נחת רוח להבורא הוא כולל כל המצות ומעלה עליו כאילו עשאן לכל
המצות כמאמר חכמינו ז"ל[380]
"חשב לעשות ונאנס [מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה]".
וזהו כוונת הפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום [תשמרון לעשות]
- אפילו מצות שאין נוהגין בזמן הזה אתה יכול לקיים, באופן כשתשמרו - מלשון ואביו
שמר את הדבר, שתהא יושב ומצפה ומשתוקק אל המצוה "מתי יבוא לידי
ואקיימנה"[381].
וזו גם כן מה שאמר דוד[382] (ואני)
[והנה] בעניי הכינותי ל[בית] ה' [זהב ככרים מאה אלף וכסף] אלף אלפים [ככרים] –
פירוש: כי מצות צדקה אי אפשר רק במתנות מעות. אך אני אפילו בעניי הייתי מתלהב,
ואמרתי "מי יתן ואוכל לבנות בית, ובזה הכינותי [לבית ה' זהב ככרים מאה אלף
וכסף] אלף [אלפים ככרים], כי נחשב עלי כאילו עשיתי בפועל.
קדושת
לוי, פרשת ויצא, ד"ה אנכי.
אשר אתם עוברים שמה
שמה - אותיות משה[383]. ויבואר
על פי מה שכתב בתיקונים[384] על
פסוק[385] ממכון
שבתו השגיח - ראשי תיבות משה. ועל פי מאמר חכמינו ז"ל[386]
"משה שקול כנגד כל ישראל". וכל אחד מישראל צריך להיות לו בחינת משה.
וזהו ממכון
[שבתו השגיח אל] כל יושבי הארץ - על ידי משה משגיח הקדוש ברוך הוא על כל
[יושבי] הארץ, הם ישראל. וזהו ובאת שמה[387] -
על ידי בחינת משה תבואו למדריגת השראת שכינה אליך. וזהו לשכנו תדרשו
ובאת שמה.
קדושת
לוי, פרשת ראה, ד"ה לשכנו.
לרשתה
השם
יתברך הוציא את בני ישראל ממצרים, כדי שיבואו לרשת את הארץ. דעל ידי ביאתם לארץ יהיה
שלימות שלהם, ככתוב בתורה[388] אשר
הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען - דפירש רש"י: על מנת ליכנס
לארץ. דשם יהיה שלמותכם בעבודת השם ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל[389]
"אוירא דארץ ישראל מחכים." ואמרו חכמינו ז"ל[390]
"כל ההולך בארץ ישראל [מובטח לו שהוא בן עולם הבא]".
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר במה אדע.
ט. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ
יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ
על האדמה
על
האדמה – ...בבחינת
ארץ ישראל.
קדושת
לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה האנכי.
אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם
שאלו
מינין את רבן גמליאל מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים? ...עד שאמר להם מקרא זה אשר
נשבע ה' לאבותיכם לתת להם. לכם לא נאמר, אלא להם - מיכן לתחיית המתים
מן התורה (סנהדרין צ, ב).
דהנה
יש חקירה בין הקדמונים בענין תחיית המתים אם יעמדו גם אותם אשר חטאו ופגמו בכל
איבריהם בחטאים ופשעים, או שלא יעמדו רק הצדיקים אשר קדשו וטיהרו וזיככו כל איברי
הגוף. ויש בזה דיעות שונות. והביאו ראיה לדיעה הראשונה, כי נחזי אנן לדיעה
האחרונה, אם אם שמר כל איבריו שלא יחטא בהם, אך באבר אחד פגם – נמצא כי יעמוד
מחוסר אבר, וזה לא יתכן.
ולזה,
העיקר הוא כדיעה הראשונה, דכולם יעמדו בתחיית המתים, חוץ מאותן שמנו חכמינו
ז"ל שאין עפרם ננער חס ושלום.
ובזה
פירש הרב הקדוש הנזכר לעיל את מאמר המדרש בפרשת עקב[391]
"מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת?"[392] –
פירוש:
"מנורה
של פרקים" – היינו, גוף האדם, העשוי מפרקים.[393]
והיינו, שיש בו איברים איברים.
ושואל
המדרש אם חטא באיזו מאבריו ופגם בהם, "מהו לטלטלה בשבת" – היינו, אם
יהיה עפרו ננער לעת תחיית המתים, שהוא יום שהוא כולו שבת.
ואמר
במדרש "המעמיד קני מנורה" – היינו, השם יתברך שהוא העמיד את הקני מנורה
ויצר את האדם בכל איבריו וגידיו, וגם הוא יעמיד קני מנורה בשבת. הוא יחיה את המתים
ויעמיד את כל איבריהם ליום שכולו שבת. היינו, ביום התחיה.
"חייב
חטאת" – היינו, שהוא יחטא וינקה את האדם מכל חטאיו, ויחייהו בתחית המתים.
ודפח"ח
ושימד"נ.
"מה
שאמר בהיותו בקוידאנאב בפ' נח-לך תרס"ט", שפתי צדיקים, גל' א', עמ'
יד." אמר [=ר' מרדכי דוב בער מטאמשפיל, חתנו של ר' לוי יצחק משיטאווה, נכד
ה"קדושת לוי"] בשם חותנו זקנו ז"ל הרב הצדיק הקדוש הרב מבארדיטשוב
זיע"א"
י. כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה
בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם
אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק
אשר אתה בא שמה לרשתה
יעוין
לעיל בפירוש פסוק ח.
לא כארץ מצרים היא... אשר תזרע את זרעך
עתידה
ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת[394]
ותהיה הזריעה לריק. כי לא יהיה צורך לזריעה, רק אויביכם יזרעו. [וזהו] וזרעתם
לריק [זרעכם][395].
קדושת
לוי, פרשת בחקותי, ד"ה והפקדתי.
כגן
גן - הוא לשון תענוג.
קדושת
לוי, פרשת תולדות, ד"ה ויתן לך. קדושת לוי, שיר השירים, ד"ה דודי ירד דודי
ירד לגנו (שיר השירים ו, ב) - רוצה לומר: אל מקום התענוג של הקדוש ברוך הוא,
כביכול. דמיון הגן העשוי לתענוג.
תזרע את זרעך
יש
לשאול: הלא כח הצומח הוא תמיד מוטבע בארץ,למה אינה מצמחת אף כשאין זורעין בתוכה
גרעין?
אך
הענין: שכח הצומח שהוא בקרקע הוא בלתי גבול ותכלית, והוא אין סוף בערך התכללות
הגרעין. אך כשזורעין בתוכה גרעין, והוא מתדבק לכח הצומח, שהוא שרשו וממנו לוקח.
ואז גם כח הצומח מצמצם כחו ושורה בהגרעין, והווה ממנו מה שנתהווה. ושניהם באים
לאפס, ואחר כך מתהווה מאתם.
דוק
מה שאמרו בזוהר[396]:
"איהו - ברוך, ואיהי - ברכה".
שמועה
טובה, עמ' נו, ד"ה איהו ברוך.
יא. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם
עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם
תִּשְׁתֶּה מָּיִם
אשר אתם עוברים שמה לרשתה
יעוין
לעיל בפירוש פסוק ח.
ארץ הרים
[א]
הר - הוא השורש לארצות האדמה, שראש ההר הוא עיקר, ומזה יש חיזוק
והתפשטות לכל הארץ אשר סביב ההר המשופע מכל צד. כן האבות הם כח ושורש לכל כנסת
ישראל, ולכן נקראו הרים.
קדושת לוי, דרוש לפורים, ד"ה ונבאר הא.
[ב]
ועליתם את ההר[397] – היצר הרע נקרא הר,
כמאמר חכמינו ז"ל[398]
"צדיקים [נדמה להם כהר]"
קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה עלו זה.
למטר השמים
יעוין
להלן בפירוש פסוק יד.
תשתה מים
אמר ר'
ברכיה בשם ר' שמעון בן לקיש: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא באדם, ברא בארץ לדוגמא לו.
אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש... עינים... אזנים... פה... אדם אוכל... אדם שותה,
והארץ שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים... (קה"ר פ"א, ט)
יעוין
לעיל בפירוש פסוק ו.
יב. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ
דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד
אַחֲרִית שָׁנָה
ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה
[א]
בהלל הגדול[399] לא
נזכר נתינת השבת ומתן תורה וירידת המן ונתינת ארץ ישראל, ובהגדה על אחת כמה
וכמה טובה [כפולה ומכופלת] נזכרים שם.
והנראה בסיעתא דשמיא אותם הטובות שנראה לעין כל שהוא טובות
הנצחיות, לא הוצרך בהלל הגדול להזכיר כי לעולם חסדו - דכוונתו בזה להודיע
שהוא חסד לעולם ועד, דהלא הכל רואין זה בעין שכלם. אמנם טובות יציאת מצרים, שהיו
יכולים לומר שלא היו טובות נצחיות, דהרי אחר כך גם כן אנחנו בגלות. וכן בקריעת ים
סוף דנטבעו המצריים, והרי אנו משעובדים לאומות אחרים - לזה הזכיר אותם להזהיר שאל
תאמר כן. ואמר עליהם כי לעולם חסדו - שהוא חסד עולם, כי תועלת הנמשך מיציאת
מצרים ומקריעת ים סוף שידעו כי הוא הבורא רב ושליט בעליונים ובתחתונים בים וביבשה.
מזה יראו את ה', כמו שאמר הכתוב[400] ויראו
כו' - זה הוא חסד עולם...
מה
שאין כן... נתינת ארץ ישראל - הכל יודעים שהוא חסד עולם, שהוא ארץ אשר ה' דורש
אותה תמיד.
קדושת
לוי, פסח.
[ב]
...תכסוף
גם תכלה נפשו [=בגלות], וגם תכלנה עיניו בדמעות שליש, תמקנה בחוריהן. כל הימים ימי
מכאובות וצער, ו"שתין תכלי מטא לככא דקל חבריה שמע ולא אכל"[401].
לאמר מדוע עשה ה' לי ככה[402]
להשליכני מעל פניו, ולהבדילי מעל בניו, כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך נא
אל ארץ אחרת כיום הזה[403].
ואם יותן
לי מלא ביתי כסף וזהב[404], וזהב
הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השהם[405] –
כל זה איננו שווה לי[406],
נגד יקר וגדולה הנעשה[407]
לאחיי היהודים בארץ אחוזתם, ארץ חפץ[408] צבי
ממלכות גוים[409], אשר אשר
אלקים דורש אותה תמיד עיניו בה. ארץ אשר אוירה זך, נקי וקדוש. "אוירא דארץ
ישראל מחכים"[410],
לדעת בכל מדע חכמה ותבונה.
קדושת
לוי, פרקי אבות, דברים.
[ג]
מבואר
בזוהר הקדוש[411] כי כשאין
ישראל עושין רצונו של מקום, חס ושלום, אז השפע הראוי לבא מלמעלה, נמסר אל שרי
אומות העולם. ואנו בני ישראל נזונין מהתמצית שפע הנזכר לעיל, ופרנסתינו היא על ידי
השרים הנזכרים לעיל. כמו שאמרו ז"ל[412]
"הדר בחוץ לארץ, כאילו עובד עבודה זרה", וכתיב בפרשת התוכחה[413] ועבדתם
שם אלהים אחרים, ואמרו ז"ל[414]
שהוא כמו שאין לו אלקים.
והוא,
לאשר שהשפע היורד מלמעלה נמסר מקודם אל השרים ההם הממונים על ארצות העמים, עם ועם
כלשונו[415], אשר
אחינו בני ישראל מתגוררים שם בחיל גלותם, וישראל נזונין מהתמציות הנזכרת לעיל.
מה
שאין כן כשישראל שרוין על אדמתן, והוא כשעושין רצונו של מקום, אז ה' יתן הטוב[416],
הוא השפע הקדוש לנו בני ישראל לארץ ישראל, כמו שכתוב עיני ה' אלהיך בה מראשית
[השנה ועד אחרית שנה]. ואז אנו מקבלים וזוכים משולחן גבוה[417],
בלי שום אמצעי.
קדושת
לוי, פרקי אבות, פרשת תבא.
מרשית השנה ועד אחרית שנה
אמר ר'
יצחק: כל שנה שרשה בתחלתה, מתעשרת בסופה. שנאמר מראשית השנה, מרשית – כתיב,
ועד אחרית - סופה שיש לה אחרית (ראש השנה טז, ב. וברש"י שם: "שרשה
בתחלתה" - שישראל עושין עצמן רשין בראש השנה לדבר תחנונים ותפילה, כענין
שנאמר (משלי יח, כג), תחנונים ידבר רש)
הנה
בימים נוראים עיקר מבוקשתו של אדם מאת הבורא יתברך יהיה בעבור שהבורא יתברך מצד
טובו וחסדו חפץ להשפיע לעמו ישראל, ולא מצד זכותו שיש לו. אלא יעשה עצמו כעני ורש,
כמאמר חכמינו ז"ל: "כל שנה שרשין בתחלתה [מתעשרת בסופה]".
כי
עיקר, לעמוד כעני בפתח ויחשוב שלרש אין כל זכות[418],
ולא מעשים טובים.
והחילוק
שיש בין זה שעומד לבקש מאת הבורא מחמת גודל חסדו, ובין זה שעומד לבקש מצד זכיותיו:
כי זה שעומד מצד זכיותיו - יש ערך וסוף לבקשתו. כי כפי זכיותיו אשר יש בידו, כך
ישפיע עליו הבורא יתברך. מה שאין כן כשמבקש מהבורא מצד חסדו - אין להטובה ההוא ערך
וסוף, כי אין ערך לחסדיו ואין ערך להשפעתו.
קדושת
לוי, הפטרת נצבים, ד"ה חסדי.
יג. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ
תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת
ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם
והיה
...עיקר
עבדות והשגת אחדות הבורא ברוך הוא, העיקר העבדות הוא על ידי האמונה, שהוא סוף
המדריגה. וכל אדם יכול לעבוד את הבורא ברוך הוא על ידי האמונה, שמאמין באמונה
שלימה שיש אלוה בעולם.
...כי
במלת והיה הצירוף של הוי'ה ברוך הוא. כי אותיות י'ה' - רומז
על הבחינה הראשונה, שעובד את הבורא ברוך הוא ומשיג אחדותו על ידי החקירה בשכל.
ואותיות ו'ה' - מרמז על הבחינה השניה, שהוא עובד על ידי האמונה... ולכך
אותיות ו'ה', הוא קודם לאותיות י'ה'. וזה והיה – ו'ה'
קודם לי'ה'.
קדושת
לוי, פרשת עקב, ד"ה והיה עקב תשמעון.
מצוה אתכם
מלת צו
- הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד
ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר
עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה,
על פסוק[419] כי בכל
חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה מלת צו
– צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא.
ובזה
היה הטעות של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין
להיות בהאַיִן, ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[420]
"אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול.
ולעבדו בכל לבבכם
ולעבדו
בכל לבבבכם - איזו
היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה (תענית ב, א)
הנראה
לי בזה: וכבר האריכו הקדמונים בענין הזה. דהיינו, במה שיכול האדם לגשת על עבודת
הקודש, "איזה עבודה שהוא בלב? הוי אומר: זה תפלה"[421].
דהיינו, במה שנותן נגד עיניו גדולת הבורא ברוך הוא, אומר: "מה אני לבקש
ולזעוק לפני המלך הגדול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הלא אני עפר רמה ותולעה,
מלא עונות ופשעים". ואחר כך חושב בעצמו: "מהיום והלאה אני מקבל עלי עול
מלכות שמים באמת ובלב שלם". וכן בכל יום ויום ילך ממדריגה למדריגה. וישמע חכם
ויוסיף לקח[422].
וזהו
דאיתא במסכת שבת:[423]
"נר חנוכה, בית שמאי אומרים: [יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת
והולך]. ובית הלל אומרים: [יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך] מוסיף והולך".
פירוש: לפי שבכל יום מהשמונה ימי חנוכה, כאשר מקיים מצוה, ומצוה גוררת מצוה[424],
אזי מתדבק לעבודת הבורא ברוך הוא. ובכל יום כאשר עושה עוד מצוה, אזי מתדבק יותר
להבורא ברוך הוא, ונמצא אז רואה גודל שפלותו. כי כל מה שהוא קרוב יותר אל המלך,
אזי נראה יותר בעיניו גודל שפלותו. ובזה יהיה יכול לבוא אל מדריגת אַיִן
ולענוה יתירה. ובית הלל שהיו במדת ענוה ביותר, על כן אמרו "מוסיף
והולך", כנזכר לעיל.
קדושת לוי, פרשת קדושים, ד"ה קדושים תהיו.
ולעבדו בכל לבבכם
מצות
עשה להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה) ועבדתם את ה' אלהיכם - מפי השמועה
למדו, שעבודה זו היא תפלה, שנאמר ולעבדו בכל לבבכם. אמרו חכמים: "אי
זו היא עבודה שבלב? זו תפלה" ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה
הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה (רמב"ם, משנה תורה, הלכות
תפילה, פ"א ה"א)
[א]
תפלה הוא מצות עשה, וכן הרמב"ם מונה התפלה במצות עשה.
איתא בגמרא[425], אאעשה
לא מענישין אלא בעידן דריתחא... וזהו הרמז בפסוק[426] בהשפטו
– פירוש: בהשפטו את העולם, אז יצא רשע – פירוש: המשפט של רשע יהיה לבסוף,
בעידן ריתחא. ותפלתו תהיה לחטאה – פירוש: אף על גב דתפלה הוא מצות עשה,
תהיה לחטאה לענוש עליו, כיון שהוא עידן ריתחא.
קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה בהשפטו.
[ב]
הנה עתידין בתי ישראל שילכו לארץ ישראל בזמן ביאת משיחנו במהרה
בימינו, אמן. והוא קל וחומר מבתי כנסיות[427]:
ומה בתי כנסיות שעיקרם רק לקריאת שמע ולתפלה, ותפלה הוא מצוה דרבנן[428],
וקריאת שמע היא פלוגתא בש"ס[429] אם
הוא דאורייתא או דרבנן - עתידין הם שילכו לארץ ישראל, כידוע[430].
בתי ישראל, שיש בהם הרבה מצות דאורייתא, כגון מזוזה וברכת המזון ותורה וצדקה והרבה
כיוצא בהן – על אחת כמה וכמה שיזכו לעלות לארץ ישראל.
גאולת ישראל, יד, א.
בכל לבבכם ובכל נפשכם
בכל
לבבכם ובכל נפשכם - והלא כבר הזהיר בכל לבבך ובכל נפשך? אלא אזהרה ליחיד, אזהרה
לציבור (רש"י).
בכל
לבבך – בשני
יצריך, ביצר טוב וביצר הרע (משנה ברכות פ"ט, מ"ה)
[א]
...היצר
הרע והסטרא אחרא הם חסרים, אבל הקדושה הוא בחינת שלימות, כי אין שלימות אלא
בקדושה. והסטרא אחרא והיצר הרע נקראים חסרים, ונקראים ארציות.
והנה
כתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".
כי מחויבים ליקח ראיה גדולה לעבוד ה' מן היצר הרע בעצמו, ולדון קל וחומר ממנו. כי
אנו רואים שהיצר הרע מסית ומפתה את האדם אחר תאות עולם הזה, תאות בהמיות שהם כלים
ונפסדים, ואין בהם ממש. וקל וחומר אלף אלפים, איך ראוי לכסוף ולהשתוקק להתאות
לעבודת השם יתברך לשמח אותו יתברך, שהוא חי החיים בורא הכל.
והנה
כשאדם מביא לעצמו ראיה לעבודת השם מן היצר הרע, ונמצא, שעושה בחינת החסרונות בחינת
שלמיות.
וזהו יתמו
חטאים[431]
- יתמו, לשון תמימות ושלימיות. היינו, לעשות תמימות ושלימות מן החסרונות,
מן החטאים. וזהו יתמו - לשון תמימות.
וזהו
שמסיים מן הארץ – היינו, שמן הארציות, היצר הרע, מביא עצמו ראיה לעבודת ה'.
ואזי נמצא שעושה מן החסירות שלימיות ותמימות, כנזכר לעיל.
קדושת
לוי, לקוטים.
[ב]
כתיב ואהבת
את ה' אלהיך [בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך], ודרשו רבותינו ז"ל "בכל
לבבך – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".
וצריך
להתעורר בהבנת מאמרם ז"ל ענין אהבת הבורא ביצר הרע מהו, ואיך הוא.
...והנה
פתח השער אשר יכנס בו האדם הבא לטהר עצמו ביראת בוראו ואהבתו. הנה מתחילה יבא דרך
מבוא יראת העונש, כי לא כל מוחא סביל דא להשיג יראת חטא, שהוא יראת רוממות, בתחילת
הכנסתו. כי עיר פרא אדם יולד[432],
באין הבין. ומשם יעלה ויבא ויגיע ליראת חטא ולדביקות.
וזהו
שאמרו בכל לבבך, בשני יצריך, יצר טוב ויצר הרע – רצה לומר: שהוא בחינת יראת העונש,
שֶׁמַּה שמוכרח אדם להכנס דרך פתח השער היראה הנזכרת לעיל, הוא מפאת חמיצות שואר
היצר הרע בו, שאינו מניחו לעלות בפעם אחת ליראת הרוממות.
אך שילד
מסכן[433]
יולד לנו[434], הוא היצר
טוב. והוא המביא את האדם לידי יראה זו הרוממות. וזה "בשני יצריך".
קדושת
לוי, פרקי אבות, פרק שני משנה ה.
ובכל נפשכם
בשעה
שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה. והיו סורקים את בשרו במסרקות של
ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו רבינו, עד כאן?! אמר להם כל
ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא
לידי, ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?! היה מאריך באחד, עד שיצתה
נשמתו באחד (ברכות סא, ב)
והנה
צריך להבין שאלת התלמידים ששאלו "עד כאן?!", שלכאורה היא משוללת הבנה.
והענין
כי נודע[435] שכאשר
האדם רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים, כמו בשעה שאומר תיבת אלקינו, הוא צריך
שימסור אל הבורא יתברך כל כוחותיו וכל תנועותיו והרגשותיו וחושיו הגשמיים עם
הרוחניים.
ונודע,
שכל מה שהאדם הוא מרוחק מבורא יתברך, מחשבותיו מושכין אותו תמיד לצד חיצוניות.
והוא מוכרח וצריך לחיזוק גדול, כמו מסירת נפש נפש במחשבתו, להגביר מחשבת פנים על
מחשבת חוץ חיצוניות. ולפעמים, כאשר אחד ידבק מחשבתו מאד במסירת נפש, ימשיך על עצמו
שיגיע למסירת נפש בפועל ממש.
נמצא,
מי שהוא במדריגה רמה, ודבוק מאוד בבורא יתברך, אינו נצרך להדביק כל כך במסירת נפש
במחשבה. כי אינו נצרך לזה כל כך, אחרי שאין לו מחשבות זרות כל כך, שיצטרך להתגבר
עליהם, כנזכר לעיל.
ולכן
תלמידי ר' עקיבא, שידעו מעלתו שהיא רמה מאד, חשבו שהוא מעודו כך דבוק. וזה שתמהו
ואמרו "רבינו, עד כאן?!" – רצה לומר: וכי אתה היית צריך כל כך למסירת
נפש במחשבה, עד שהמשכת על עצמך מסירת נפש בפועל.
אמר
להם אין הדבר כן כמו שאתם מדמין, שלא הייתי צריך מעולם למסירת נפש במחשבה. אבל
"כל ימי הייתי מצטער על פסוק בכל נפשך" – רצה לומר: שלאשר שהיה
בן גרים[436], והיה עם
הארץ מתחילה, וכמו שאמר "כשהייתי עם הארץ"[437],
היה מתגברים בי המחשבות החיצוניות. רק שהייתי מתגבר עליהם, והייתי מצטער על פסוק בכל
נפשך [אפילו נוטל את נשמתך] – שהייתי צריך למסירת נפש במחשבה. ומזה נמשך
למסירת נפש בפועל. ומה שבא למדריגה עלינוה, היה הכל על ידי התגברות הנזכרת לעיל.
וזה
שהשיב הוא יתברך למשה "כך עלה במחשבה"[438] –
רצה לומר: זה נמשך מכח המחשבות שלו, שהמשיך על עצמו זאת מהמסירת נפש שהיה לו תמיד
במחשבה, כדי להתגבר על מחשבות החיצוניות, כנזכר לעיל.
קדושת
לוי, פרקי אבות, בהעלותך.
יד. וְנָתַתִּי מְטַר
אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ
וְיִצְהָרֶךָ
מטר ארצכם בעתו
[א]
בעתו - בלילי שבתות, שהכל מצויין
בבתיהם (רש"י).
ונבאר
גם כן הקושיא מהאלשיך הקדוש למה גשם הולך בשבת, והמן לא ירד בשבת?
ובזה
יתורץ כי הגשם אין אדם צריך לעשות בו במחשבה, אבל אצל המן צריך אדם לעשות בו
במחשבה כמה צריך לאנשי ביתו. דהיינו, אם קנה עבד או נולד לו בן, צריך לחשוב במחשבה
כמה צריך לנפשות ביתו, וכן היה עומר לגלגולת. וגם לחשוב איזה טעם יהיה לו למן. לכך
לא ירד המן בשבת, שלא לעשות מרוחניות גשמיות אפילו במחשבה.
אבל
אצל הגשם אין צריך אדם לעשות בו שום פעולה, אפילו במחשבה, לכן הגשם יורד בשבת.
ומתורץ הקושיא של האלשיך.
קדושת
לוי, פרשת בא, ד"ה ראשו.
[ב]
לתת
מטר ארצך בעתו[439] - כי יש שהבורא ברוך הוא משפיע
טובות, והם מגולים. ויש שהבורא ברוך הוא משפיע טובות, והם סתומים ומלובשים במדה
שאינה טובה, כמו בעקידה של יצחק. אבל כשהקדוש ברוך הוא משפיע טובות מגולים על
ישראל, אז יושפע במדה הראויה לה.
וזהו מטר
ארצך בעתו - במדה הראויה.
קדושת
לוי, פרשת כי תבוא,
[ג]
הוא על
דרך כל יעודים הגשמיים הכתובים בתורה בפרשת והיה אם שמוע, ובפרשת בחוקתי[440].
וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המדע[441].
והוא
לפחותי המדע, ואינם שלמים בהכרת השכל. אבל להאדם שלם הכרה, אין צורך לשום יעוד. כי
מאמר כי תעשה הישר בעיני ה'[442] –
די והותר להתעוררות האדם השלם לזאת הכוונה המעולה.
קדושת
לוי, פרקי אבות, פרשת ראה.
[ד]
מחמת
שדברו מקודם מענין שכר מצוה, בזה קשה הלא "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא"[443]?
ונראה
לתרץ מהא דאיתא בפרקי אבות[444]
"שכר מצוה, מצוה" – פירוש: כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא שכר מצוה
היא, שגוררת עוד מצוה אחרת.
וזהו ונתתי
גשמיכם בעתם[445] –
ומחמת הגשם תהיה ברכה בעולם, ותוכלו ליתן כל אחד צדקה. והיינו, "שכר מצוה
מצוה", שמצוה גוררת מצוה.
קדושת
לוי, פרשת בחוקותי, ד"ה ונתתי גשמיכם.
דגנך
זה
שהשם יתברך רוצה בעבודת ישראל, ויש לו תענוג, נקרא ד' - לשון דלה ועניה. כי
תמיד הבורא ברוך הוא משתוקק לזה שיתענג מעבודת ישראל. וזה רמז דגן – ד' גן.
כי גן - הוא לשון תענוג. מהד' יהיה לה' תמיד תענוג לרוב מעבדות
ישראל.
קדושת לוי, פרשת תולדות,
ד"ה ויתן לך.
ויצהרך
יצהר - לשון בהירות.
קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ויקח
קרח.
טו. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ
לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ
ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת
נבאר
הפסוק ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת כי השם יתברך ברוך הוא קלל את
האדם הראשון ואכלת את עשב השדה[446] -
כי כל מה שהאדם אוכל, יש בו מצות. דהיינו, תבואה יש בו עשיות אדם לחרוש ולקצור,
ויש בהם מצות בשעת חרישה לא תחרוש בשור וחמור יחדיו,[447]
וכן בזריעה יש מצוה לא תזרע כלאים.[448] ונמצא,
על ידי המצות מעלה הניצוץ אשר במאכל ההוא. וכן בכל מאכלים יש בהם מצות.
אבל
בעשב השדה אינו נזרע על ידי האדם, ואין בהם עשיות המצות, ואיך יוכל להעלות אותן
באכילתו אותן?
וזהו
שקלל השם יתברך אדם הראשון שיאכל מאכל שאין בה שום מצוה מאדם, שיוכל האדם על ידי
זה להעלות הניצוץ אשר בתוך המאכל.
וזהו
הרמז ונתתי עשב בשדך לבהמתך - כי כשהבהמה אוכלת העשב, והאדם האוכל בהמה.
ובאמת באכילת הבהמה יש בה מצות שחיטה ושאר מצות באכילת בשר. נמצא, על ידי זה גם
העשב יש לה עלייה. כי הבהמה האוכלת עשב, והאדם האוכל בהמה במצות, מעלה העשב גם כן.
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה עתה ילחכו.
לבהמתך
[א]
בהמה - ...בלי שום טעם וכוונה.
קדושת
לוי, שיר השירים, ד"ה אם לא תדעי.
יעוין עוד קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה וידעת היום.
[ב]
הרב
הקדוש מו"ה לוי יצחק שיחי' אמר: שלכך נקראת בהמה – על שם שקולה בֶּה-מֶה.
כי בהמה – בגימטריא: שם ב"ן, וצמאה לשם מ"ה. על
כן, גם בהשתלשלות בזה עולם העשיה, גם כן קולה בֶּה-מֶה.
שארית
ישראל (קוז'ניץ). מהדורת ירושלים תשע"ג, עמ' עג.
ואכלת ושבעת
[א]
ובאמת
שהצדיקים האמיתים הם עובדים את בוראם אף באכילה ושתיה ושינה, אלא שאין זה עבודה
שלימה. רק לדבק נפשינו ורוחינו ונשמותינו יתברך בתפלה ושירות ותשבחות.
קדושת
לוי, שיר השירים, ד"ה או יבואר שיר.
[ב]
יש שני
מיני אכילות: כשאוכל לכוונת הבורא, אזי האוכל הוא המשפיע, בבחינת דכר.
וכשאוכל לתאוות לבו, חס ושלום, אזי הוא בבחינת נוקבא... כי כשאוכל לכוונת
הבורא, אזי אכילה הוא נעשה, כי הוא ברא כעת האוכל.
קדושת
לוי, דרוש לפורים, ד"ה והימים.
טז. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן
יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם
לָהֶם
השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים
לא
יהיה לך אלהים אחרים על פני[449] - ...ישראל שמעו התורה מפי
הגבורה, ונמצא הם למעלה מכל משרתי עליון. אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה,
לכך גוי העובד בשיתוף פטור. אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם, לכך חלילה וחלילה
לישראל לעבוד בשיתוף בלתי לה' לבדו.
...האדם
מישראל אפשר לו להשיג זה המדריגה כאשר במעמד הר סיני. ונמצא, כל ישראל מוזהרים
לעבוד בשיתוף, רק את ה' לבדו, כיון שנשמת ישראל יכולים להשיג בכל יום מעמד הר סיני.
מה שאין אומה ולשון יכולים להשיג... ונאסר על כל הדורות לעבוד בשיתוף חס ושלום
בלתי לה' לבדו
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה לא יהיה.
יז. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם
וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת
יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם
הארץ הטובה
[א]
לך
לך מארצך,[450] פירש רש"י ז"ל
"להנאתך ולטובתך" – פירוש עבור הטובה שלך תלך לארץ ישראל. כי שם תעבוד
על ידי מצות, ותוכל להמשיך עליך שפע. אמנם בחוץ לארץ שאתה עובד במסירת נפש דבוק באַיִן,
אי אפשר לך להמשיך עליך שפע.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה וזהו פירוש הפסוק.
[ב]
הנה
הקדוש ברוך הוא רצה להביא את ישראל לארץ הקדושה. והעיקר, כדי לקיים המצות הנוהגים
בארץ. וישראל במצרים היו בקטנות השכל, ולכך בתחלה אמר להם שיביאם לארץ ישראל שהוא ארץ
טובה. וכשיבואו לארץ ישראל, שם יהיו בשכל גדול, ושם יהיה העיקר בכדי לקיים
מצות הבורא ברוך הוא.
קדושת
לוי, פרשת שמות, ד"ה ובאופן אחר יבואר.
הטובה
נודע
כי בכל מקום שנאמר טוב – הוא הטוב הגנוז, והוא עולם התענוג, כנודע.
שמועה
טובה.
אשר ה' נותן לכם
[א]
העיקר:
כשישראל עוסקים בתורה ובמצות - יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש
להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו, מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן[451] - לשון
הוה. היינו, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל.
אבל לא כן עצת הכסילים, הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל
בגשמותיה.
קדושת
לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.
[ב]
ידוע
ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על
ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...
קדושת
לוי, מסכת אבות.
יח. וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי
אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם
וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם
ושמתם את דברי אלה על לבבכם
ושמתם
את דברי - אף
לאחר שתגלו, היו מצויינים במצות. הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם
חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ)
הציבי לך ציונים (רש"י, מן הספרי).
[א]
אנו
מברכים ומשבחים לה' אשר בחר בנו לעם סגולתו, לעשות מצותיו בהדלקה ובהתלהבות עצומה
כשלהבת העולה מאליה.
אמנם
לפעמים כאשר נתטמטם לבו ושכלו של אדם, אשר אי אפשר לו לעשות המצוה בהתלהבות
ותשוקה, בשביל זה לא יִמָּנַע חס ושלום מלעשות המצוה, אלא יעשה המצוה בהנחה גם בלי
התלהבות.
וזה
פירוש ספרי אשר מובא ברש"י בפרשת ואתחנן על פסוק ושמתם את דברי, וזה
לשונו "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא
יהיה לכם חדשים כשתחזרו" – פירוש: שתעשו את המצות אף בשעת "הנחה" -
כשלא יהיה לכם מוחין דגדלות לעשות בהתלהבות וב"הדלקה [עושה מצוה]"[452], אף
על פי כן תעשו את המצות.
וזהו
"הניחו תפילין" – פירוש: אף בשעת "הנחה" תקיימו המצות תפילין
ומזוזות,
"כדי
שלא יהיה לכם חדשים [כשתחזרו]" – פירוש: כי תהיו מורגלים במדות, ולכן לא יהיה
לכם חדשים אחר כך.
קדושת
לוי, פירושי אגדות.
[ב]
שמעתי
מפה קדשו שלא יתרשל אדם חס ושלום במצות השם יתברך מחמת שאין לו התלהבות. כי חלילה
כאשר ימתין אדם שיהיה לו דוקא התלהבות, יעבור זמן המצוה חלילה, ואין זה עבד נאמן.
רק צריך לעשות המצוה בכל עת שיגיע לידו, אף שאין לו התלהבות.
ואמר הוא
ז"ל שלזה כיון רש"י הקדוש בפרשת עקב על פסוק ושמתם את דברי אלה על לבבכם – "אף לאחר
שתגלו, היו מצוינים במצות. הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם כחדשים
כשתחזרו". עד כאן לשון רש"י.
ופירש
הוא ז"ל כי עיקר גלות המוחין, כשאינו מבין התגלות האלהות במוחין שלו שנתן ה'
יתברך בכל עת ובכל רגע. כי כאשר מבין אדם זאת, מתלהב לעבודתו יתברך שמו. אבל לא
יאמר אדם כיון שהוא בגלות, ואין לו התלהבות חס ושלום, מה לו לעשות מעשה הזאת?
ולזה
בא רש"י הקדוש ללמדינו שחלילה וחלילה לעשות כן. רק אף על פי כן תעשה המצוה
בלי התלהבות.
וזה
פירוש "הניחו תפילין" – פירוש: בהנחה לבד, בלי התלהבות.
"עשו
מזוזות" – פירוש: בעשיה לבד.
וזה
צחות לשון רש"י "כדי שלא יהיו בעיניכם כחדשים כשתחזרו" – פירוש:
[כשתחזרו] מוחין שלכם לעשות בהתלהבות, לא יהיו בעיניכם כחדשים מעשה המצוה גופא. רק
שיתחדש עליכם ה' יתברך מוחין חדשים לעשות המצוה במוחין גדולים ובהתלהבות גדול
לפניו יתברך באהבה וביראה.
אמרי
צדיקים ו, ב. ילקוט קדושת לוי, עמ' ריט-רכ.
לאות על ידכם
התפלין של יד יותר מצומצם מן של ראש. ולהכי, כל הארבע פרשיות
מצומצמין בבית אחד.
שמועה טובה, נז, ד"ה התפילין של יד.
לטוטפת
הכלל:
כי לפעמים כתיב בתורה תיבת התרגום, כגון יגר סהדותא,[453]
וכן הלשון של שאר אומות כגון טוטפת – "טט בכתפי שתים, פת
באפריקי שתים"[454],
וכן הן – "בלשון יוני אחת"[455],
וכן שאר לשונות שכתוב בתורה מלשונות הגוים.
וחד
טעם הוא כי הלשון של כל האומות הוא החיות מן האומה, ולשון הקודש הוא של ישראל לבד.
ובאמת ישראל שמעו התורה בסיני רק בלשון הקודש, והקדוש ברוך הוא המביט מראשית אחרית[456]
שראה שישראל צריכין להיות בגלות, לזה, כתב בתורה לשון של שאר אומות. שעל ידי זה
יהיה להם אחיזה בחיות שלהם שהוא הלשון בהתורה הקדושה, בכדי שישראל יוכל להיות להם
תקומה בגלות.
וזהו
הרמז בפסוק ה' יספור בכתוב עמים – כלומר, שהקדוש ברוך הוא כתב בתורה איזה
כתב מן העמים מן שאר האומות.
זה
יולד שם סלה
- בכדי שהצדיק יוכל לקיים שם, כי הצדיק נקרא זה, כמאמר חכמינו ז"ל[457]
"כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה". וזהו הרמז זה יולד שם סלה -
בכדי שהצדיק יהיה לו קיום בגלות.
קדושת
לוי, פרשת דברים, ד"ה בעבר הירדן
וקשרתם... והיו לטוטפות
כיצד
סדרן? קדש לי, והיה כי יביאך – מימין. שמע, והיה אם שמוע – משמאל.
והתניא איפכא? אמר אביי: לא קשיא, כאן - מימינו של קורא, כאן - מימינו של מניח
(מנחות לד, ב)
[א]
דהנה
ידוע פלוגתת רש"י ורבינו תם בסדר פרשיות תפילין[458].
ואחד מראיות רבינו תם לסברתו מלשון הש"ס מנחות פרק "הקומץ רבה":
"כיצד סדרן של תפילין, קדש, והיה כי יביאך - מימין. שמע, והיה אם
שמוע – משמאל". כדמפרש שם בסדר זה, לימין הקורא, ולימין המניח הוי אפכא.
שהכריחו בתוספות שם[459]
כדעת רבינו תם. דאם לא כן, הוה ליה לומר "קדש מימין, וכל האחרות
משמאל" או "שלש ראשונות מימין, והיה
אם שמוע משמאל", ואמאי פלג להו שנים שנים?! מזה הכריחו כרבינו תם, דסדרן:
קדש מימין, שמע משמאל. עיין שם ב"הקומץ רבה".
ויש
לתרץ קושית התוספות גם לרש"י: דברמב"ם ורמב"ן[460]
ובטור אורח חיים[461]
מבואר באריכות דארבע פרשיות אלו הם, שעל ידי זכרון הניסים והאותות שעשה עמנו השם
יתברך ביציאת מצרים, מתעורר לבבינו ומתדבק באחדות השם יתברך, ובאמונתו התמימה שאין
עוד מלבדו, וכל הנמצאים זולתו מציאתם מחודש מאתו יתברך, וכולם בידו כחומר ביד
היוצר[462].
וזה
מבואר בפרשת קדש והיה כי יביאך - בזכרון הניסים והנפלאות נפתחים לנו שערי
חכמה וההבנה בלבנו לאהבה וליראה של אין סוף ברוך הוא, לראות שהעולם הוא מחודש,
להוציא מדעת האפקורסים כמבואר ברמב"ן ובטור כמה פעמים באריכות.
ובפרשיות
שמע והיה אם שמוע - מבואר עול מלכות שמים ועול מצות[463].
דהיינו, בפרשת שמע מקבל עול מלכות שמים. וקבלת עול מלכות שמים הוא העבדות
של השם יתברך להאמין של השם יתברך בבהירות הלב והמוחין, קרוב למדריגת הנבואה
בהתפשטות הגשמיות. בפרשת והיה אם שמוע – הוא קבלת עול מצות, כמאמר חכמינו
ז"ל בש"ס.[464]
והיינו, עבדות השם יתברך אפילו בקטנות השכל, אפילו בחשכת השכל, אדם ובהמה תושיע
ה'[465] –
"אדם שמשים עצמו כבהמה".[466]
ואם
כן, אתי שפיר מה שמחלק הגמרא הפרשיות שנים שנים. כי על ידי עבודתנו להשם יתברך
בהזכרת יציאת מצרים נפתחים שערי החכמה והבנה בגדולת השם יתברך, להאמין במציאותו
וחידוש העולם.
ולזאת,
ימין המניח לרש"י מתחיל בו והיה אם שמוע - שהוא עבודת השם יתברך
בקטנות. ואחר כך בא לעבודת השם יתברך בגדלות השכל, שהוא פרשת שמע. ועל ידי
זה בא לבחינת האמונה בחכמה השלימה אשר הוא הדביקות האמיתי בשם יתברך. ולימין הקורא
להיפך, כי ישראל מעידין להשם יתברך וניכר מהם חכמת אמונת האמת וההבנה, ואחר כך
נתקע בלב אהבה גמורה, ואחר כך מקבלים עליהם עול מצות, בחינות של פרשיות והיה אם
שמוע.
וזהו אתה
הראית לדעת כי ה' הוא האלהים - אתה דווקא. על ידי העבדות בהזכרת יציאת
מצרים נראה לנו בחוש שהשם יתברך לבדו, אין עוד. ואחר שתקוע בלבנו אמונתו ומציאתו
שהעולם הוא מחודש, אז נתעורר לבב עמו ישראל לאהבה אותו, ואמונת מציאותו, וחידוש
העולם הוא על ידי יציאת מצרים.
וזה
הוא הרמז בפרשת קדש, והיה כי יביאך. ואחר זה, נתקע בלבנו אהבתו ויראתו פרשת
שמע והיה אם שמוע.
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה וידעת..
[ב]
הנה
כתוב בספר הדורות בהפלוגתא דרש"י ורבינו תם עם התפילין, דרש"י ז"ל
היה משה רבינו בסייעתו. והרבינו תם לא השגיח על זה, ואמר לו: שכבר נתן לנו התורה,
ובידינו להורות כפי הוראות שכלינו בהתורה הקדושה.
ונראה
להבין זאת.
ונבאר
זאת בקיצור: דהיינו, גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל אמרינן:[467]
"אלו ואלו דברי אלהים חיים". דהנה יש בחינה שאדם לומד הפשט בהתורה
הקדושה כפי הבחינה שלו: אם הוא מעולם החסד - אז הכל טהור ומותר וכשר, כפי הוראות
שכלו בהתורה הקדושה. וכן להיפך, כשהוא ממדת הגבורה - אז הוא להיפך. והנה בית הלל
מדתם היה מדת החסד, ולכך בית הלל לקולא. ובית שמאי שהיה ממדת הגבורה, לכך בית שמאי
לחומרא. אבל באמת כל אחד לפי מדרגתו דברי אלהים חיים. זהו "אלו ואלו דברי
אלהים חיים".
והנה
חכמינו ז"ל שהיו אחר הדור בית שמאי ובית הלל וראו שהעולם צריך להתנהג בחסד,
וקבעו הלכה כבית הלל בכל מקום לקולא כבית הלל.
והנה
מי יכול להבחין זאת באיזה מדה צריך זה העולם להתנהג, שיופסק הלכה כמותו - מי שהוא
בחיים והוא בזה העולם, הוא יודע באיזה מדה צריך זה העולם להתנהג. אבל מי שאינו חי,
אינו יודע כלל באיזה מדה צריכה לזה העולם להתנהג בו.
והנה
אליהו הוא חי וקיים, ולא טעם טעם מיתה, והוא תמיד בזה העולם. ולכך הוא יפשוט
הקושיות ואבעיות, כי הוא יודע באיזה מדה צריך העולם להתנהג. [אף] שזה יהיה הכל אחר
ביאת הגואל במהרה בימינו אמן... ויעמוד משה רבינו שנתן לנו התורה והמצוה...
ובזה
יובן מה שאמר רבינו תם למשה רבינו עליו השלום שכבר נתן לנו התורה ובידינו להורות.
קדושת
לוי, ליקוטים, ד"ה תיקו.
[ג]
תורה
שבעל פה משתנה לפי חכמי הדורות, שזה אומר כך וזה אומר כך. והתנהגות ההלכה הוא לפי
הדורות. על דרך רש"י פוסק להניח תפילין כו', ורבינו תם פוסק להניח תפילין
בענין אחר.
והאמת
הוא: לפי המדה שמתנהג השם יתברך עצמו עם העולם, כן הוא הלכה. אם ההנהגה היא באהבה
- אז הלכה כמאן דאמר זה, ואם בתפארת - הלכה כמאן דאמר זה.
קדושת
לוי, דרוש לפורים, ד"ה עוד יבואר שלחה.
[ד]
מנהגו
היה מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין, בשני זוגות ביחד.
מפעלות
הצדיקים, דף ל. ויעוין סיפורים חסידיים, עמ' 40-39. עשר אורות, מערכת ג סי' כא
ועוד.
[ה]
סיפר
הרב ש' גור אריה: כבוד קדושת אדמו"ר הזקן [=ר' שניאור זלמן מלאדי] וכבוד
קדושת הרב הצדיק מוהר"ר לוי יצחק מברדיטשוב נסעו מחתונה [אפשר מהחתונה הגדולה
דזלאבין (בה בתו של האדמו"ר האמצעי, נכדתו של ר' שניאור זלמן מלאדי נישאה
לנכדו של ר' לוי יצחק מבארדיטשוב)] ובאו לשקלאוו.
בהיותם
בבית הכנסת, הראה כבוד קדושת ר' לוי יצחק לכבוד קדושת אדמו"ר הזקן על אברך
אחד ממקושריו, ויאמר: זה האברך לובש שני זוגי תפילין, ויש לו גילוי אליהו.
והראה
כבוד קדושת אדמו"ר הזקן לכבוד קדושת ר' לוי יצחק על החסיד הרב הגאון ר'
בנימין קלעצקער, ואמר: זה האברך מתפלל שמונה עשרה, ועומד ב"שים שלום",
ומאיר בו יחידה שבנפש, וגילוי יחידה שבנפש עולה במדריגתו על גילוי אליהו. [וביאר
הרב ש' גור אריה שגילוי יחידה שייך ל"שים שלום"]
רשימות
דברים, עמ' 97-96. ויעוין לקוטי ספורים, עמ' תל.
[ו]
שמעתי
מכבוד קדושת אאמו"ר [ר' ישראל מקוז'ניץ] שסיפר לי מהרב הקדוש בוצינא קדישא
מוהר"ר לוי יצחק זצ"ל, אב"ד דק"ק ברדיטשוב, שהיה לבוש בטלית
ומוכתר בתפילין, וסיפר עם כל אדם מענייני העולם וענייני ארציות, מה שלא יאות לאחד
מעמי הארץ ופשוטי העם לעשות כמוהו.
ובוודאי
שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, להכניס ראשו בין הרים גדולים, וללמוד ממעשה
הצדיק הקדוש קדוש עליון כמוהו, שהיו לו מוחין קדישין, והיה עושה כל מעשיו בהתקשרות
ודביקות הבורא ברוך הוא, ולא היה מפסיק מדביקותו יתברך אף רגע כמימרא.
באר
משה, פרשת ויקרא. רבנן קדישי, עמ' תע.
[ז]
יש
להקל בהיסח דעת בתפילין, כשאין התפילין במקומן.
אוצר
הלכות, חליצת התפילין, עמ' קסה בשם אשל אברהם מהדורא תנינא (בוטשאטש) ששנע כן מפי
הגאון הקדוש מבארדיטשוב זי"ע.
[ח]
הנה איתא בגמרא[468]:
"הני תפילין דמארי עלמא, מאי כתיב בהו. אמר ליה: ומי כעמך ישראל [גוי אחד
בארץ[469].
ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב[470]] את
ה' האמרת היום... וה' האמירך היום [אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני
חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם]. ופירש רש"י ז"ל: האמרת
– לשון חטיבה ושבח.
כי
הנה בתפילין של השם יתברך כתוב שבחם של ישראל הקדושים, כמו שאמרו בגמרא הנזכרת
לעיל[471]
שבתפילין של ראש ושל יד כתובים אלו הפסוקים כי מי גוי גדול[472], ומי
גוי גדול, אשריך ישראל[473], ומי
כעמך ישראל. נמצא, בחינת תפילין של השם יתברך הוא שמשבח ומקלס אותנו ישראל
הקדושים.
ובתפילין
של ישראל כתוב שמע ישראל [ה' אלהינו ה' אחד]. נמצא, בחינת תפלין של ישראל הוא
שאנחנו מקלסין ומשבחין את השם יתברך הנכבד והנורא.
והנה
העבודת קודש הזאת זהו עבודת איש הישראלי בעולם הזה כל ימי חייו, שמחויב האדם
להודות ולהלל ולשבח ולקלס תמיד את השם יתברך במידותיו הקדושות, כידוע. וגם מחויב
האדם ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם קודש. ולראות תמיד בעיני פקיחא וחכימא בעינא
טבא את מידותיהם הטובים והישרים. ורק להלל ולשבח ולקלס את ישראל עם קודש, שהם בני
אברהם יצחק ויעקב. ובודאי מעשי אבות יירשו בנים, ועמך כולם צדיקים.
ובודאי
הבא לטהר עצמו במדה טובה זאת הקדושה, מסייע לו השם יתברך, שלא יראה שום רע חס
ושלום בישראל עם קודש.
כי
זהו כלל בעבודת השם יתברך: כי מי שאין בו מדה טובה הזאת לראות תמיד רק טוב וישר
בישראל, ואין בו מדה הטובה הקדושה לספר תמיד בשבחי ישראל, ושישראל יהיו משובחין
ומפוארין תמיד בעיניו. ואין בו המדה הטובה הקדושה ללמד זכות וסנגוריא על ישראל עם
קודש, אזי ידע נאמנה שלא יזכה כל ימי חייו לכנוס בפתח שער עבודת הבורא באמת. שזהו
השער לה' צדיקים יבואו בו[474].
וזה
שאמר התנא[475]
"תיתי לי דלא מסגינא ארבע אמות בלא תפילין".
הנה
מה מאוד יפלא מאמר הלזה: כי איך אמר שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין, כי הלא בשבת
ויום טוב אין מניחין תפילין. ואפילו בחול נמי, בהיותו בבית המרחץ אזי מוכרח להיות
שם בלא תפילין.
אמנם
ביאור הדברים, כי הנה התנא מורה דרך הטוב והישר לכנוס בעבודתו יתברך... היינו,
שתמיד כל ימי חיי "הלכתי בתפילין" – היינו, או שהלכתי בתפילין של השם
יתברך. דהיינו, ששבחתי וקלסתי את ישראל עם
קודש במידותיהם הטובים והקדושים, שזהו תפילין של השם יתברך, כנזכר לעיל. ואמר שכל
ימי חייו לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל[476] עם
קודש. מחמת גודל קדושת עיניו הטובים. כי באיזה בחינה הם העינים, בחינת כאלו הם
רואים, כידוע.
או
שהלכתי בתפילין של ישראל – דהיינו, ששבחתי וקילסתי את השם יתברך במדותיו הקדושות.
וזהו תפילין של ישראל, כנזכר לעיל.
נמצא,
זאת היה תמיד עבודתי עבודת הקודש כל ימי חיי, תמיד בלי הפסק: או לספר בשבחי השם
יתברך, או לספר בשבחיהם של ישראל עם קודש.
וזהו
שהיה מרגלא בפומיה של הצדיק החסיד המפורסם מורנו ורבנו הרב זושא מק"ק
האניפאלי לומר תמיד: רבונו של עולם, עמך ישראל בודאי טובים הם. כי מה אתה אומר שלא
כן הוא חס ושלום, הלא יהיו פסולין חס ושלום התפילין שלך. אלא ודאי, ועמך כולם
צדיקים[477].
אמן.
פתגמין
קדישין, יב, א.
[ט]
צוה
[ר' נחמן מברסלב] לקרוא אחד לבדוק תפליו. ענה ואמר: מחמת שהרב מברדיטשוב הוא נוסע
וסובב עתה על המדינה, מחמת זה אני מצוה לבדוק התפלין שלי. כי באמת אף על פי שאמרתי
שאיני מחזיק מהם [="מפורסמים של שקר"]. היינו, שהם אצלי אין ואפס, כנזכר
לעיל. אף על פי כן הרב מברדיטשוב הוא גדול בעיני מאוד, וכשגדול ומפורסם כזה הוא
הולך וסובב, זה בחינת פגם התפארות של השם יתברך. והגדול בישראל הוא עיקר ההתפארות,
כי הוא חשוב ומפואר בישראל.
וכשהוא
יושב בביתו, אזי הוא בחינת כתפארת אדם לשבת בית[478].
היינו, שבחינת ההתפארות הוא יושב בביתו, בחינת הבתים של תפילין. אבל כשהוא נוסע
וסובב ומתבזה בין החיים, כי על הדרך בוודאי האדם מתבזה, כמובא. בפרט איש כזה, שיש
לו בזיונות בודאי לפי ערך כבודו וגדלו. שלפעמים אין נותנין לו כבוד כראוי לו לפי
ערך התורה השלו. ולפעמים יש לו איזה בזיונות בענין קבלת הממון, שאינו כדאי לפי
כבודו, וכיוצא.
ומאחר
שבחינת ההתפארות נפגם ונתבזה, ויוצא מן הבתים, על כן יש חשש על התפילין, שהם בחינת
התפארות כידוע. כי הם נקראים פאר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה[479].
חיי
מוהר"ן, סי' רע.
[י]
מעשה
שהיה כך היה: כי בשבוע הקודם ביום חמישי שהוא כ"ה תשרי שנה הנ"ל נסתלק
כבוד הרב הגאון בוצינא קדישא החסיד המפורסם מורנו הרב רבי לוי יצחק זכר צדיק
לברכה, אב בית דין דקהלת קדש ברדיטשוב, ובשבת שאחר יום חמישי הנ"ל שהוא שבת
בראשית אז נאמרה התורה הנ"ל מפי רבנו זכרונו לברכה המתחלת "בראשית -
לעיני כל ישראל", המדברת מהעלמת הפאר של ישראל, דהינו העלמת והסתלקות
הצדיק שהוא הפאר של ישראל.
ובעת
ששמענו זאת התורה מפיו הקדוש של רבנו זכרונו לברכה לא היינו מבינים כלל להיכן מגיע
כונתו, כי אז באותו השבת עדין לא נודע כלל מפטירת הצדיק הנ"ל עד יום שני אחר
שבת. ואחר כך בשבוע שאחר שבת בראשית נודע לנו מצרתן של ישראל שנסתלק הצדיק הגדול
הנ"ל. אז היינו מבינים למפרע שרבנו זכרונו לברכה גלה בהתורה הנ"ל, כי
זאת התורה מדברת מהעלמת הפאר וכו' והצדיק הנ"ל היה נקרא בפי רבנו זכרונו
לברכה פאר של ישראל, בחינת תפלין כמבאר במקום אחר
שיחות
מוהר"ן, אות קצו.
[יא]
הרב
הקדוש מסדיגורא אמר: איתא[480]
"בשעה שישראל שרויין בצער, שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי, קלני
מזרועי".
ואמר
על פי דברי הרב הקדוש מבארדיטשוב על המאמר עשה למען פארך[481] –
דהתפלין נקראין פאר, ו"תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו[482] ומי
כעמך ישראל גוי אחד בארץ"[483].
וזהו עשה למען פארך – למען התפלין שלך שלא יפסלו חס ושלום, אם לא תמחול
לישראל עוונותיהם.
ובזה
הלשון אמר הרב הקדוש מבארדיטשוב: רבונו של עולם, מחול לישראל עוונותיהם. ובאם לאו,
אני אומר שהתפלין שלך פסולין חס ושלום. עד כאן דברי פי חכם חן.
מרגניתא
דבי רבנן, עמ' צד.
[יב]
הוי
מרגלא בפומיה: רבונו של עולם, מדוע לא תתנהג עמנו כמו בעל בית פשוט. אנכי ראיתי בעל
בית אחד החזיק בתפילין של ראש בידו, ונפלו ארצה. ותיכף ומיד כרע והגביהם ונשקם.
ועמך
ישראל הם התפילין שלך שאתה מתפאר עמהם. וזה למה לא תרחם עליהם, להקים מעפר דל
ומאשפות תרים אביון.
תפארת
בית לוי, עמ' 14.
[יג]
פעם
אחת ראה הרב מברדיצ'ב בעל-עגלה מושח את אופני עגלתו בזפת, ובו בזמן הוא עטוף
בטליתו ומוכתר בתפילין ומתפלל תפילת שחרית.
"רבונו
של עולם!" קרא ר' לוי יצחק בשמחה "ראה כמה גדולה היא האהבה שאוהבים אותך
ישראל עמך: גם בשעת משיחת האופנים אין היהודי הזה מסיח את דעתו ממך!"
תפארת
בית לוי, עמ' 14.
כ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת
בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ
וכתבתם על מזוזות ביתך
לא
יאמר אדם כיון שהוא בגלות, ואין לו התלהבות חס ושלום, מה לו לעשות מעשה הזאת?
...שחלילה וחלילה לעשות כן. רק אף על פי כן תעשה המצוה בלי התלהבות... "עשו
מזוזות" – פירוש: בעשיה לבד.
...[כשתחזרו]
מוחין שלכם לעשות בהתלהבות, לא יהיו בעיניכם כחדשים מעשה המצוה גופא. רק שיתחדש
עליכם ה' יתברך מוחין חדשים לעשות המצוה במוחין גדולים ובהתלהבות גדול לפניו יתברך
באהבה וביראה.
אמרי
צדיקים ו, ב. ילקוט קדושת לוי, עמ' ריט-רכ. יעוין לעיל פסוק יח, הדברים במלואם.
כא. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם
וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם
כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ
למען ירבו ימיכם וימי בניכם כימי השמים על הארץ
דהיינו, כאשר משפיעים להארץ, כנאמר[484] כאשר
ירד הגשם והשלג מן השמים [ושמה לא ישוב] כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה,
כן תהיו גם אתם בבחינה זו להשפיע להכל.
וזהו למען ירבו ימיכם כימי השמים על הארץ
- להשפיע לכל.
כב. כִּי אִם שָׁמֹר
תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם
לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ
כי אם שמור תשמרון את כל המצוה
יעוין
לעיל בפירוש פסוק ח.
את כל המצוה הזאת
וזה
שכתב הזוהר[485] כי המצות
והתורה הוא סתום ואתגליא. כי סתום הוא מרומז לאַיִן, ואתגליא מרומז ליֵשׁ.
שהוא התחברות יֵשׁ באַיִן ואַיִן ביֵשׁ.
ולכן
נקראת מצוה - כי מ' צ' הוא בא'ת' ב'ש' – י'ה'[486],
דהיא בחינת האַיִן, ואותיות ו' ה' של מצוה - הוא בחינת יֵשׁ.
ולכן אותיות י'ה' הוא סתום, כי אַיִן הוא סתום.
ונבאר
זה מהו הנסתר והנגלה שבמצוה דזה שאנו פועלין במצוה, שאנו עושין נחת רוח להשם יתברך
- זה הוא בסתר, שאינו נראה לנו. ומה שאנו פועלין טובות לעצמנו - זה הוא נראה לנו.
קדושת
לוי, פרשת בראשית, ד"ה בראשית ברא.
אנכי מצוה אתכם
מלת צו
- הוא לשון התחברות, מלשון "צוותא חדא". דהיינו, מה שהאדם מדבק תמיד
ומחבר עצמו להבורא ברוך הוא, כמבואר. כי בזה שישראל עושין רצון הבורא יתברך, מתפאר
עצמו עם ישראל, ואז יש להם התחברות להבורא ברוך הוא, כמבואר בזוהר הקדוש בהקדמה,
על פסוק[487] כי בכל
חכמי הגוים [ובכל מלכותם] מאין כמוך, אבל ישראל הם כמוהו. עיין שם. והנה מלת צו
– צ' ו'. כי הו' - רומז על התפארת ישראל להבורא ברוך הוא.
ובזה
היה הטעות של מלכי ישראל. דהיינו, ירבעם אחז ומנשה אחאב. כי באמת מתחלה צריכין
להיות בהאַיִן, ובהם לא היה הבטילה זאת. וזה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל[488]
"אין צו אלא עבודה זרה". כי זה היה הטעות שלהם, שלא היו בהאַיִן.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה המול.
ללכת בכל
דרכיו ולדבקה בו
ללכת
בכל דרכיו -
...וכי היאך אפשר לו לאדם לקרא בשמו של הקדוש ברוך הוא? אלא מה המקום נקרא רחום
וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל. מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק...
אף אתה הוי צדיק. הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד... אף אתה הוי חסיד... ולדבקה
בו - וכי היאך אפשר לו לאדם לעלות במרום ולהדבק בו?... אלא הדבק בחכמים
ובתלמידים, ומעלה אני עליך כאלו עלית למרום (ספרי עקב, יג)
[א]
הכלל:
שאדם צריך לדבק מחשבתו במדת הבורא ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל: ובו תדבק
- הדבק במדותיו, מה הוא רחום כו'. וזהו פירוש הגמרא[489]
"חסידים הראשונים היו שוהים [שעה אחת ומתפללים] כדי שיכונו לבם למקום",
כי מלת כַּוָּנָה - היא השואת רצון, שישוה במדותיו למדת הבורא ברוך הוא.
קדושת לוי, לקוטים, ד"ה חי
חי.
[ב]
נראה, כי הכלל: האדם בכל מדותיו, צריך להדבק עצמו להבורא ברוך
הוא, במדת היראה - לירא את ה' הנכבד והנורא, במדת אהבה - לאהוב את ה' הגדול, במדת
התפארת - שיקוים בנו ישראל אשר בך אתפאר,[490]
וכן בשאר המדות, וזה הוא עולם האמת.
...והנה אם האדם דבוק בכל המדות להבורא יתברך, אז הוא אינו תחת
אלהים[491],
אדרבה הוא דבוק בה'. ואם חס ושלום אינו מדבק עצמו בהמדות כנזכר לעיל, אז הוא תחת
אלהים.
קדושת לוי, פרשת ויחי. ד"ה ויאמר אליהם יוסף.
ולדבקה בו
[א]
מחמת
דבקות לאהבת השם יתברך והתפשטות אדם מעצמותו, היינו לעיני אדם, כמו חושך, מחמת
התפשטות העצמיות. גם מחמת דבוקתו ביותר, משיג יותר, ונופל עליו אימה וחושך.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר ברוך אברם.
[ב]
אני
ישינה ולבי ער[492] – כלומר, שלא תאמר שינה ממש.
אך שינה שלי היתה מזו המדריגה: כי מחמת אהבת הבורא, לא נשאר לי שום כחות מחמת
דביקות השם יתברך. והיינו ולבי ער - פירוש לפרושינו, רצה לומר: היינו, כי
מחמת הסתלקות שמסתלק ממחשבות עצמו, ונכנס באהבת הבורא ברוך הוא, ונשאר ישינה בכל
כחות.
קדושת
לוי, פרשת לך לך, ד"ה או יאמר ברוך אברם.
[ג]
צריכין
אנו לדבק תמיד את עצמנו בהבורא יתברך בדחילו ורחימו. וכשהשכל של אדם הוא בקטנות,
תקנתו שיעשה מצות ושידבק בתורה בדחילו ורחימו, כדי שיבוא לידי דביקות גדול.
וכשיבוא לדביקות גדול, אזי מחמת דביקות ישיג את התורה, ויבא לעשות מצותיו יתברך.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יבואר כי.
[ד]
בחינת
ידיעה, הוא בחינת התחברות, כמו שכתוב[493] וידע
אדם. היינו, מה שאי אפשר לראות ולהבין, ואינו רק בבחינת ידיעה. היינו, דביקות
והתחברות. שהוא בחינה למעלה מן האותיות, ששם אין ראיה והבנה, רק בחינת דביקות
בחינת ביטול במציאות. והבן.
...וזה
בחינות מדריגת הנביאים, שהיו כמשתגעים. כי היו משיגים בחינת ידיעה למעלה מהשגת
ראיה והבנת השכל,.ולכן היו מצטערים אפילו על פורעניות של האומות, כי הם היו רק טוב
ולא היה בהם בחינת רע כלל, כי היו בבחינת ידיעה למעלה מהשכל.
כי
בחינה זאת העליונה באה ממילא, על ידי טרחא גדולה ויגיעה עצומה בעבודת ה', בתורה
ותפלה וצדקה... ועל ידי זה זוכין שבא אחר כך ממילא בחינת ידיעה. אבל אי אפשר לקבלה
בעצמה. והבן זה.
קדושת
לוי, פרשת וארא, ד"ה וארא.
[ה]
כשאדם
רוצה לבקש את הבורא בכל העולמות, לבוא לעבדות האמיתי ולהיות כביכו"ל אצלו,
צריך האדם לבקש יומם ולילה על ידי תורה ומצות ועל ידי צרופי שמות ואותיות ותיבות
הקדושים ועל ידי מלאכים הקדושים שבכל עולם ובכל מדה, ואי אפשר להיות כלל במעמד אחד,
ולזה נקראים הצדיקים מהלכים. ולא יצויר כלל עמידה זולת בתפלה, דהוא הדביקות.
כשאדם
הולך דרך כל העולמות על השירות ותשבחות שאומר פסוקי דזמרה, אז בכל פעם משיג יותר
שכל דרך המדות. אבל עדיין לא הגיע אל המלך בעצמו, להיות דבוק אצלו ממש בלי שום
הפסק ומסך אפילו של קדושה, זולת אורות אין סוף הפשוט. ולכך נקרא עולם אצילות
- שהוא מלשון אצלו, שאדם עומד אצלו יתברך ממש וזהו בתפילות שמונה עשרה, שאז האדם
עומד בעולמות עליונים ובעולם האצילות שאין שום מסך וחלון הקדושה מפסיק ביניהם, רק
אורות של אין סוף המקיף את האדם מכל צדדין ולפני ה' ממש ישפוך שיחו. מה שאין כן
מקודם הגיעו להתפלל.
קדושת
לוי, פרשת בשלח, ד"ה הנני עומד.
[ו]
כופר - לשון דביקות... אימתי הוא
דבוק בה', בפקוד אותם[494] -
כשיודע האדם החסרון שלו, אז הוא דבוק בה'.
קדושת
לוי, פרשת כי תשא, ד"ה או יבואר לפקודיהם.
[ז]
ובאמת
שהצדיקים האמיתים הם עובדים את בוראם אף באכילה ושתיה ושינה, אלא שאין זה עבודה
שלימה. רק לדבק נפשינו ורוחינו ונשמותינו יתברך בתפלה ושירות ותשבחות. ושמו מוכיח
עליו, שתפלה הוא לשון דביקות, כידוע.
קדושת
לוי, שיר השירים, ד"ה או יבואר שיר.
[ח]
ויחי[495] - שמרוב התלהבות יכול לבוא כל
כך לידי עייפות, עד שנשמתו יוצא מרוב דביקות.
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה ותאמרו הן.
[ט]
כשחס
ושלום בא איזה מחשבה ותאוה רעה לאדם, יתגבר יצר הטוב על יצר הרע ברוב דביקות
והתלהבות להשם יתברך.
קדושת
לוי, תחילת הגדה מסבי דבי אתונא.
[י]
התורה
מלמדת לאדם דרך הנכונה לעבודתו יתברך שמו: כשהאדם שם בטחונו באיזה דבר מטובת עולם
הזה, הוא מראה כאילו אותו דבר יש לו חס ושלום כח להפעיל זולת הבורא ברוך הוא.
ממילא נפסק מזה הדבר דביקות ושפע של הבורא ברוך הוא.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, השאלה הששית.
[יא]
כל
אדם מישראל צריך לעבוד הבורא בדביקות והתלהבות הנפש מאוד בכל עת ורגע, כמו שהשם
יתברך משגיח עליו בכל עת ורגע, ואינו מניח אותו חלילה בלי השגחה אפילו רגע אחד.
קדושת
לוי, פרשת וירא, ד"ה צחוק.
[יב]
הצדיק
שומר מאוד את דיבורו שלו עם המון עם, משום כשאדם מדבר עם בני אדם המונים יכולין
להפסיק אותו מדביקות השם יתברך. זולת אם זה האדם יכול להתרומם על ידי דיבור הצדיק,
אז רשאי הצדיק לדבר עמו. כי אדרבה, על ידי דיבורו בדביקות ה' עושה רושם בדיבורו
ויכניס אותו גם כן אל הקדושה.
קדושת
לוי, פרשת תרומה, ד"ה או יש לומר.
[יג]
כשהשם
יתברך רצה ליתן התורה לישראל, אז העלה את כנסת ישראל לשורשם, וינטלם וינשאם
לדביקות עליון לדרכי אבותיהם, כמו שהיו כל כנסת ישראל בכח האבות. על בחינות זו
הגביהם. וזהו שכתוב "כפה עליהם את ההר" - רצה לומר: שהטה והרכין להם את
השורש, להיות דבוק בשורשם גזע קדושה. שלא להיות שום מסך המבדיל, להיות חוט המשולש:
קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד. ועל בחינה ומעלה זו קבלו התורה.
קדושת
לוי, דרוש לפורים, ד"ה ונבאר הא.
[יד]
איש
הישראלי, בכל דבר אשר רואה ומסתכל, אז רואה בכח הבורא אשר נמצא בו. וכיון שמדביק
הדבר ההוא לשורשו, אז בראיה הלזו ממשיך ברכה ושפע ממקור עליון על הדבר ההוא...
במשכן שנמנה כל דבר כמה פעמים ונעשה בחשבון, ואף על פי כן היה הברכה והשכינה שורה
בה... מחמת שיצא המנין מפי משה שהיה בדביקות ובקדושה עליונה ואדרבה על ידו ניתוסף
ברכה.
קדושת
לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.
[טו]
הנה
כשאדם משיג את הבורא המחדש, יכול להדביק את עצמו בהבורא ברוך הוא בלא עובדא. אבל
כשאינו משיג, צריך לעשות מצות בדחילו ורחימו, כדי לבא לדביקות. וקשה: למה לי העדות
והחוקים והמשפטים, מוטב היה להדבק בבורא תמיד, כנזכר לעיל? והתירוץ על זה: "אין
מפטירין... אפיקו מ"ן" - ראשי תיבות: מיין נוקבין. שעל ידי זה שמדבק את
עצמו במצותיו מעלה מיין נוקבין.
קדושת
לוי, דרוש לפסח, ד"ה ובאופן אחר.
[טז]
אם
אתם רוצים לקרב אִשֶּׁה, היראה והתלהבות, עולה לה', תראה שיהיה לה
עלייה עד לה' - שלא יהיה מרוחק מהבורא ברוך הוא בלי פירוד ושיתוף יראה והתלהבות
אחרת חס ושלום, אך באחוה ודביקות אחד כולו כלול, שלא על מנת לקבל פרס.
קדושת
לוי, פרשת פנחס, ד"ה או יאמר והקרבתם.
[יז]
על
ידי עבודתינו להשם יתברך בהזכרת יציאת מצרים נפתחים שערי החכמה והבנה בגדולת השם
יתברך, להאמין במציאותו וחידוש העולם... שהוא עבודת השם יתברך בקטנות, ואחר כך בא
לעבודת השם יתברך בגדלות השכל... ועל ידי
זה בא לבחינת האמונה בחכמה השלימה, אשר הוא הדביקות האמיתי בשם יתברך.
קדושת
לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה וידעת היום.
[יח]
מדת
התקשרות, דהוא הדביקות אליו יתברך.
קדושת
לוי, פרשת שופטים, ד"ה ראשית.
[יט]
יש
שפע נגלה, ויש שפע נסתר אשר הוא למעלה מן העולמות, ומן הנסתר בא אל הנגלה. וכאשר
נפתח המקור העליון הנסתר אז ניתוסף השפע אל העולמות. והנה בעולמות הם שני בחינות,
דהיינו השפע מאת הבורא ברוך הוא והדביקות להבורא יתברך ולמעלה הנסתר הוא רק אחדות
הפשוט. ...שני בחינות, היינו, השפע והדביקות.
קדושת
לוי, ליקוטים, ד"ה ראש בית דין.
[כ]
תכלית
העבדות הוא שיזדכך האדם נפשו בו יתברך, עד שיגיע לדביקות זו, שיערב לו עבודתו
יתברך שמו מכל טובות עצמו. וימסור עצמו ונפשו על עבודתו יתברך.
קדושת
לוי, מסכת אבות, ד"ה בגמרא מאי טעמא.
[כא]
לפעמים
שסר חס ושלום הדביקות מהצדיק, "במאי מלחי ליה" – דהיינו, שיחזור הצדיק
להתקשרות ודביקות שלו כאשר היה בתחילה... דברים שיצר הרע מסית להם, ממנו לוקח
לעבוד את ה'. שאומר ומה לדברים חיצונים דברי שטות שהמה הבל וריק ויצר הרע מסית
אותו בשביל תענוג רגע מכל שכן שראוי לעבוד אותו ברוך הוא שהוא מקור התענוג אמיתי
תענוג נצחי.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, מילחא כי סריא.
[כב]
וכי
התקשרות הצדיק חס ושלום נפסק?! גם שנראה שנפסק איזה רגע, אף על פי כן נפשו ורצונו
וחפצו לעלות למעלה, רק שלפי רגע (נפסק). גלל כן, כיון שהפסק שלו הוא רק לפי רגע,
דבר שאין בו ממש, שרודף היצר הרע אחריו ורוצה לבטל אותו מעבודת ה'.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, מילחא כי סריא.
[כג]
בעלות
דברים אלו על לב אדם, כמה יתלהב לב אדם בקרבו שלא יפרד מדביקות ה' אפילו רגע אחת,
שבעבודה לה' גורם שמחה בכל העולמות ויותר ויותר כמה מעלות טובות עלינו שהשם יתברך
שמח בעבודתינו.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, מילחא כי סריא.
[כד]
בזה
יש לך מוסר לקרב האדם לעבודת ה' שהוא הראיה: אם שומע תלונות ישראל, מכל שכן ששומע
התקרבות ודביקות ישראל לה'. ושומע כל דבור שיוצא מישראל בדביקות בתורה ותפלה ומדות
ישרות ומצות. וכיון שמאמין שהשם יתברך מתענג ושש ועלז בעבודת ה' ומכריע את כל
העולם לכף זכות על ידי מעשים הטובים, מתלהב לב האדם ומקרב עצמו לעבודת ה'.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, מילחא כי סריא.
[כה]
צריך
שתדע האמת ששכר אמיתי אין אדם יכול להשיג גודל התענוג. ובהאי עלמא ליכא שכר מצות
כלל, כי לא נחשב להם לכלום כל תענוגי עולם הזה כלל. כי מה שנהנה מעולם הזה הוא
ההכרח, ולא יאחזו במותרי תענוגי עולם הזה. והשכר האמיתי הוא במצות הדביקות בו
יתברך שמו, שהוא למעלה מכל התענוגים. כי הוא יתברך שמו מקור כל הברכות והתענוגים.
בעבור זה אין להמציא השכר בפועל תענוגי פרטי. כי האמת שהשכר הוא תענוגי כל
התענוגים. והיינו, בדביקות בו יתברך שמו שהוא מקור כל התענוגים. וזה מפורש בתורה[496] ואתם
הדבקים בה' גו' ובזה נכלל כל השכר.
קדושת
לוי, פירושי אגדות, מילחא כי סריא.
כג. וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל
הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים
מִכֶּם
והוריש ה' את כל הגוים האלה
[א]
העצמיות,
דהיינו הפנימיות של הגוים שהם אכזרים, על ידי זה מתעוררים עליהם דינים, שיתנהג השם
יתברך עמהם באכזריות. שבמדה שאדם מודד מודדין לו.
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה יאכל גוים.
[ב]
...על
ידי שהגוים הם צריו של ישראל. אם כן, מה שהשם יתברך מושיע לישראל להשפיע להם טובות
הוא למען שמו הגדול: שלא יהא נקמה לגוים על ישראל לומר איה נא אלהיהם[497].
כיון שהם שונאי ישראל, שמחים בצרות ישראל, ואומרים איה נא אלהיהם, על ידי
זה [ישראל] יאכלו הטובות. זהו יאכל גוים צריו[498] - על
ידי שגוים צריו, יאכלו ישראל טובות עולם הזה. והשם יתברך אין מנכה להם מזכיותיהם,
כיון שהתשועה למען שמו הגדול...
קדושת
לוי, פרשת בלק, ד"ה יאכל גוים.
כד. כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר
תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן
הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם
כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן
המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם
הנה
העולמות נבראו בשביל עמו בני ישראל[499].
לכן אם אנחנו עושים רצונו של מקום ברוך הוא, אזי כל העולמות מלאין כל טוב שפע
וששון ושמחה. וכל העולמות, אפילו עולם התחתון שהוא עולם הטבע, עושין שליחות של עמו
בני ישראל. כי המצות והמעשים טובים והדבורים מדברי תורה של עמו בני ישראל, המה
החיות של כל העולמות. לכן כל העולמות, אפילו עולם התחתון שהוא עולם הטבע, מוכרחין
לעשות שליחותן של עמו בני ישראל.
לכן
נעשה נסים נסתרים, שהטבעים בעצמם מוכרחים לעשות שליחות עמו בני ישראל. כאשר כתבנו
במקום אחר[500] (שהאל)
[הארץ][501] בעצמו לוחם
מלחמותינו, כמאמר כל [ה]מקום אשר תדרוך כף רגלכם [בו] לכם יהיה [מן המדבר
והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם]. ואין צריכין לישראל
לעשות שום פעולה גשמיות, כיון שבאורייתא ברא הקדוש ברוך הוא עלמא,[502] אזי
המקיים תורה היא קיומה של עולם. לכן אינם יכולים לעשות שום רעה אפילו בטבע למקיימי
התורה, ואין צריכין התחתונים לעשות שום פעולה גשמיות.
קדושת
חנוכה, קדושה שניה.
הים
[א]
ים - מרמז על חסד, דמים -
הוא חסד, כידוע. וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים[503] -
שבהגיעם על שפת הים, למקום החסד, מתו. כי אין להם אחיזה בחסד אל, רק על
ישראל חסד אל כל היום[504].
קדושת
לוי, פרשת בשלח.
[ב]
ים - מרמז על בחינות הקדושה.
קדושת
לוי, לראש השנה.
[ג]
ים - הוא עשיה.
קדושת
לוי, פרשת תרומה, ד"ה ועשית לולאות.
כה. לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ
בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹהֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל
הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם
לא יתיצב איש בפניכם
אין
צריכין לישראל לעשות שום פעולה גשמיות... המקיים תורה היא קיומה של עולם. לכן אינם
יכולים לעשות שום רעה אפילו בטבע למקיימי התורה, ואין צריכין התחתונים לעשות שום
פעולה גשמיות.
קדושת
חנוכה, קדושה שניה. יעוין בפירוש הפסוק הקודם הדברים במלואם.
[1] אבות פרק ד, משנה ב.
[2] ישעיה מ, ד
[3] פירוש הרמב"ן שם: "...ואונקלוס
תרגם "חלף"... עשאו לשון סבוב... יאמר: והיה סבת שמעכם המשפטים ועשותכם
אותם, שישמור השם לכם בריתו, ויפה פירש... וכן על דעתי, כל לשון עקיבה -
גלגול וסבוב..."
[4] ויק"ר פי"ג, ג: "אמר הקדוש
ברוך הוא: תורה חדשה מאתי תצא - חדוש תורה מאתי תצא".
[5] ישעיה נא, ד: הקשיבו אלי עמי ולאומי אלי
האזינו כי תורה מאתי תצא.
[6] ויק"ר פי"א, ז
[7] ספר הגלגולים פ"ד
[8] יעוין פירוש אבן עזרא: "באחרונה".
ובפירוש רמב"ן על התורה: "וכן יקראו אחרית כל דבר עקב".
ובפירוש רבינו בחיי על התורה: "במדרש והיה עקב תשמעון - אין שכרן של
צדיקים אלא בסוף".
[9] על פי תהלים לה, י: כל
עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך...
[10] שבת קד, א
[11] שבת קנא, ב
[12] קהלת ז, יד
[13] חולין קמב, א
[14] זוהר ג, ז, ב.
[15] יעוין פירוש רשב"ם שמות
יג, יב: שגר – לשון שילוח".
[16] שמות טו, כו
[17] מגילה יג, ב
[18] תהלים לב, י
[19] שבת
קלב, ב
[20] בראשית כא, טו
[21] שבת לא, א
[22] שמות יב, לה
[23] על פי שופטים יג, ה: ומורה לא יעלה על
ראשו. וכן בשמואל א, א, יא
[24] הפסוק הבא.
[25] בראשית ט, ב
[26] ויק"ר פל"ו
[27] בראשית א, א
[28] פירוש תוס' יום טוב, ערלה, פ"א
מ"ה
[29] יעוין שבת קנה, ב: "יודע הקדוש ברוך
הוא בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים".
[30] שמות יא, ז: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב
לשונו למאיש ועד אשה...
[31] ויקרא כא, ט
[32] דברים ח, יד
[33] תהלים לא, כד: ...ומשלם על יתר עושה
גאוה.
[34] שם לו, יב: אל תבואני רגל גאוה...
[35] שם עג, ו: לכן ענקתמו גאוה...
[36] משלי יד, ג: בפי אויל חוטר גאוה...
[37] שם כט, כג: גאות אדם תשפילנו...
[38] שם טז, ה: תועבת ה' כל גבה לב...
[39] בראשית לז, יא
[40] רש"י בראשית שם: "שמר את הדבר
- היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, וכן (איוב יד,
טז) לא תשמור על חטאתי - לא תמתין".
[41] ברכות ו, א. קידושין מ, א
[42] בראשית לז, יא
[43] על פי ברכות סא, ב: "כל ימי הייתי
מצטער על פסוק זה בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי
ואקיימנו".
[44] דברי הימים א כב, יד
[45] ברכות ו, א. קדושין מ, א.
[46] על פי ישעיה סו, יא: למען תינקו ושבעתם
משוד תנחומיה למען תמוצו והתענגתם מזיז כבודה.
[47] על פי תפלת "תכנת שבת", תפילת
מוסף של שבת: טועמיה חיים זכו.
[48] על פי בבא בתרא קלא, א. סנהדרין ו, ב. נדה
כ, ב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
[49] על פי משלי יג, טז: כל ערום יעשה בדעת...
[50] על פי ישעיה ח, כ: לתורה ולתעודה אם לא
יאמרו כדבר הזה...
[51] על פי בבא קמא נג, א. בבא מציעא קיז, ב.:
"רבי נתן דיינא הוא, ונחית לעומקא דדינא".
[52] על פי גיטין סז, א: "רבי יוסי, נמוקו
עמו".
[53] על פי שופטים ו, לח: ...וישכם ממחרת ויזר
את הגזה וימץ טל מן הגזה מלוא ספל מים.
[54] עירובין נד, ב
[55] משלי ה, יט
[56] על פי איכה ג, כג: חדשים לבקרים רבה אמונתך.
[57] על פי תהלים יט, יא: הנחמדים מזהב ומפז
רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.
[58] על פי תהלים סב, יג: ולך ה' חסד כי אתה
תשלם לאיש כמעשהו.
[59] ברכת יוצר אור: ובטובו מחדש בכל יום תמיד
מעשה בראשית.
[60] שמות ו, ח
[61] *[כן כתב הרמ"א בדרכי משה חו"מ
סי' רנג, סק"ח. ויעוין בסמ"ע סי' רעו סק"ג שמשמע שכן דעתו. ויעוין
בחידושי רע"א בסי' רפא, ס"א. וכן כתב רמב"ן בפרשת פנחס, במדבר כז,
ט]
[62] בבא בתרא אה, א
[63] תענית ט, א
[64] תהלים עח, כה
[65] יומא עה, ב
[66] יומא עה, א: "רבי אמי ורבי אסי. חד
אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו [=קישואים, אבטיחים, חציר,
בצלים, שומים] לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן
ולא ממשן".
[67] ויק"ר פל"ד, ח. רו"ר
פ"ה, ט. ילק"ש תורה תרסה. שם נ"ך, תרד.
[68] במדבר יא, ז
[69] שבת קד, א: ...אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא,
ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו... ג' ד' - גמול
דלים. מאי טעמא פשוטה כרעיה דג' לגבי ד'? שכן דרכו של גומל חסדים
לרוץ אחר דלים. ומאי טעמא פשוטה כרעיה דד' לגבי ג'? דלימציה ליה
נפשיה. ומאי טעמא מהדר אפיה דד' מג'? דליתן ליה בצינעה, כי היכי דלא ליכסיף
מיניה".
[70] הושע י, יב
[71] שבת קד, א
[72] בבא קמא יז, א
[73] הושע י, יב
[74] שמו"ר פכ"ה, ז
[75] ויקרא פרק כו, יד-מג
[76] בראשית יח, יט
[77] יחזקאל כד, יז
[78] כן כתבו המפרשים, יעוי' רבינו בחיי, שמות
טו, ג: "והלכת בדרכיו, ואמרו רז"ל: מה הוא רחום אף אתה היה
רחום", פירוש חידושי ריטב"א שבועות לה, ב. וכן שם, ע"ז ז, א.
מהר"י קארו, דברים כח, ט, ספר חרדים פי"ד ועוד. אכן בחז"ל נדרשו
הדברים על הכתוב זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב): "אבא שאול אומר: נדמה
לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון"
[79] על פי עזרא ח, יח: ויביאו לנו כיד אלהינו
הטובה עלינו...
[80] בראשית יב, א
[81] משלי לא, כג
[82] שו"ע או"ח סימן רלא
[83] משלי ג, ו
[84] טעמי המצות לרח"ו, פרשת עקב, ד"ה
כוונת אכילה.
[85] משנה ברכות פ"ח מ"ה
[86] זוהר ח"א רמו, א
[87] שמות טז, ד
[88] על פי תהלים כד, א: לה' הארץ ומלואה תבל
ויושבי בה.
[89] יעוין קדושת לוי פרשת בלק, ד"ה והיה
אדום: "רבותינו ז"ל אמרו: יעקב חלק עצמו עם עשו, עשו נטל עולם הזה ויעקב
נטל עולם הבא, עיין שם. ואנו מבקשים מהשם יתברך טובת עולם הזה גם כן. דהיינו,
פרנסה וכדומה. גם שיעקב אין לו חלק בעולם הזה, אף על פי כן אנו מבקשים כהוגן,
דמהראוי ליתן לנו טובות עולם הזה. דבשלמא אם לא היו האומות מחרפים ומגדפים ישראל
בראותם את ישראל בשפלות בעולם הזה, רק היו מאמינים שישראל אין להם חלק בטובות עולם
הזה לא היה מההכרח ליתן לישראל טובות עולם הזה...". ויעוין עוד בקדושת לוי
לקוטים ד"ה מי לך כל המחנה: "עיין בבעל הטורים, כי יעקב לקח לעצמו עולם
הבא ולעשו עולם הזה. והגם שאנו רואים כי יש בישראל גם כן עשירים, אמנם כל העשירים
כולם הם מלאים יגון ואנחה, כאשר אנו רואים בחוש העין, ואין להם עולם הזה. אמנם
אותם העשירים העובדים את בוראם מתוך עושרם יש להם תענוג מתוך עושרם, כי עולם הזה
שבא מן עולם הבא את זה לקח יעקב."
[90] בבא מציעא ה, ב
[91] על פי סדר ברכות הנישואין. ויעוין סוף מס'
אבות: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו..."
[92] יעוין קדושת לוי, דרוש לפסח: "באמת
עיקר בריאות העולם היה בשביל להשתעשע בעולמו עם ישראל, שיעשו רצונו ויכירו גדולתו,
ויבינו שהכל לכבודו ברא".
[93] תהלים לד, יא
[94] דברים י, יז: כי ה' אלהיכם
אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד.
[95] במדבר ו, כו: ישא ה' פניו
אליך וישם לך שלום.
[96] דברים ח, י: ואכלת ושבעת
וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
[97] זוהר ג, רמד, ב: "קוצא
דאת ד' מן אחד, שיעורא כזית, י' מן יהו"ה - שיעורא דיליה כביצה...
ובגין דא ישא יהו"ה פניו אליך, ואוקמוה מארי מתניתין: והכתיב אשר
לא ישא פנים! אלא אמר הקדוש ברוך הוא: ולא אמרתי להם ואכלת ושבעת, והם
דקדקו עליהם עד כזית או עד כביצה, ואיך לא אשא להם פנים". וברש"י שם:
"עד כזית עד כביצה - עד כזית לרבי מאיר, עד כביצה לרבי יהודה".
[98] תוספתא חגיגה פ"ב
מ"ב: "ארבעה נכנסו לפרדס... בן זומא אמר לו: צופה הייתי במעשה בראשית,
ואין בין מים העליונים למים התחתונים אפילו טפח, שנאמר (בראשית א, ב) ורוח
אלהים מרחפת על פני המים ואומר (דברים לג, יא) כנשר יעיר קנו [על גוזליו
ירחף], מה נשר זה טס על גבי קינו נוגע ואינו נוגע, כך אין בין מים העליונים
למים התחתונים אפילו טפח".
[99] =
[100] משלי ג, ו: בכל דרכיך דעהו
והוא יישר אורחותיך.
[101] הוריות י, ב: ...אמר ר' יוחנן:
מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם - משל לשני
בני אדם שצלו פסחיהם. אחד אכלו לשום מצוה, ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו
לשום מצוה - צדיקים ילכו בם, זה שאכלו לשום אכילה גסה - ופושעים יכשלו
בם. אמר ליה ריש לקיש: רשע קרית ליה, נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, פסח מי לא
קאכיל?!...".
[102] הושע יד, י: מי חכם ויבן
אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
[103] פסחים קיד, ב. ראש השנה כח,
ב. ועוד.
[104] בראשית יב, א
[105] ויקרא יח, ד
[106] סוטה ה, א
[107] תהלים לא, כד: ...ומשלם על יתר עושה
גאוה.
[108] שם לו, יב: אל תבואני רגל גאוה...
[109] שם עג, ו: לכן ענקתמו גאוה...
[110] משלי יד, ג: בפי אויל חוטר גאוה...
[111] שם כט, כג: גאות אדם תשפילנו...
[112] שם טז, ה: תועבת ה' כל גבה לב...
[113] דברים ז, כו
[114] מימרא רווחת, ויעוין אמרי פינחס, שער ד, שבת
ומועדים, אות רלג. וברסיסי לילה אות מד: " וידוע דכל גאה שוטה".
[115] סוטה ה, א
[116] רש"י שמות כ, ב: "מבית עבדים
- מבית פרעה שהייתם עבדים לו, או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים?
תלמוד לומר ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים. אמור מעתה: עבדים למלך
היו, ולא עבדים לעבדים".
[117] זוהר ב, קפג, ב
[118] במדבר י, לא
[119] ברכות נד, א
[120] ברכות ס, ב
[121] תענית כא, א
[122] יעוין קדושת לוי, פרשת שמות: "מן
המים משיתיהו - שהוא גבורה שבחסד". ושם, פרשת בשלח: "ים -
מרמז על חסד, דמים - הוא חסד, כידוע".
[123] יומא עה, א: "רבי אמי ורבי אסי. חד
אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו [=קישואים, אבטיחים, חציר,
בצלים, שומים] לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו טעמן
ולא ממשן".
[123] ויק"ר פל"ד, ח. רו"ר
פ"ה, ט. ילק"ש תורה תרסה. שם נ"ך, תרד.
[124] ויק"ר פי"ג, ג
[125] ברכות לד, ב
[126] פסחים קיב, א
[127] הפסוק הבא
[128] שמות כ, ג. דברים ה, ז
[129] יואל ג, א: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי
על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו.
[130] ירמיה לא, לג: ולא ילמדו עוד איש את רעהו
ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאום ה'...
[131] במדבר יא, כח
[132] שם שם, כט
[133] ראש השנה ג, א
[134] תהלים קטו, ב
[135] במדבר כד, ח
[136] במדבר יג, ב: שלח לך אנשים
ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל...
[137] בראשית יב, א
[138] חסד לאברהם מעין ב, נהר יא.
[139] שמות ה, ב
[140] שמות ט, כז
[141] ליקוטי תורה פרשת דברים, ד"ה אחד עשר.
[142] שמות לד, כח: ויהי שם עם ה' ארבעים יום
וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה...
[143] שמות כד, יא: ואל אצילי בני ישראל לא שלח
ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו.
[144] בראשית לו, יב
[145] שמות לב, כד
[146] סדר מנחה של שבת
[147] איכה ג, לח: מפי עליון לא תצא הרעות
והטוב.
[148] שיר השירים ב, ז
[149] שמות לב, לא
[150] שמו"ר פמ"ג, ו
[151] שמות לב, יא
[152] במדב"ר פ"י, א
[153] ישעיה א, יח
[154] שמות לב, כה
[155] פסוקים כב-כג
[156] פסוק כה
[157] שמות לב, ז-יא
[158] פירוש רמב"ן לתורה, שמות לב, יא
[159] שם שם, יד
[160] פסוק כד
[161] פסוק כה
[162] פסוק כו
[163] תהלים קב, א
[164] ספרי מטות, א
[165] על פי יחזקאל כב, ל: ואבקש
מהם איש גודר גדר ועומד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה. ועל פי תהלים קו, כג: ויאמר
להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית.
[166] דברים ג, כג
[167] ויקרא כא, ט
[168] דברים י, א
[169] שמות פרק לד
[170] דברים י, ו-ח
[171] שם שם, י
[172] על פי שמואל א יז, כט: ויאמר דוד מה
עשיתי עתה הלא דבר הוא.
[173] על פי במדב"ר פי"ד, כ: "מה
הפסקות היו משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין".
[174] במדבר יא, א
[175] רש"י שם: "ויחר אפו - אני
הייתי מתכוין לטובתכם, שתכנסו לארץ מיד".
[176] תהלים עח, כה: לחם אבירים אכל איש צידה
שלח להם לשובע.
[177] יומא עה, ב: "לחם אבירים אכל איש
- ...לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה אברים".
[178] במדבר יא, כג
[180] במדבר יא, כא
[181] שמות לב, ז
[182] על פי שמות לב, יד: וינחם ה' על הרעה אשר
דבר לעשות לעמו.
[183] רש"י דבריםי, ו: "אף זו מן
התוכחה: ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד,
יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים. וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות
עד בני יעקן ומשם למוסרה. שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו
אתכם בדרך חזרתכם...".
[184] רש"י דברים י, ח: "בעת ההוא
- בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום
מכם".
[185] במדבר יד, יג-טז
[186] איוב כב, כח
[187] במדבר יד, כ
[188] ישעיה ה, כה: על כן חרה אף ה' בעמו ויט
ידו עליו ויכהו... בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. וכן שם, ט, יא. ושם שם
כ.
[189] על פי שמות לב, יד: וינחם ה' על הרעה אשר
דבר לעשות לעמו.
[190] שמות לב, י
[191] ברכות כ, ב
[192] שבת קה, ב
[193] שבת פז, א
[194] תהלים קכד, ז
[195] להלן פסוק ה
[196] ושם מוסיף ומבאר בזה הלשון: 'וענין ברכת
המזון דאדמו"ר האמצעי נמצא גם ב"ספורים נוראים" עמ' לב-לג, ושם
איתא שהשיב אדמו"ר הזקן שנשמת בנו היא מעלמא דאתכסיא, וגם זה שייך לרב המנונא
סבא]". היכל הבעש"ט, שנה א, גל' ב, עמ' קה: "ראה שמועות וסיפורים
ח"ג עמ' 167.
[197] תנחומא יתרו יב
[198] שמות כ, א
[200] בראשית ב, ז: ויהי האדם לנפש חיה –
תרגום אונקלוס: והות באדם לרוח ממללא.
[201] במדבר יב, א
[202] דברים ד, י
[203] עץ חיים, שער אבי"ע פ"א.
[204] בבא בתרא יז, א
[205] במדבר כ, א
[206] סנהדרין קח, א
[207] במדבר יד, לה
[208] על פי דברים ד, לג: השמע עם קול אלהים
מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי.
[209] שמות כד, ז: ...ויאמרו כל אשר דבר ה'
נעשה ונשמע.
[210] פירוש ר' משה אלשיך, חיי שרה כה, ח
[211] ברא"ר פס"ב, ג
[212] ברכות יח, א
[213] על פי בראשית מט, לג
[214] לעיל פסוק ו
[215] רש"י דברים י, ו: "אף זו מן
התוכחה: ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד,
יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים. וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות
עד בני יעקן ומשם למוסרה. שם נלחמו לכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו
אתכם בדרך חזרתכם...".
[216] רש"י דברים י, ח: "בעת ההוא
- בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום
מכם".
[217] במדבר ח, יט
[218] תנא דבי אליהו פכ"א
[219] יעוין זוהר ב, קנז, א
[220] במדבר י, לה
[221] זוהר ב, צא, א
[222] דברים ה, ה
[223] שמות כ, ב
[224] שם שם, ג
[225] מכות כד, א
[226] ברא"ר פכ"א, ו
[227] ברא"ר פי"ד, יא
[228] תהלים קנ, ו
[229] סוטה ה, א: "תלמיד חכם צריך שיהא בו
אחד משמונה בשמינית [רש"י: אחד משמונה בשמינית - משקל קטן הוא, והיינו עוכלא.
כלומר, צריך שיהיה בו מעט גאוה, שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין
עליהן בעל כרחם] ...בשמתא דאית ביה [רש"י: גסות הרוח], ובשמתא דלית ביה
[רש"י: ובשמתא דלית ביה - גסות פורתא, לפי שאין בני עירו יראים ממנו, ואין בו
כח להוכיחם].
[230] יעוין זוהר ג, רכג, ב
[231] ובדרך אחר נתפרש להלן קדושת לוי פרשת וזאת
הברכה: "הענין הוא, דאסור להתגאות. רק זה מותר שלא לירא משום דבר, להתגאות
שיש לו פטרון אביו שבשמים. ואפשר על זה רמזו חכמינו ז"ל:[231]
"שמיני שבשמיני, מותר". ועל ידי זה הורג הקליפות".
[232] זוהר ג, ז, ב
[233] במקום אחר בקדושת לוי הובאו הדברים מפי
המגיד ממזריץ'. יעוין פרשת ויחי: "על פי ששמעתי ממורי הצדיק מורינו דוב בער
על מה שאמרו חכמינו ז"ל 'ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים' - היינו שהתענוג נקרא פרנסה,
והשם יתברך מתענג בעבודת ישראל, וישראל גורמים תענוג לאביהם שבשמים. וזהו יתן
מעדני מלך - שמי שזוכה לעבוד השם יתברך באהבה שלימה וגמורה אהבה בתענוגים, הוא
יתן מעדני מלך - שגורם תענוג להשם יתברך, וישמח ה' במעשיו". ושם פ' תזריע
ד"ה או יבואר אשה הובאו בדיוקם דברי המגיד ממזריץ': "הנה שמעתי ממורי
ורבי מורינו דוב בער נשמתו עדן, מאמר חכמינו ז"ל 'ישראל מפרנסין לאביהם
שבשמים', על דרך דאיתא במשלי בן חכם ישמח אב – דהיינו, במה שאנו עושים מצות
ומעשים טובים אנו גורמים תענוג להבורא ברוך הוא. וזהו 'ישראל מפרנסין לאביהם
שבשמים', שהתענוג נקרא פרנסה כביכול. עד כאן". ויעוין עוד קדושת לוי פרשת
תולדות ד"ה ויתן: "...יבואר על פי דרך הגמרא 'ישראל מפרנסין לאביהן
שבשמים'. והנה פרנסה הוא תענוג. דהיינו, שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודת
ישראל. וזה שהשם יתברך רוצה בעבודת ישראל ויש לו תענוג נקרא דל"ת,
לשון דלה ועניה, כי תמיד הבורא ברוך הוא משתוקק לזה שיתענג מעבודת
ישראל". ויעוין עוד בפירוש המאמר בקדושת לוי פ' כי תשא ד"ה וראית. שם,
פ' בלק, ד"ה הן: "כשעובד שלא על מנת לקבל פרס אז הוא בחינת זכר. אדרבה,
משפיע תענוג להשם יתברך בעבודתו, כמאמר רבותינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם
שבשמים". ובפ' כי תצא, ד"ה כי יקרא: "למען ייטב לך – פירוש:
על ידי התעוררות שלך יש להבורא יותר תענוג, כמאמר חכמינו ז"ל 'ישראל מפרנסין
לאביהם שבשמים', התענוג שמביאים בבורא הוא נקרא פרנסה".
[234] בלשון אחר הובאו הדברים בקדושת פורים, קדושה
שלישית: "וזה שאמרו חכמינו ז"ל על מדת הגאוה: "בשמתא מאן דאית ביה,
ובשמתא [מאן] דלית ביה". ואמרו חכמינו ז"ל: "כמה? שמיני
שבשמינית" – כלומר, שצריך שלא להיות עניו ושפל ברך במדה שמיני שבשמינית,
בתענוג שבתענוג. שעולם העונג נקרא מדה שמינית... שיהיה לבני ישראל תענוג ושמחה
מתענוג ושמחה שיש לבורא ברוך הוא ממעשינו הטובים. ואל יהיה בזה עניו ושפל ברך
ולומר שאין אדם ראוי לכך, רק בשביל בני ישראל נבראו כל העולמות כולן. וזה שמיני
שבשמינית, כלומר תענוג ושמחה של הבורא ברוך הוא וברוך שמו, כמו שמבואר. כי עולם
הבינה אם הבנים שמחה, אשר היא מדה שמינית מתתא לעילא, נקראת עולם העונג,
כמבואר".
[235] יעוין חולין פט, א: "גדול שנאמר במשה
ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאילו באברהם כתיב (בראשית יח, כז) ואנכי עפר
ואפר, ואילו במשה ואהרן כתיב (שמות טז, ז) ונחנו מה". והלשון
"לא כאברהם... אלא כמשה", על פי שבת קיח, ב: "לא כאברהם שכתוב בו
קום התהלך... אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת", ובדומה לו בפסחים פח, א: "לא
כאברהם שכתוב בו הר... אלא כיעקב שקראו בית".
[236] בראשית יח, כז
[237] שמות טז, ח
[238] דברים לג, כו
[239] פירוש רש"י ויקרא כו, יב
[240] זה לשון רש"י שם: והתהלכתי בתוככם
- אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני –
תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים.
[241] ויק"ר פכ"ד
[242] ויקרא יט, ב
[243] ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב. ויעוין קדושת לוי
פרשת שמות ד"ה מי אנכי, שהובאו הדברים בהרחבה, ובשמו של רי"מ מזלוטשוב:
"ושמעתי גם כן בשם הצדיק מורינו יחיאל ז"ל, שפירש הפסוק אחת שאלתי
מאת ה' אותה אבקש לחזות בנועם ה', בדרך זה: שאחת שאלתי מאת ה' לחזות בנועם ה'
אותה אבקש תמיד שאדע שיש מדריגה למעלה מזו וגבוה מעל גבוהים. ואבקש תמיד לחזות
בנועם ה' ולהשיג גם מדריגה זו. ואחר כך כשאשיג גם את זו, אבקש עוד. שאין לזה סוף.
עד כאן דבריו".
[244] תהלים כז, ד
[245] קהלת י, יב
[246] על פי תהלים קמח, יד: וירם קרן לעמו תהלה
לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו הללויה.
[247] יעוין דברים ד, ב: לא תוסיפו על הדבר אשר
אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו. וברש"י שם: "לא תוסיפו -
כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב, וחמש ציציות. וכן לא תגרעו".
[248] ירושלמי שבת פ"א ה"ג
[249] משלי כב, ד
[250] תהלים קיא, י
[251] תיקוני זוהר תיקון ל, עג, ב
[252] זוהר א, יא, ב
[253] זוהר ג, רעיא מהימנא רכה, א
[254] על פי ישעיה מא, יב: ...יהיו כאין וכאפס
אנשי מלחמתך.
[255] ברכת המאורות בסדר ברכות קריאת שמע של
שחרית.
[256] על פי תהלים טז, ד: נבזה בעיניו נמאס ואת
יראי ה' יכבד...
[257] תיקוני זוהר הקדמה יז, א
[258] על פי כריתות ו, ב: "כשהוא שוחק, אומר:
הדק היטב, היטב הדק".
[259] יעוין כל הענין, בשינוי נוסח, בפירוש מסכת
אבות: "יש שתי בחינות בעבודת האדם: בחינה א', שעובד את ה' מרוב התבוננותו
והסתכלותו בגדולת הבורא ברוך הוא, איך שהוא סובב וממלא כל עלמין, וכל העולמות
ומלאכים ונשמות כולם כאין וכאפס נגדו ומעמיק דעתו בהשגת גדולתו. ועל ידי זה הוא
ממארי דחושבנא, להסתכל על שפלות ערכו איך שהוא רחוק מה' בתכלית הריחוק כו', ומזה
נופל עליו בחינה יראה עילאה ופחד לעשות רצון קונו. ובחינת הב', הוא בחינת יראה
עילאה. היינו, שמסתכל על רוממות עצמות ה' שהוא אין סוף פשוט בתכלית הפשיטות, ולית
מחשבה תפיסא ביה. והוא תמיד דבוק ומקושר בעצמות הבורא ברוך הוא. אזי נופל עליו
יראה ופחד ואימה גדולה, בחינת ביטול במציאות בתכלית, ועושה רצונו בתורה ומצות
ומעשים טובים. ונמצא, עבודתו אינו מחמת שמסתכל על שפלות עצמותו, כי אינו מרגיש
עצמותו כלל, כי הוא בתכלית הביטול. רק עבודתו הוא בבחינת ביטול במציאות לפני עצמות
הבורא ברוך הוא.
והוא על דרך משל: שני עבדים ושרים של מלך. שאחד, רחוק
מהמלך, ואינו רואה פני המלך. ואף על פי כן, הוא עובד את המלך מפני שיודע את גדולת
המלך והדר גאונו ומכיר שפלות עצמו, איך שהוא פחות הערך. ומזה נתעורר לעשות רצון
המלך בכל אשר יגזור אומר עליו, אף שהוא נגד רצונו וטבעו, אף על פי כן הוא מבטל
רצונו מפני רצון המלך. כי יודע בעצמותו שמה הוא לפני מלך אדיר גדול ונורא. ועבד
השני, הוא עובד את המלך, כי הוא תמיד לפניו ורואה עצמות המלך, ולכן הוא בביטול
במציאות ובהעדר הרגשת עצמותו. ולא שייך לומר על העבד הזה שהוא עובד את המלך מחמת
שיודע שפלות עצמותו ופחיתות ערכו. כי הלא אינו מרגיש את עצמותו כלל, ולכן אינו
צריך להשפיל את עצמו ולבטל את עצמותו. אלא גם שהוא בשלימיות עצמותו, עושה רצון המלך.
כי הלא כל עצמותו אינו מורגש אצלו כלל, רק בכל עצמותו ומהותו מורגש עצמות המלך,
וממילא עושה רצון המלך, כי הוא בתכלית הביטול לפניו".
[260] שמות טז, ד
[261] איוב כח, כח
[262] על פי בראשית מא, ה: ...והנה שבע שבלים
עולות בקנה אחד...
[263] יעוין קדושת לוי, פרשת ראה ד"ה או יאמר
ראה: "כמו שידוע בענין גרעין הנזרע בארץ, שלא יכול לצמוח עד שירקב בארץ ויהיה
אין ואפס". ויעוין עוד דגל מחנה אפרים ליקוטים שבסוף הספר. שם, דרוש לשבת
תשובה, ד"ה איתא במדרש. פרי הארץ, פרשת אחרי בפירוש פסוק אחרי מות. תניא,
אגרת הקודש, פ"ח, ועוד.
[264] ברא"ר פכ"א, ו
[265] ברא"ר פי"ד, יא
[266] תהלים קנ, ו
[267] קדושין ב, ב
[268] אבות פ"ד מ"ב
[269] ברכות לג, ב
[270] שמות
טז, ז
[271] דברי הימים ב יז, ו
[272] ברכות יז, ב
[273] סוטה ח, א
[274] ויקרא פרק כו, יד-מג
[275] אבות פ"א מ"ג
[276] יעוין כלי יקר.
[277] שמות א, כא,
[278] על פי סוטה יא, ב: "ויעש להם בתים
- רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה. וחד אמר: בתי מלכות".
[279] במדבר יב, ג: והאיש משה ענו מאד מכל האדם
אשר על פני האדמה.
[280] במדבר יב, ג
[281] נדה ל, ב
[282] בראשית יח, כז
[283] לקוטי תורה, פרשת בלק.
[284] איוב כח, יב
[285] פרי עץ חיים שער הזמירות פ"ה. שער רוח
הקודש דף יב.
[286] רוצה לומר: קודם לכתוב ולאהבה אותו,
שענינו הוא מצות ואהבת את ה' אלהיך.
[287] פסחים כב, ב
[288] דברים ו, יג
[289] יעוין מהרש"א שם
[290] דברים ו, ה
[291] קדושת לוי, פרשת בראשית, ד"ה עוד יבואר
בראשית ברא: "מלת את הוא מלשון בא... פירוש: שהאציל עולם אצילות ועולם
הבריאה ועולם היצירה ועולם העשיה, שזה יהיה שמים וארץ".
[292] בראשית א, א
[293] דברים כו, יח
[294] תפילת "על הנסים"
לימי החנוכה.
[296] שמות כב, כא-כב
[297] איכה ה, ג
[298] זוהר ח"א רמו, א
[299] שמות טז, ד
[300] פסחים פז, ב
[301] יבמות כד, ב: "אין מקבלין גרים לימות
המשיח. כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה".
[302] שבת לא, א
[303] במדבר יח, ז
[304] יבמות מח, ב
[305] דברים ו, ה
[306] פסחים כב, ב, מדוע לא פירש שמעון העמסוני
בפסוק (המוקדם יותר: דברים ו, ה) בענין אהבת ה', ואהבת את ה' אלהיך.
[307] בראשית ב, כד
[308] רמ"א או"ח, סי' א, סע' א:
"שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני
האלהים... כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא אשר מלא כל הארץ
כבודו עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' יתברך
ובושתו ממנו תמיד..."
[309] פרי עץ חיים שער הזמירות פ"ה. שער רוח
הקודש דף יב.
[310] דברים י, יב: ועתה ישראל מה ה' אלהיך
שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו...
[311] רוצה לומר: קודם לכתוב ולאהבה אותו,
שענינו הוא מצות ואהבת את ה' אלהיך.
[312] יעוין מהרש"א שם
[313] שם ז, ט
[314] סנהדרין לז, א
[315] קדושין מ, ב
[316] דברים ו, ה
[317] יחזקאל יז, יג: ויקח מזרע המלוכה ויכרות
אתו ברית ויבא אותו באלה ואת אילי הארץ לקח. ויעוין בפירוש מצודות ציון שם:
"אילי - ענין חוזק" (ורוב המפרשים פירשו שם במשמעות שרים
וגדולים).
[318] בראשית ז, א
[319] זוהר ג, עג, א.
[320] תהלים קלה, ו
[321] בראשית ח, כא
[322] שם ד, ז
[323] בבא קמא צב, ב
[324] תיקוני זוהר, יז, ב
[325] שבת לא, א
[326] על פי דברים כב, ח: כי תבנה בית חדש
ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו.
[327] על פי תהלים קט, כב: כי עני ואביון אנכי
ולבי חלל בקרבי.
[328] במקומות אחרים בקדושת לוי נכתבו הדברים
כ"כלל". יעוין קדושת לוי פרשת כי תשא ד"ה או יבואר כי תשא:
"הכלל: שיראה אדם את עצמו כאשר הוא באמת עדיין לא התחיל לעבוד את ה', ואז הוא
באיזה מדריגה. אבל כשעולה חס ושלום על דעת האדם שהוא עובד את ה', אז בוודאי אינו
משיג כלל שום בחינה מעבדות הבורא ברוך הוא". וכן בלקוטים ד"ה פתחו לי:
"הכלל הוא: דהצדיק הוא תמיד קטן בעיני עצמו, ותמיד הוא בעיני עצמו כאלו לא
התחיל עדיין בעבודתו יתברך. וזהו עיקר עבודה, שיהיה תמיד שפל בעיני עצמו,
כידוע". ויעוין עוד בפרשת וירא ד"ה ויאמר אל תשלח: "...אפילו שאם
היה באמת שעשה איזה נחת רוח להבורא ברוך הוא, יהיה מכיר בשפלותו שעדיין לא התחיל
לעבדו יתברך מכח יראת הבורא שהיה נופל עליו... ונתחייב מזה, כשנופל בדעת העושה
איזה עובדא שעשה מאומה נחת רוח להבורא, וודאי רחוק עדיין, ואל פתח העבודה לא בא
לעבודתו יתברך".
[329] זוהר א, יא, ב
[330] זוהר ג, רעיא מהימנא, רכה, א
[331] תיקוני זוהר, יז, א.
[332] על פי ישעיה מ, יז: כל הגוים כאין נגדו
מאפס ותוהו נחשבו לו.
[333] ברכת יוצרות בסדר קריאת שמע של שחרית.
[334] על פי תהלים פד, ג: נכספה וגם כלתה נפשי
לחצרות ה'.
[335] כלשון אור החיים ויקרא כו, יד: "ערבות
ידידות נעימות מתיקות", וכן בדברים ו, כה: "עריבות נעימות מתיקות אהבתו
בלבנו", ובויקרא טז, א: "דביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות
מתיקות".
[336] קה"ר פ"א, לד
[337] זוהר א יא, ב
[338] תהלים לד, י
[339] ראש השנה לד, ב
[340] תהלים לג, כ
[341] ברכות ל, ב
[342] ישעיה מט, ג
[343] בראשית נ, יט
[344] אשר אומץ תהלתך, בסדר חזרת
הש"ץ מוסף יום כיפור.
[345] אשר אימתך, בסדר חזרת
הש"ץ מוסף יום כיפור.
[346] בראשית כז, לח
[347] בראשית כז, לח
[348] שמות א, א
[349] שם שם, ה
[350] בראשית נ, כד-כה
[351] ברא"ר פצ"ו, ה
[352] ירמיה ב, ז
[353] ויקרא יח, ד
[354] דברים ד, לה
[355] פירוש הרמב"ן על התורה,
בראשית טו, יד
[356] ספר המדע, הל' תשובה פ"ו
ה"ה
[357] בראשית טו, יג
[358] דברים ד, ל
[359] שיר השירים ח, יב
[360] שמות י, א
[361] שמות ג, ז
[362] שמות ה, ב
[363] ישעיה א, יז
[364] שמות טו, ב
[365] דניאל ב, כא
[366] אבות פ"ג מי"ד
[367] במדבר כו, ט-יא
[368] דברי הימים א, ו, יז-כג: ויהיו משרתים
לפני משכן ה' אהל מועד בשיר עד בנות שלמה את בית ה' בירושלים ויעמדו כמשפטם על
עבודתם. ואלה העומדים ובניהם מבני הקהתי... בן אביסף בן קרח. בן יצהר בן קהת בן
לוי בן ישראל. ויעוין רש"י בראשית מט, ו: "כשיקהיל קרח שהוא משבטו
של לוי את כל העדה על משה ועל אהרן, אל תחד כבודי - שם אל יתיחד עמהם שמי,
שנאמר בן קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ולא נאמר בן יעקב. אבל בדברי
הימים כשנתייחסו בני קרח על הדוכן נאמר בן קרח. בן יצהר בן קהת בן לוי בן
ישראל.
[369] במדבר כו, ט
[370] ליקוטי תורה תהלים צב
[371] יעוין ילק"ש נ"ך תרפ: ...מכאן
לבעל הקורה, שנכנס בעיביה של קורה".ויעוין רש"י בראשית יד, ה: "לפי
שהיה [=כדרלעומר] בעל המעשה נכנס בעובי הקורה", ובפירוש הרא"ש, בראשית
מד, כא: "אכניס [=יהודה] עצמי אני בעובי הקורה", ועוד.
[372] בראשית מב, ט: ...מרגלים
אתם לראות את ערות הארץ באתם.
[373] יעוין דברים ד, יא: ...וההר
בוער באש עד לב השמים...
[374] שופטים ט, לז: ...הנה עם
יורדים מעם טבור הארץ...
[375] שמות י, ה: וכסה את עין
הארץ ולא יוכל לראות את הארץ...
[376] במדבר יג, ב
[377] דברים ח, א
[378] בראשית לז, יא
[379] רש"י בראשית שם: "שמר את הדבר
- היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, וכן (איוב יד,
טז) לא תשמור על חטאתי - לא תמתין".
[380] ברכות ו, א. קידושין מ, א
[381] על פי ברכות סא, ב: "כל ימי הייתי
מצטער על פסוק זה בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי
ואקיימנו".
[382] דברי הימים א כב, יד
[383] יעויין ליקוטי תורה האר"י ז"ל,
פרשת שופטים: "...משה הרג המצרי [שהוא גלגול קין] קודם זמנו להעלותו על ידי
שם מ"ב, וחטא בזה. ונתחייב גלות כמו שאמר הכתוב ושמתי לך מקום אשר ינוס
שמה - אותיות משה". ויעויין שם משמואל פרשת ואתחנן, תר"פ
בפירוש הדברים.
[384] תיקוני זוהר תיקון סט, קיא, ב.
[385] תהלים לג, יד
[386] שיר השירים רבה פ"א
[387] דברים יב, ה
[388] ויקרא כה, לח
[389] בבא בתרא קנה, ב
[390] כתובות קיא, א
[391] דב"ר פ"ג, א
[392] יעוין קדושת לוי סוף פרשת ואתחנן שפירש כעין
הדברים הבאים.
[393] בקדושת לוי שם כתב: "כי ידוע דגוף האדם
נקרא מנורה, כמו שנאמר (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם. וכשהנשמה קרויה
נר, אם כן הגוף נקרא מנורה, אשר הנר עומד בה".
[394] שבת ל, ב
[395] ויקרא כו, טז
[396] זוהר ב, קסב, א: "איהו –
ברוך, ואיהי - ברכה, ברוך - דכר, ברכה - נוקבא".
[397] במדבר יג, יז
[398] סוכה נב, א
[399] תהלים פרק קלו
[400] שמות יד, לא
[401] בבא קמא צב, ב
[402] על פי מלכים א, א ו: ולא עצבו אביו מימיו
לאמר מדוע ככה עשית... ודברים כט, כג: ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה
לארץ הזאת...
[403] על פי שמואל א, כו, יט: ...כי גרשוני
היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים.
[404] על פי במדבר כב, יח: ...ויען בלעם ויאמר
אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי...
[405] בראשית ב, יב
[406] על פי אסתר ה, יג: וכל זה איננו שווה לי
בכל עת אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך.
[407] על פי שם ו, ג: ויאמר המלך מה נעשה יקר
וגדולה למרדכי על זה...
[408] על פי מלאכי ג, יב: ואשרו אתכם כל הגוים
כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות.
[409] על פי ישעיה יג, יט: והיתה בבל צבי
ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדום ואת עמורה.
[410] בבא בתרא קנח, ב. ויעוין קדושת לוי, פרשת לך
לך, ד"ה ויאמר במה: "דשם [=בארץ ישראל] יהיה שלמותכם בעבודת השם ברוך
הוא, כמאמר חכמינו ז"ל 'אוירא דארץ ישראל מחכים'. ואמרו חכמינו ז"ל
(כתובות קיא, א) 'כל ההולך בארץ ישראל [מובטח לו שהוא בן עולם הבא]".
[411] זוהר ב, קנב, ב
[412] כתובות קי, ב
[413] דברים כח, סד
[414] כתובות שם, שם
[415] על פי אסתר א, כב: וישלח ספרים אל כל
מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו...
[416] על פי תהלים פה, יג: גם ה' יתן הטוב
וארצנו תתן יבולה.
[417] על פי מנחות ו, א: "כהנים משולחן גבוה
קא זכו".
[418] על פי שמואל ב, יב, ג: ולרש
אין כל כי אם כבשה אחת קטנה...
[419] ירמיה י, י
[420] שם נו, ב
[421] תענית ב, א: "לאהבה
את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבבכם (דברים יא, יג) - איזו היא עבודה שהיא בלב?
הוי אומר: זו תפלה".
[422] משלי א, ה
[423] שבת כא, ב
[424] אבות פ"ד מ"ב
[425] מנחות מא, א
[426] תהלים קט, ז
[427] נלמדים הדברים בקל וחומר מבתי כנסיות, שכן
אף בתי כנסיות נלמדים בקל וחומר, כמובא בהערה הבאה.
[428] יעוין ספרי דברים, פיסקא מא ובמדרש רבי
אליעזר הגדול פי"ב שהיא מצוה מן התורה], ובגמרא ברכות כא, א מבואר שחיוב
תפילה הוא דרבנן. ונחלקו בדבר רמב"ם (ספר המצוות, עשה ה. וכן בתחילת הלכות
תפילה במשנה תורה) הסבור שהוא חיוב דאוריתא, והרמב"ן (בהשגות ספר המצוות, שם)
הסבור שהוא חיוב דרבנן.
[429] ברכות כא, א. ונחלקו ראשונים בדבר: לדעת
הרי"ף והרמב"ם (הלכות תפילה פ"א ה"א) ורוב הראשונים חיוב
קריאת שמע הוא מהתורה. ומתוספות (מנחות מג, ב ד"ה ואיזו. סוטה לב, ב ד"ה
ורבי) משמע, שהם פוסקים שקריאת שמע מדרבנן.
[430] מגילה כט, א: "עתידין בתי כנסיות ובתי
מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל, שנאמר (ירמיה מו, יח) כי כתבור בהרים וככרמל
בים יבא - והלא דברים קל וחומר: ומה תבור וכרמל שלא באו אלא לפי שעה ללמוד
תורה, נקבעים בארץ ישראל. בתי כנסיות ובתי מדרשות שקורין ומרביצין בהן תורה - על
אחת כמה וכמה"
[431] תהלים קד, לה
[432] איוב יא, יב
[433] קהלת ד, יג: טוב ילד מסכן וחכם ("זה יצר טוב. ולמה נקרא ילד -
שאינו בא באדם עד שלש עשרה שנה. מסכן - שאין האיברים שומעים לו כמו ליצר
הרע. חכם - שמשכיל את האדם לדרך טובה. רש"י שם).
[434] על פי ישעיה ט, ה: כי ילד יולד לנו בן
נתן לנו ותהי המשרה על שכמו...
[435] זוהר ג, קצה, ב
[436] יוחסין, ערך רבי עקיבא. ויעוין ברכות כז, ב
ובפירוש רבינו נסים גאון שם. גיטין נז, ב. סנהדרין צו, ב ובדק"ס שם.
[437] פסחים מט, ב
[438] מנחות כט, ב: "בשעה שעלה משה למרום...
אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו [=של ר' עקיבא], הראני שכרו. אמר לו:
חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין [מקום הקצבין, שוקלין בשרו.
כדאמר בברכות שסרקו בשרו במסרקות ברזל". רש"י, שם]. אמר לפניו: רבונו של
עולם, זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני".
[439] דברים כח, יב
[440] ויקרא כו, ג
[441] רמב"ם, הלכות תשובה פ"ט ה"א
[442] דברים יב, כה
[443] קדושין לט, ב
[444] אבות פ"ד מ"ב
[445] ויקרא כו, ד
[446] בראשית ג, יח
[447] דברים כב, י
[448] שם שם, ט
[449] שמות כ, ג. דברים ה, ז
[450] בראשית יב, א
[451] במדבר יג, ב: שלח לך אנשים
ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל...
[452] שבת כב, ב: "הדלקה עושה מצוה... הנחה
עושה מצוה".
[453] בראשית לא, מז
[454] זבחים לז, ב
[455] שבת לא, ב: ויאמר לאדם הן יראת ה' היא
חכמה (איוב כח, כח) - שכן בלשון יוני קורין לאחת הן.
[456] על פי ישעיה מו, י: מגיד מראשית אחרית.
[457] ברכות ו, ב
[458] מנחות לד, ב, לענין הנהגה למעשה בסדר הנחת
הפרשיות בבתי התפילין של ראש: לדעת רש"י -
סדר הפרשיות הוא כסדר כתיבתם בתורה [כאשר הן מונחות מימין הקורא בהן ומשמאל
המניח בבית החיצון]: קדש לי כל בכור (שמות יג, א-י); והיה כי יביאך
(שם, יא-יז); שמע ישראל (דברים ו, ד-ט), והיה אם שמוע (דברים יא,
יג-כא). ולדעת רבינו תם (מנחות שם, ד"ה והקורא) סדר הנחת הפרשיות הוא: קדש
ווהיה כי יביאך מימין הקורא, ומשמאל הקורא שמע מבחוץ ואחריה מבפנים והיה
אם שמוע. ונמצא סדר הפרשיות, כאשר הן
מונחות מימין הקורא בהן ומשמאל המניח בבית החיצון]: קדש לי כל בכור, והיה כי
יביאך, והיה אם שמוע, שמע ישראל. ו"סימן לדבר" שה"הוויות"
סמוכות, דהיינו פרשת והיה כי יביאך סמוכה במקום הנחתה לפרשת והיה אם
שמוע, שלא כשיטת רש"י הסבור שפרשת שמע מפסיקה ביניהן].
[459] תוס' שם שם.
[460] פירוש הרמב"ן על התורה, שמות יג, טז
[461] טור אורח חיים, סי' כה
[462] על פי ירמיה יח, ו: הכיוצר הזה לא אוכל
לעשות לכם בית ישראל נאום ה', הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל.
והוא מקור התפילה הנאמרת בערבית ליל יום כיפור: כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו
מרחיב וברצותו מקצר, כן אנחנו בידך חסד נוצר, הבט לברית ואל תפן ליצר.
[463] ברכות פ"ב מ"ב: "למה קדמה שמע
לוהיה אם שמוע? (אלא כדי) שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל
עליו עול מצוות".
[464] ברכות שם שם.
[465] תהלים לו, ז
[466] חולין ה, ב: "אלו בני אדם שהן ערומין
בדעת, ומשימין עצמן כבהמה", וברש"י שם: "שהן ערומים בדעת - כאדם
הראשון, ומשימין עצמן כבהמה - דכאי רוח".
[467] עירובין יג, ב
[468] ברכות ו, א
[469] דברי הימים א יז, כא
[470] דברים כו, יז-יח
[471] ברכות שם: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי? אמר
ליה: כי מי גוי גדול. ומי גוי גדול. אשריך ישראל. או הנסה אלהים. ולתתך עליון.
אי הכי נפישי להו טובי בתי? אלא כי מי גוי גדול, ומי גוי גדול דדמיין להדדי
- בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל - בחד ביתא, או הנסה אלהים
- בחד ביתא, ולתתך עליון - בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה.
[472] דברים ד, ז-ח: כי מי גוי גדול אשר לו
אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים
צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום.
[473] דברים לג, כט: אשריך ישראל מי כמוך עם
נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך.
[474] תהלים קיח, כ
[475] יומא פו, א
[476] במדבר כג, כא
[477] ישעיה ס, כא
[478] ישעיה מד, יג
[479] ברכות יא, א: "תפילין, שהרי נאמר בהם פאר
שנאמר (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך".
[480] חגיגה טו, ב
[481] מתוך סדר סליחות
[482] ברכות ו, א
[483] שמואל ב ז כג
[484] ישעיה נה, י
[485] זוהר ג, נג, ב
[486] תיקוני זוהר, תיקון כט, עג, א.
[487] ירמיה י, י
[488] שם נו, ב
[489] ברכות ל, ב
[490] ישעיה מט, ג
[491] בראשית נ, יט
[492] שיר השירים ה, ב
[493] בראשית ד, כה
[494] שמות ל, יב
[495] דברים ה, כג
[496] דברים ד, ד
[497] תהלים קטו, ב
[498] במדבר כד, ח
[499] ויק"ר פל"ו, ד
[500] יעוין קדושת פורים, קדושה שניה:
"כשמאיר ראשית המחשבה שממנה נבראו כל העולמות. בכל העולמות אנו מנצחין כל
האומות, והמה מסורים בידינו. כאשר כתבנו במקום אחר שהארץ בעצמו לוחם את מלחמתינו
שהרי לא נבראו כולם אלא בשביל ישראל. אף על פי שהארץ היא מדריגה תחתונה שהוא דומם,
ועליה צומח חי (מדבר) ועליהם בני אדם כידוע, אף על פי כן, לוחמת את
מלחמותינו". וכן בקדושת חנוכה, קדושה שניה: "כשמאיר ראשית המחשבה שממנה
נבראו כל העולמות, אנו מנצחין כל האומות, והמה מסורים בידינו. כאשר כתבנו במקום
אחר, שהארץ בעצמה לוחם מלחמותינו. שהרי לא נבראו כולם אלא בשביל ישראל. אף על פי
שהארץ היא מדריגה תחתונה שהיא דומם. ועליה צומח, חי, מדבר. ועליהם בריאה, יצירה,
אצילות, כידוע. אף על פי כן לוחמת את מלחמתינו".
[501] יעוין הערה קודמת.
[502] ברא"ר פ"א, א
[503] שמות יד, ל
[504] תהלים נב, ג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה