יום חמישי, 20 ביוני 2013

"גאט פון אברהם" - תפילתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב

התפילה/בקשה/תחינה/שירה [כל המונחים הללו, ונוספים עליהם אחרים] הנאמרת במוצאי שבת לפני ההבדלה והמיוחסת לר' לוי יצחק מברדיצ'ב, מוכרת מאוד. להלן דברים שנאמרו במסגרת סידרת הרצאות המתקיימת בגבעת שמואל, במוצאי שבתות, ואשר עתידים לראות אור בספר שיצא לאור בקרוב.
במהלך התקופה האחרונה התחקיתי אחר מקורות השיר, נוסחאותיו השונות, תרגומיו הרבים, הביצועים המוזיקלייים שלו, ועוד. בנותן ענין מיוחד הם הזכרונות של אנשים המעלים בגעגועים את מראה האמא/סבתא האומרת את התפילה הזו ברגעי דמדומיה של השבת היוצאת.
המידע שהצטבר עד כה, הוא גדול ועשיר.  אודה לכל מי שיתרום להרחבתו: אם בהפניה למקור ספרותי, או לנוסח שרווח במשפחה, או לניגון שבו הייתה התפילה נאמרת, וכיוצא באלה.

"גאט פון אברהם" – ר' לוי יצחק מברדיצ'ב שח עם קונו
הרב גרשון קיציס
מוצאי שבת, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
במהלך השעה הקרובה יישמע פעמים רבות השם "רבי לוי יצחק". שכן מלבד היות ר' לוי יצחק  מברדיצ'ב  נושא מפגשנו הערב, מנהג חסידי הוא להזכיר את שמו בשעה זו של צאת השבת. וזאת בשל הערך הסגולי הרב שייחסו לכך.
אימרה חסידית מאוד ידועה אומרת כי הזכרת השם "לוי יצחק בן שרה סוסי" (שם אמו ) במוצאי שבת יש בה סגולה גדולה ל"המתקת הדינים" . אמר על כך אחד הצדיקים  בביקורתיות משועשעת, שהאימרה הזו היא נכונה, ודאית ומוסכמת, אבל יש לו שלוש הסתייגויות קטנות ביחס אליה:
האחת, "לאו דווקא מהצדיקים הנזכרים לעיל". גם הזכרת שמותיהם של צדיקים אחרים, יש בה מסגולה זו; השנית, "לאו דווקא במוצאי שבת קודש". גם בשאר ימות השבוע, ביום השבת עצמו ובכל ימות החול, פועלת סגולה זו; והשלישית, "לאו דווקא להני מילי" [=לדברים הללו]. הזכרת השם מועילה לא רק ל"המתקת הדינים" אלא גם לשאר צרכים ומשאלות הלב. ואולם מלבד שלוש ההסתייגויות הקטנות הללו, האימרה בצורתה המקורית הינה אמתית ויציבה...
אשר על כן, נהגו חסידים בישיבתם ב"שטיבלאך" במוצאי שבתות עם שהם מסובים לסעודת "מלווה מלכה", לספר סיפור כזה ואחר אודות ר' לוי יצחק מברדיצ'ב,  ולתבל את הסעודה באימרות כנף  המיוחסות לו.
"גאט פון אברהם, פון יצחק און פון יעקב" [=אלהי אברהם, יצחק ויעקב]
ברם הנוכחות היותר משמעותית של ר' לוי יצחק במוצאי שבת היהודית הייתה בדמות התפילה-תחינה-בקשה המיוחסת לר' לוי יצחק והנודעת בשמה "גאט פון אברהם",  או בשמה המורחב: "גאט פון אברהם, פון יצחק און פון יעקב" [=אלהי אברהם, יצחק ויעקב" . התפילה עצמה, וייחוסה לר' לוי יצחק, ראתה אור בדפוס שנים רבות לאחר פטירתו (ר' לוי יצחק נפטר בשנת תק"ע, 1809 , ואילו התפילה ראתה אור בשנת תקנ"ו, 1896 ).
תפילה זו נאמרה בביתו של היהודי בשעה שלפני ה"הבדלה" במוצאי שבת. לרוב היא נאמרה בפי הנשים שנותרו בבית לאחר שהגברים פנו לבית הכנסת לתפילת ערבית. לא פלא הוא שבספרות הזכרונות או בתיאורי ספרותיים אחרים המתייחסים לשעה זו של צאת השבת, שבה ועולה דמותה של האמא-הסבתא האומרת את התפילה הזו. מנגד, מקורות רבים מתארים את התפילה הזו כשהיא נאמרת על ידי כל בני הבית, "גברים, נשים וטף" בשעה שלפני ה"הבדלה".
הנה כותבת ירדנה זלבסקי  בפתיח לציור-רקמה שבמרכזו הכיתוב "גאט פון אברהם און פון יצחק און פון יעקב – אמי, רוזה", ובו מתוארת האם ישובה על כסא ובתה הקטנה מתרפקת על ברכיה:
באחד הביקורים שלי אצל בתי, בעת ששרו במוצאי שבת לפני ההדלקה את תפילת "גוט פון אברהם, פון יצחק און פון יעקב" עברה לנגד עיניי אחת הוויות הנעימות ששמרתי בלבי מאז ילדותי:
בבית שולטת עלטה, ובחוץ מופיעים הכוכבים הנראים מבעד לחלון. אבי עדיין לא חזר מבית הכנסת, ואמי ישובה על כסא, מתפללת חרישית ואומרת את התחנונים שבתפילה. אני נצמדת אליה בחזקה ומחובקת בחיקה.
ההרגשה העילאית של אושר ואהבה שהציפה אותי אז, לא עזבה אותי עד עצם היום הזה, ואני נושאת אותה בקרבי כזכרון יקר של אמי".
ולא רק בתודעתן של הבנות נצרבה תמונה זו, גם הבנים – אלה שנשארו בבית עם האמא-סבתא, ולא הלכו עם האב להתפלל תפילת ערבית – מתארים בימי בגרות וזקנה את מראה האם האומרת תפילה זו.
הנה עליזה לביא, כשהוציאה את ספרה הראשון הראוי לברכה, 'תפילת נשים', לא כללה את התפילה הזו. אבל בספרה השני 'מנהג נשים' , היא מביאה את התפילה ואת תוספותיה ושלוחותיה השונות עם שהיא מעירה-מסבירה:
לא כללתי תחינה זו בספר 'תפילת נשים', משום שאינה "בענייני נשים וטרדותיהן". והנה, היעדרה של תפילה זאת גרם לתרעומת, לכאב ולגעגוע בקרב רבים. התגובות העזות הגיעו מגברים אשכנזיים, בארץ ומחוצה לה.
הפרופסור אהרן דותן, למשל, שייחס תפילה זו לנשים דווקא, זכר אותה בגעגוע:
"זאת התפילה שאמא חיכתה לה כל מוצאי שבת. המילים והאנחות שהתלוו להן עוד מהדהדות באזניי".
ובשנת תשכ"ד (1964) כאשר האפיפיור פאולוס הששי ביקר בישראל, ואת פניו הקבילו ראש הממשלה דאז לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן, דווח בעיתונות על הרושם העז שהותירו דבריו של האפיפיור על הנוכחים בשעה שהוא השמיע את המלים "אלהי אברהם יצחק ויעקב". המשורר אורי צבי גרינברג, יצא במאמר  חריף ובכעס רב נגד ההתפעלות מדבריו אלה של האפיפיור, עם שהוא זוכר ומזכיר את משמעותן של המלים הללו הצרובות בתודעתו של כל מי שגדל בבית יהודי מסורתי:
...והגיע הבולמוס עד כדי כך, ש״ראש ממשלה יהודית״, שבא מחיק ״עמך״, ולא מאוקספורד [=עקיצה על חשבון שר החוץ, אבן], לא מצא ״כוח ביטוי״ לבטא את כל ההתפעלות־שלו ממעמד האפיפיור, ביחוד, כשהאפיפיור הוציא מפיו המלים: "אלקי אברהם יצחק ויעקב..."
הוא, מר אשכול אין ראשות הממשלה שלו מחייבת אותו אמנם לעמוד כאביו בשעתו בתפילה בשחרית ובערבית. שבה נאמרות המלים הנ״ל, ואין אשת שום ראש ממשלה או של שר המחוייבת אמנם לומר בדבקות לפני הדלקת הנר במוצאי שבת: — ״גאט פון אברהם פון יצחק און פון יעקב, דער ליבער שבת־קודש גייט אוועק, די וואך זאל אונז קומען צו מזל און געזונט און אויף אלע יידן״, אבל הזכרון, רבונו של עולם! הזכרון גם כן מת בלבו של שר יהודי. אמו או סבתא שלו לא ישבה, באפלולית הערב בשבת וחיכתה ל״ניצוץ הכוכב הראשון״ ברקיע, ולא אמרה במתיקות לבבית: "אלוקי אברהם", עד שבא האפיפיור ואמר מלים בלועזית ונתפעל ראש הממשלה והשר ששמע מפי האפיפיור דוקא, מה שלא שמע לעולם בעברית.
ומאז ועד עתה, רישומה של תפילת-אם זו נצרב בתודעה, והיא שבה וניעורה בנסיבות מנסיבות שונות. כזאת כותב המשורר אבישר הר שפי, בחודש אב תשס"ה (אוגוסט 2005)  נוכח גוש קטיף ערב חורבנו, כשהוא נמצא "עם נשים יהודיות" בצאת השבת מאתם ("סופר כוכבים" המעידים על "שבת קודש האהוב הולך"), כשמעליהם מרחפת גזירת יציאתם מהמקום:
גָּאט פוּן  אַבְרָהָם, אוּן פוּן יִצְחָק אוּן פוּן יֶעֲקֹב בֶּאהיט דַּיין לִיבּ פָאלְק יִשְׂרָאֵל פוּן אַלֶעם בֵּייזֶען אִין דַּיינֶעם לוֹיבּ אַז דֶּער לִיבֶּער שַׁבָּת קוֹדֶשׁ גֵּייט .
אֱלֹהִים של אברהם ושל יצחק ושל יעקב, שמר והצל את עמך ישראל אהוביך מכל רע, בתהילתך, כאשר שבת קודש האהוב עובר. (מתוך בקשה קדומה למוצאי שבת).
אֱלֹהִים שֶׁל אַבְרָהָם אֲנִי סוֹפֵר כּוֹכָבִים אִתְּךָ עִם נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת
אוֹמְרוֹת אֱלֹהִים שֶׁל אַבְרָהָם אוֹמְרוֹת שְׁמֹר וְהַצֵּל דַּיין לִיּב פָאלְק אֲהוּבֵי לִבֶּךָ
כְּשֶׁשַׁבָּת קֹדֶשׁ הָאֲהוּב הוֹלֵךְ
כּוֹכָב נוֹפֵל
מְסַמֵּן בַּיִת אָפֹר
מְסַמֵּן בַּיִת
וְקוֹלוֹת הַיָּם הַנּוֹפְלִים
רְחוֹקִים
בַּחֲשֵׁכָה...
השיר הולך ומתרחב על פני שבעה בתים בתבנית שורה פותחת זהה: " אֱלֹהִים שֶׁל יִצְחָק... אֱלֹהִים שֶׁל יַעֲקֹב... אֱלֹהִים שֶׁל מֹשֶׁה... אֱלֹהִים שֶׁל יוֹסֵף... אֱלֹהִים שֶׁל דָּוִד", והבית האחרון " אֱלֹהִים שֶׁל אַהֲרֹן" שב אל שורותיו של השיר "גאט פון אברהם" כשהוא מתיך את המילות האידיש והעברית ואת ההגייה ה"אשכנזית" המלעילית וה"ספרדית" המלרעית, ויוצקות אלה באלה:
אֱלֹהִים שֶׁל אַהֲרֹן
שְׁמֹר וְהַצֵּל דַּיין לִיבּ פָאלְק
אֲהוּבֵי לִבֶּךָ
מִיט בְּרוֹכֶה
מִיט הַצְלוֹחֶה
עֲשֵׂה לְמַעַן.
בסדר התפילות
המחקר מצביע על עשרות רבות של נוסחאות של תפילה זו [מקורות רבים, מסיבות מובנות, אינם מכנים אותה כ"תפילה" אלא כ"תחינה", "בקשה"], שההבדלים ביניהם הינם מזעריים , ומתוכם מזדקרים גם נוסחים מורחבים. במקורה נאמרה בלשון היהודית המדוברת, אידיש. לימים, היא תורגמה לעברית ולשפות אחרות, ואף מצאה את מקומה (בשני הנוסחים האידישאי והעברי זה בצד זה, או בנוסח העברי בלבד) במקרים רבים מאוד, גם בתוך ה"סידור" (כולל גם ה"סידורים" המשמשים את בני עדות המזרח!). ולא כאן המקום לדון בשאלות הסבוכות והמורכבות של התרגומים השונים והצעות הפתרון שניתנו להן, ואף לא לתאר את מגוון התרגומים.
ברוב ה"סידורים" מופיעה פיסקה מקדימה לתפילה זו, וזה לשונה: "תפילה ובקשה שתיקן רבינו רבי לוי יצחק מברדיטשוב לומר במוצאי שבת. ובכתבי הקודש שלו נמצא כתוב כך: סגולה גדולה להצלחה, שיאמרו אנשים, נשים והטף בקשה זו בכל מוצאי שבת קודש קודם הבדלה שלוש פעמים, ובטוח אני (זו לשונו של רבי לוי יצחק) בה' שיצליחו בבני, חיי ומזוני [=בנים, חיים ופרנסה] בוודאי בטח בעזרת ה' יתברך".
ולאחר מכן מופיעה התפילה עצמה. בתחילה בצורתה המקורית, באידיש:
גָּאט פוּן  אַבְרָהָם, אוּן פוּן יִצְחָק אוּן פוּן יֶעֲקֹב.
בֶּאהיט דַּיין לִיבּ פָאלְק יִשְׂרָאֵל פוּן אַלֶעם בֵּייזֶען, אִין דַּיינֶעם לוֹיבּ.
אַז דֶּער לִיבֶּער שַׁבָּת קוֹדֶשׁ גֵּייט אַוֶועק.
אַז דִּי וָואךְ אוּן דֶּער חוֹדֶשׁ אוּן דֶּער יָאר, זָאל אוּנְז צוּא קוּמֶען
צוּ אֱמוּנָה שְׁלֵימָה, צוּ אֱמוּנַת חֲכָמִים, צוּ אַהֲבַת חֲבֵרִים,
צוּ דְּבֵיקַת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא.
מַאֲמִין צוּ זַיין בִּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה עִקָּרִים שֶׁלְּךָ,
וּבִגְאוּלָה קְרוֹבָה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים,
וּבִנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דּוּ בִּיזְט דָּאךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ.
גִּיבּ דַּיינֶע לִיבֶּע יוּדִישֶׁע קִינְדֶערְלִיךְ אוֹיךְ כֹּחַ דִּיךְ צוּ לוֹיבֶּען,
אוּן נָאר דִּיךְ צוּ דִּינֶען, אוּן קַיין אַנְדֶערִין חָלִילָה נִישְׁט.
אוּן אַז דִּי וָואךְ אוּן דֶּער חוֹדֶשׁ אוּן דֶּער יָאר זָאל אוּנְז קוּמֶען
צוּ גֶּעזוּנד, אוּן צוּ מַזָּל, אוּן צוּ בְּרָכָה וְהַצְלָחָה,
אוּן צוּ חֶסֶד, אוּן צוּ בָּנֵי חַיֵּי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וְסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא,
לָנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל.
וְנֹאמַר אָמֵן.
לאחר מכן, בא תרגומה העברי (או הלועזי):
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וְאֱלֹהֵי יַעֲקֹב.
שְׁמוֹר וְהַצֵּל אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲהוּבֶיךָ מִכָּל רָע בִּתְהִלָּתֶךָ.
כַּאֲשֶׁר הַשַּׁבָּת קֹדֶשׁ הָאֲהוּבָה עוֹבֶרֶת,
שֶׁהַשָּׁבוּעַ, הַחֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה, יָבֹא לָנוּ,
לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, לְאַהֲבַת חֲבֵרִים,
לִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא,
לְהַאֲמִין בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִקָּרִים שֶׁלְּךָ,
וּבִגְאוּלָה קְרוֹבָה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים,
וּבִנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הִנְּךָ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ.
תֵּן גַּם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲהוּבֶיךָ כֹּחַ, לְהוֹדוֹת לְךָ,
וְרַק אֹתְךָ לַעֲבֹד, וְלֹא לְאַחֵר חָלִילָה.
וְשֶׁהַשָּׁבוּעַ, הַחֹדֶשׁ וְהַשָּׁנָה יָבֹא לָנוּ
לִבְרִיאוּת, וּלְמַזָּל טוֹב, וְלִבְרָכָה וּלְהַצְלָחָה,
וּלְחֶסֶד, וּלְבָנֵי, חַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי, וְסִיַעְתָּא דִשְׁמַיָּא
לָנוּ וּלְכֹל יִשְׂרָאֵל.
וְנֹאמַר אָמֵן.
חובה לציין כי יסודה של התפילה קדם שנים רבות לתקופתו של ר' לוי יצחק, וכבר בנוסחי תפילה שונים בני המאה הט"ז אנחנו מוצאים דפוסי ברכה (של ברכת המזון שלפני "הבדלה") שהם כדמותה של תפילה זו . אין ספק כי תפילתו של ר' לוי יצחק הושפעה מנוסחים קדומים אלה וממשיכה אותם, ואולם הוא שב ועיצב אותה לכלל תפילה התואמת עד מאוד את הלוך רוחו הוא ואת נסיבות הזמן של מוצאי שבת .
אחד הביטויים לחלקו של ר' לוי יצחק בעיצובה המחודש של תפילה זו הוא הכללתם (הלא אופיינית) של ברכות המתייחסות לאמונה. מלבד הבקשה שהשבוע והחודש יבוא לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים, המצויה לרוב גם מחוץ לעולמם של "חסידים", באות שתי בקשות המשקפות את רוחם של ה"חסידים": לְאַהֲבַת חֲבֵרִים, לִדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא בָּרוּךְ הוּא. ואילו הבקשות הבאות לאחר מכן טבועות בחותמו של ר' לוי יצחק, ואלה הן  הבקשות המתייחסות לעיקרי אמונה: בתחילה באה בקשה כללית - לְהַאֲמִין בִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִקָּרִים שֶׁלְּךָ, ולאחר מכן (בצד האמונה בִּגְאוּלָה קְרוֹבָה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ) באה בקשה על עיקרי אמונה נוספים: לְהַאֲמִין... בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וּבִנְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
שכן ידוע לנו כי ר' לוי יצחק ייחס חשיבות רבה להטמעתם של שלש עשרה עיקרי האמונה בתודעת האדם, וכי חלק מהדרכותיו כלל את החובה לומר מדי יום את שלשה עשר העיקרים.
גם הפנייה האישית המאוד ישירה, זו המופיעה בשיריו-תפילותיו האחרות של ר' לוי יצחק, מצביעה על השפעת ר' לוי יצחק בעיצובה של תפילה זו. הדימוי המוכר של ר' לוי יצחק כמי שבא בדברים עם קונו, נושא ונותן עמו פנים אל פנים בעוז רוח ובתעצומות נפש, נוכח מאוד בתפילה זו. ואולם, שלא כבשיריו האחרים (ומפורסם שבהם הוא "הקדיש") שבהם ר' לוי יצחק עומד כמתריס הדורש במפגיע, בתפילה זו הריהו משמש כ"סניגור" מיטיב, הפונה אל מידת הרחמים.
כך למשל, השורה הפותחת את הקטע השני, בנוסח האידישאי, "דּוּ בִּיזְט דָאךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ" (שתורגמה למעלה "אתה הנך הנותן ליעף כח", תרגום שאינו מעביר את מלוא המשמע האידישאי המקורי שיש בו משמע של הפצרה ושכנוע, מעין: "והרי בכל זאת/למרות הכל אתה הוא זה הנותן ליעף כח"). זאת ועוד, בלשון המקור האידישאית (כמו בשפת האם הגרמנית, ושפת הסביבה הסלאבית מתקיימת אבחנה חדה בין צורת הפנייה בגוף שני "דו" לבין צורת הפנייה בגוף שלישי "איהר". לא תעלה על הדעת צורת פנייה בגוף שני לאדם זר, ובוודאי לא לאדם מכובד הנעלה במעמדו החברתי משל זה הפונה אליו. צורת הפנייה "אתה" משמשת רק בין מכרים קרובים. מעתה, הפנייה אל הקדוש ברוך הוא ב"דו" עם שהיא מזכירה לו את דרכיו "דו ביזט דאך הנותן ליעף כח", הינה מאפיינת ר' לוי-יצחק'ית מובהקת (שהגיעה לשיאה בשירו הגדול "א דודאלע")
מוטיב זה של התפילה האישית-הישירה מופיע הרבה מאוד בסיפורת אודות ר' לוי יצחק. מן הנודעים שבסיפורים אלה הוא הסיפור הבא :
חסידים מספרים על רבה של ברדיטשוב זצ"ל, שפעם אחת נקלע לפונדק יהודי. בחוץ המה השוק מקול שאונם הגדול של התגרנים. מפעם לפעם היה נכנס לפונדק יהודי חדש ומתעטף בטלית ותפילין שהיו מוכנים עבור האורחים, ממלמל משהו בפיו: ככה הוא התפלל ויצא ידי חובתו.
נצבט לבו של הרב מברדיטשוב בקרבו, למראה העלוב של זלזול כזה בעבודה שבלב זו תפלה; היתכן לקיים כך מצוה נעלה כגון זו בחוסר מעש כה משווע? פנה בקפידה לאחד המתפללים, ובדבריו חיקה את מלמולו.
הלה, שלא הבין מלה אחת מדבריו, זקף עינים תמוהות: מה הוא מדבר? כיצד הוא מדבר? הרי לא מבינים אף מלה?
והצדיק השתלהב ברגע זה, וגער בו: מה? את המלמולים החטופים שלי אינך מבין? וכיצד זה התפללת ככה לפני דקות ספורות ודיברת בחטיפה לרבונו של עולם?
לא נבהל היהודי והשיב בחיוך על שפתותיו: מה כבודו סח, הרי דיברתי ישר אל אבי, אל אבינו שבשמים – וכי לא ידוע למר כי אבא ואמא מבינים יפה את שפת העלגים של תינוקם יותר מכל מישהו אחר?!... אפילו צלילים בלבד מספיקים להם, אין להם צורך במלים, כי יותר משהם מאזינים הריהם מרגישים בצרכיו ובבקשותיו!
"מעולם לא נצחני אדם אלא כפרי זה!" – הכריז רבה של ברדיטשוב בתרועות שמחה, כולו קורן מאושר...
מטבע הדברים כי לתפילה זו שנאמרה בנעימה אישית מאוד, לא נקבע לה דפוס זמרתי. בכל בית ובית הושרו המלים באופן שונה. עם זאת, בשל תפוצתו הרבה של שיר זה, נוצרו לו נעימות שונות, ומספר לא מועט של ביצועים מוכרים לנו היום.
ניתן כמובן להציג את התפילה הזו כאחת מקבוצת שירים-תפילות, ששפתם אידיש, המיוחסים לר' לוי יצחק . בצידם של שירים נודעים אחרים: "א דודאלע" [=אתה], "מאירק'ה, מיין זון" [= מאירק'ה, בני], "הקדיש". השירים הללו הושרו בפי רבים בנסיבות כאלה ואחרות, וזכו לתפוצה רבה. ואולם במידה רבה חורגת התפילה הזו מגבולות קבוצת שיריו האחרים של ר' לוי יצחק.
שכן היא שונה מכל תפילה אחרת של ר' לוי יצחק בתפוצתה הרבה - אף לא אחד משאר שיריו של ר' לוי יצחק זכה להיות מושר כה רבות. ברצף מקום/זמן/אדם (ובלשון חסידים "עולם/שנה/נפש") בולטת נוכחותה של התפילה הזו עד מאוד: היא נאמרת/מושרת בכל בתי ישראל שבארצות מזרח אירופה; בכל שבת ושבת; בפי "אנשים, נשים וטף"); ושלא כשאר תפילותיו, תפילה זו השתלבה בסדר יום השבת, ובקטע משמעותי ביותר בו, ב"קו התפר" שבין "סעודה שלישית" ו"הבדלה"; ובשונה מתפילותיו האחרות של ר' לוי יצחק זכתה להתקבל אל תוך קאנון התפילה (בדיקת מהדורות ה"סידור" ההולכות ורואות אור בשנים האחרונות מצביעה על מגמת התרחבות מתמדת במקומה של התפילה).
ועל כל אלה, יש להוסיף את המאפיינים הייחודיים של תפילה זו על פני כל תפילה אחרת של ר' לוי יצחק: האחת, תרומתה לחיבור המשפחתי שבתוך הבית היהודי, בין ילדים רכים לאימם או לסבתם הזקנה (עדות נאמנה לכך הם זיכרונותיהם המאוחרים של  אותם ילדים, לעת זיקנה ושיבה, שחלק מועט מהם הובא למעלה). השנית, היא זימנה מקום שבו גם האישה היהודיה (ואף זו שלא ידעה את סדריו של ה"סידור", וגם זו שלא ידעה כלל קרוא וכתוב) מצאה לה פתחון פה תפילתי. והשלישית, היא סללה דרך לערוצי פנייה אישיים-ישירים אל הקדוש ברוך הוא, והיא גילתה את האפשרות לתפילה הלא-פורמלית: זו הנאמרת שלא ב"לשון הקודש", ושלא בבית הכנסת ובציבור, וללא מחיצה חוצצת אלא במעמד "אנשים נשים וטף".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה