בוצינא דנהורא

פרשת שופטים

פרק טז

יח. שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק

[א]

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק

דהנה הקדוש ברוך הוא שופט את הכנסת ישראל בבוא יום המשפט[1], בגודל רחמיו וחסדיו. אך צריכין אתערותא דלתתא, לעורר את המדה של רחמנות למעלה. ועל ידי מה נתעורר אותו המדה של חסד? כשאנו למטה מתנהגים בחסד, ולמדים זכות על כל איש מישראל לדונן לכף זכות. ואז על ידי זה גם מלמעלה נתעורר אותו המדה, ולמדין גם עליו וגם על כל זרע ישראל חסדים[2].

ואם כן, האדם מעורר בעובדא שלמטה השער העליון. לפתוח שערי חסד[3], להריק ברכה[4] על כל זרע ישראל.

וזה שכתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.

[שופטים ושוטרים תתן לך] - רוצה לומר: שאתה בעצמך תתקן ותכין המשפט של מעלה.

[בכל שעריך] - על ידי שעריך, והוא השערים שלך, שאתה עושה ומעורר במעשיך.

וזהו ושפטו את העם משפט צדק - רוצה לומר: כל איש ילמוד את עצמו להתנהג לשפוט את העם משפט צדק, ללמד צדקה וזכות על כל זרע ישראל. ואז האדם מעורר השער של מעלה, ועל ידי זה יוצא בדין זכאי במשפט של מעלה. כי "במדה שאדם מודד, מודדין לו"[5].

[ב]

הרב האלקי צדיק יסוד עולם ר' לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע אמר: שהאדם צריך לתת לעצמו שופטים ושוטרים.

[שופטים] – היינו, השגחות לפקוח עיניו על דרכיו, ולתקן את כל מעשיו בתשובה שלימה.

[ושוטרים] - ולקבל על עצמו קנסות ועונשים, כמו שוטרים שמשגיחים עליו לבל יעשה דבר מכוער וכדומה.

עטרת ישראל, שופטים. ילקוט קדושת לוי, עמ' עב.

[ג]

שמעתי מפה קדשו, שהכלל הוא כך: שאפילו כל העולם כולו אומרים עליך שאתה צדיק, היה בעיניך כרשע.[6]

ונתנה לנו התורה עצה הגונה: שחלילה לחשוב "באם אני רשע, ודאי כל העולם כולו רשעים!" – חלילה לחשוב כך,

רק, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך – בשעריך דיליה.

אבל, ושפטו את העם משפט צדק – שיהיה כל העולם בעיניך כצדיקים, והוי דן את כל אדם לכף זכות.

אמרי צדיקים, יא, ב. ילקוט קדושת לוי, עמ' עב.

בכל שעריך

אדם צריך להתפלל בהתלהבות גדול. אך עכשיו בעונותינו הרבים יש לנו מוחין קטנים, ואינן יכולים להתחיל תיכף להתפלל בהתלהבות גדול, רק אחר כך באמצע הדיבורים בא אדם לידי חיות. מה שאין כן כשיבא משיח צדקינו במהרה בימינו... אז נתחיל תיכף בהתלהבות ואש גדול. וזהו וכל שעריך [לאבני אקדח][7].

לקוטים, ד"ה וכל שעריך.

לך לשבטיך

שבט - הוא מלוכה.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה דרך כוכב.

טעם למה נקראו השבטים לפעמים בשם שבטים... היו יהודה ויוסף מלכים.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה טעם למה.

את העם

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

יט. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם

ולא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים

ולא תקח שחד - אפילו לשפוט צדק. כי השחד יעור - משקבל שוחד ממנו, אי אפשר שלא יטה את לבבו אצלו להפך בזכותו (רש"י).

אחד ממקורביו בא לפניו בשאלה בעניני נדה שאירע בביתו, ופסק שהיא טמאה.

והשואל שהיה מופלג בתורה, התחיל לפלפל עם הגאון הקדוש זצ"ל, להראות לו צדדי טהרה. והרב הסביר לו שהאמת הוא כמו שפסק, וסתר דברי השואל. והתחיל השואל לחפש אחר צדדי היתר חדשים, והרב סתר גם דבריו אלו, והראה לו טעותו.

כך היה עוד כמה פעמים.

והשיב הרב להאיש ההוא: "אשאלך יקירי, מפני מה אסרה תורה ליקח שוחד, אפילו לשפוט אמת? היתכן שאם יתנו להרב מברדיטשוב רובל כסף אחד על מנת לשפוט אמת, האם בשביל זה יטה משפט, חס ושלום?

אכן, למה נקרא שמו שוחד – מפני שהוא חד. כלומר, שהדיין נעשה אחד עם הנותן, ושוב לא יראה לו חובה בשום אופן, שאין אדם רואה חובה לעצמו[8]. ואף אם ירצה להשיג אמת, לא ישיג, אחר שקיבל ממנו.

כן הוא אצלך, יקירי, איני חושד אותך שרצונך לטהר את הידוע לך שהוא טמא. אכן ידעתיך לאיש קמצן, ומדה הרעה הזאת בכחה להביא את האדם לכל עבירות שבעולם, לחלל שבת ולגניבה ולגזילה וכדומה. אחרי שהוא בהול ולהוט על ממונו. לכן בנקל ליצר הרע להראות לו דרכי היתר על כל מילי דאיסורא שיצמח מזה איזה הוצאה או הפסד. וכן יטעה אותך יצרך להטות לבבך לטהר זאת, על פי פלפולים שאינם לאמיתה של תורה. ואתה תדמה שהם אמתיים, יען כי תחוס על ההוצאה הקטנה שיעלה לך בבוא אשתך לטהר מטומאתה.

אבל באמת אינך חשוד לטהר את הטמא בשאט נפש. אך ברצונך לפסוק הדין על פי תורת אמת, אבל לא תוכל להשיג האמת, כי משוחד אתה בעד איזה אגורות כסף שיעלה לך בהטהרה.

תפארת בית לוי, עמ' 11-10.

חכמים

[א]

עיקר מדת החכמה, שאדם יחשב בה לחכם - שמשיג בהשגה מה שחבירו אין יכול להשיג. אבל אם משיג מה שחבירו גם כן יכול להשיגו - אינו נקרא נגד חבירו חכם.

קדושת לוי, כללות ימים טובים.

[ב]

זהו מאמר חכמינו ז"ל[9] "איזה חכם, הרואה את הנולד" - דהיינו, להסתכל על מה נבראו.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יבואר על פי.

וחכם חרשים[10] - כשמסתכל בהאַיִן.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה ואתו אהליאב.

[ג]

מי שהוא חכם - אין בעיניו הפרש כלל בין מי שאמר לשמן וידליק או יאמר לחומץ וידליק[11], או שהים יהיה סוער או הולך כדרכו. ואצל השם יתברך כל הניסים הם פשוטים אצלו, ואם כן, אין זה טירחא כלל להשם יתברך לעשות נס.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה או יבואר נורא.

[ד]

מי שהוא חכם - יכול לעבוד הבורא ברוך הוא בשביל עולם הבא גם כן, ותהיה העבודה לשמה. כי למשל יש בן קטן שאין לו דעת, כשעושה לו אביו בגד נאה, כשבא אצל אביו אינו בא רק להתפאר ולא לנחת לאביו. ובן גדול, שיש לו דעת הוא מכוון לבא אצל אביו מלובש בבגדים שעשה לו אביו כדי לנחת אביו, כי יש לו תענוג גדול מזה. וכן בנידון דידן: מי שהוא בן חכם - יוכל לעבוד לבוראו שלא לשמה, היינו, בשביל עולם הבא. ויהיה לשמה, מחמת שכוונתו בזה שרוצה עולם הבא שיהא מלובש בבגדים נאים ויהא נחת רוח ושמחה בזה לאבינו שבשמים, כי להיפך חס ושלום אינו יכול לסבול צרות בנו אוהבו.

קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה או יאמר אנכי.

[ה]

כשבא האדם לגדלות השכל, ומשיג את הבורא ברוך הוא מחמת השכל - נקרא חכם.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה או יבואר חכם.

[ו]

בן חכם ישמח אב,[12] והחכמה הוא היראה.

קדושת לוי, פרשת קדושים, ד"ה או יבואר קדושים.

בן חכם ישמח אב. ומה הוא החכמה - ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה[13].

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה בן חכם.

[ז]

הקדוש ברוך הוא יהיב חכמה לחכימין[14], כאשר מתעורר עצמו והוא בבחינת חכם כבר, אז השם יתברך יהיב חכמה ושולח לו התעוררות העליון.

קדושת לוי, פרשת כי תצא, ד"ה כי יקרא.

כ. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ

צדק צדק תרדוף

ביקש דוד המלך עליו השלום תמיד פתחו לי שערי צדק[15] - שידע תמיד מה שלמעלה ממדריגתו, שאינו משיג עדיין. וביקש תמיד פתחו לי שערי צדק - שיבוא גם כן להשגה זו. וכשעבד השם יתברך גם בהשגה זו, ידע גם כן מה שחסר לו, ובקש גם כן על זה.

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה וזה לך האות.

כא. לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ

מזבח ה'

מזבח - והוא ענין הקרבה.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ויבן שם מזבח.

הנה ענין מזבח וקרבן היא כך: כשהאדם יש לו איזה צער חס וחלילה, אינו רשאי לצער בשביל הדבר הנוגע על עצמותו. רק עיקר צערו יהיה זה שבעבור זה הסיבה חס וחלילה בלתי יכולת לעבוד את הבורא ברוך הוא כראוי. ואז הוא עושה נחת רוח להבורא ברוך הוא. כי כל צערו הוא רק מחמת מניעת עבדות הבורא ברוך הוא על ידי זה...

ועל בחינה הזאת היה ענין הקרבנות. פירוש: מדת קרבן - הוא מלשון הקרבה שמעלה טובת הגשמיות טובת הבהמיות להבורא יתברך.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה בפסוק אחר.

כב. וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ

ולא תקים לך מצבה

נראה לפרש על פי שאמרו רבותינו ז"ל[16] "[העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא]. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין" - כי העולם הזה הוא הכנה לעולם הבא. ומה שאדם אוכל ושותה הוא כדי להיות בריא וחזק לעבודת השם יתברך, ולא להנאת עצמו, חס ושלום[17].

והנה מה שאדם אוכל ומתהנה בעולם הזה נקרא לְךָ[18], כמאמר חכמינו ז"ל[19] "חציו לכם".

וזהו הרמז לא תקים לך – פירוש: תענוגי עולם הזה הנקרא לְךָ.

מצבה – פירוש: מעמד[20] ומצבה לקיום, רק הכנה לעולם הבא.

מצבה

וישם אותה מצבה[21] - רצה לומר: שפעל להקים אותה קומה שלימה.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויצא יעקב.

פרק יז

א. לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא

שור

שור - מרומז על החסד.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה לבאר למה פני.

ב. כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ

באחד שעריך

שעריך - הוא השערים שלך, שאתה עושה ומעורר במעשיך.

קדושת לוי, פרשת שופטים, ד"ה שופטים.

לעבור בריתו

בריתי - הוא התקשרות.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה ואני הנה.

ג. וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי

וילך ויעבוד אלהים אחרים

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני[22] - ...ישראל שמעו התורה מפי הגבורה, ונמצא הם למעלה מכל משרתי עליון. אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה, לכך גוי העובד בשיתוף פטור. אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם, לכך חלילה וחלילה לישראל לעבוד בשיתוף בלתי לה' לבדו.

...האדם מישראל אפשר לו להשיג זה המדריגה כאשר במעמד הר סיני. ונמצא, כל ישראל מוזהרים לעבוד בשיתוף, רק את ה' לבדו, כיון שנשמת ישראל יכולים להשיג בכל יום מעמד הר סיני. מה שאין אומה ולשון יכולים להשיג... ונאסר על כל הדורות לעבוד בשיתוף חס ושלום בלתי לה' לבדו

קדושת לוי, פרשת ואתחנן, ד"ה לא יהיה.

וישתחו להם

[א]

והשתחויתם - דהוא בחינות יראה, שמשתחוה.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה והשתחויתם מרחוק.

[ב]

השתחויה מורה על השפלות.

קדושת לוי, פרשת וירא, ד"ה צחוק.

[ג]

בהשתחויה שאנו משתחוים, אנו ממשיכין שפע רב.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה או יש לומר.

ולשמש או לירח או לכל צבא השמים

כי כן אברהם בתחילה היה עובד לחמה ולמזלות[23]. וכי אברהם אבינו עליו השלום בתחילה עובד עבודת אלילים היה?! אלא שבתחילה היה מכיר כח הבורא מכח הנבראים, ואחר כך הכיר כח הבורא ברוך הוא מכח עצמותו יתברך.

ולכן, וירא אליו ה'[24] – ששם הוי'ה ברוך הוא, עצמותו יתברך, מה שזולת הנבראים.

וזהו חכמה עילאה ותפארת. וזהו יהיב חכמה לחכימין[25].

וזה נקרא חכמת שלמה[26] – חכמה תתאה, שראה חכמה בנבראים וידע כח הבורא ממנו.

שמועה טובה, עמ' ס-סא, ד"ה אית חכמה.

ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי

אשר לא צויתי – לעבדם (רש"י)

עיין רש"י "אשר לא צויתי לעבדם", וכן שינו השבעים ושנים זקנים לתלמי המלך בהעתיקם התורה לו[27].

והנראה כי מצינו בתורה שהשתחוו לצדיק, כגון עובדיה לאליהו[28]. כי הצדיקים יש להם תורת ה'[29], ומצינו שקרא הקדוש ברוך הוא ליעקב אבינו אל[30] - רוצה לומר: מחמת שקיים כל התורה[31] היה בבחינת אל[32]. כמו כן, כל הצדיקים מחמת ציווי התורה יש להם בחינה זו, ומותר להשתחוות להם. אבל השמש והירח אשר אין להם ציווי תורתו הקדושה, אסור להשתחוות להם.

וזהו [ו]לשמש או לירח [או לכל צבא השמים] אשר לא צויתי – כלומר, שאין להם הציווי שלי. היינו, התורה שניתנה לישראל.

ד. וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל

והנה אמת

יש שלש מדריגות: יחידיות, עשיריות, מאות. והם מאותיות א'מ'ת'. [ובעשיריות - מ', ובמאות - ת'. וזהו אמת – כי א' ריש דרגין, ומ' ות'].

ושלש אלו, כל אחד כלול מכולם. כי א' – ודאי כולם כלולין בו, שהרי ממנו יצאו. והת' – גם כן, כי "סוף מעשה במחשבה תחילה"[33]. ואם כן, היה הת' במחשבה תחילה, ולכן כלולה גם היא מכולם. וגם שאין להם שלימות זולת הסוף. והמ' – ממוצע הוא, המחבר הכלול משניהם.

שמועה טובה, עמ' פג, ד"ה תתן אמת.

ה. וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ

אל שעריך

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

ו. עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד

על פי שנים עדים... לא יומת על פי עד אחד

שמעתי שהרב הקדוש זי"ע שמע פעם את הס"מ מקטרג על ישראל, ולא מצא זכות ללמד עליהם. עד שנפל ברעיונו לטעון שהס"מ הוא עד אחד, ואילו בתורה כתוב על פי שנים עדים [או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד].

המשיך הס"מ לטעון שיש לו עוד עד, "שהרי רב אחד עומד כעת בבית מדרשו ומוכיח להם בדברים קשים כגידים על אותו ענין שאני מקטרג עליהם".

נבהל הרב הקדוש מברדיטשוב זי"ע, ונסתמו טענותיו. אך מיד עלה בדעתו לרוץ לשמוע דרשת הרב הנזכר לעיל, אולי מתוך דבריו ימצא איזה לימוד זכות.

כאשר הגיע ושמע איך שמדבר בלשון קשה נגד בני ישראל, בא לפני כסא הכבוד וטען "הלא הס"מ מדבר מתוך גרונו. ואם כן, הרי שוב נשאר רק עד אחד".

ובזה הצליח לבטל הקטרוג.

תפארת בנים. משם ילקוט קדושת לוי, עמ' ריח.

ז. יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ

כל העם

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

ובערת הרע מקרבך

אמרו רבותינו ז"ל[34]: "קשוט עצמך תחילה", וזה שאמרה תורה: ובערת הרע מקרבך.

תפארת בית לוי. ילקוט קדושת לוי, עמ' עב.

ח. כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ

אל המקום

המקום - זה הקדוש ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל[35]: "הוא מקומו של עולם".

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויקח.

השם יתברך הוא המקום - דאיהו סובב כל עלמין וממלא כל עלמין.

קדושת לוי, הגדה דסבי בי אתונא.

ט. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט

י. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ

יא. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל

על פי התורה אשר יורוך

הצדוקים מכחישין שיש לחכמים כח לעשות בפמליא של מעלה, שהרי הם אומרים שישראל אין להם כח לעשות פירוש על התורה, ומכחישין את הפסוק על פי התורה אשר יורוך והפסוק[36] כי מציון תצא תורה [ודבר ה' מירושלים], ומכחישין את זה. כל שכן שמכחישין שהבית דין אין להם כח על המאורות.

ולכן שנראת הלבנה או שנכסה הלבנה שלא על פי חשבון, הם מתקנאים בזה ומכחישין את זה. שבזה נראה קלונם, שהרי יש כח לבית דין הגדול בפמליא של מעלה לעשות במאור הלבנה כרצונם. הרי כח בית דין יפה, ומציון תצא תורה. כל שכן שיש להם כח לעשות פירוש על התורה. שהרי רואין בעבור החודש, שתורתן של הבית דין אמת.

ועל כן, כיון שנתגלה קלונם בקידוש החודש, על כן רצו הבייתוסין לסתור דברי הבית דין וקלקלו הבייתוסין כמה פעמים כדאיתא בראש השנה.[37]

קדושת לוי, כללות ימים טובים.

יב. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל

יג. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד

וכל העם

יעוין לעיל בפירוש פסוק ז.

יד. כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי

ואמרת אשימה עלי מלך

בחינת המלך הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו, וזהו מלחמות של מלך, וזה ניצוח מלחמה. ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך שמו...

קדושת לוי, פרשת שמות, ד"ה וירא מלאך.

ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים

בגמרא[38] "ודוד מי קרא לנפשו חסיד..., ולא עוד אלא שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד (ארבע) [שלש] שעות היום [ואני חצות לילה אקום להודות לך[39].... שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם], ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר [ובשליא, כדי לטהר אשה לבעלה]".

וכתב ה"פני יהושע" טעם לשבח בדברי חז"ל דמשום הכי קרא לנפשו חסיד, על פי דאמרו חז"ל בסנהדרין דף פ"ב "זקנים שבאותו הדור שאלו כהוגן, וזקנים עמי הארץ שאלו שלא כהוגן. דזקנים שבאותו הדור דשאלו כהוגן, אמרו ושפטנו מלכינו[40] - להיות להם מורה הוראה, להורות לעם ה' דרכי ה' דזהו "כהוגן" - שישראל יהיה להם מורה הוראה. וזקנים עמי הארץ דשאלו שלא כהוגן, שבקשו ללחום מלחמתם - זה "אינו כהוגן", דהשם יתברך נלחם לישראל. ולזה, דוד המלך משום הכי הורה הוראות לישראל, להצדיק לישראל. שבזה הראה שכונת ישראל היה למנות מלך להורות להם דרכי ה' איסור והיתר טומאה וטהרה. עד כאן דבריו.

ונראה לי בסייעתא דשמיא על פי דבריו ליתן יותר טעם לשבח, דבזה שהיה מורה הוראה לישראל הראה חסידות גדול. דמהאי טעמא קרא לנפשו חסיד דרש"י ז"ל כתב בראש השנה דף ב' ע"ב, שמלכות הוא בירושה, שבנו קודם. וה"מגן אברהם" פוסק ב"אורח חיים" סימן נ"ג דברב מורה הוראה, אינו בירושה, כיון שצריכין שיורה להם הוראה. אם כן, מי שמופלג בחכמה יותר, קודם לבנו. עיין שם.

ולפי זה, אין לך חסידות יותר מזה. כיון דדוד המלך עשה דברי זקנים, דמלך העיקר שיורה הוראות - אם כן, בנו אינו קודם למלוכה, דהעיקר היא הוראה. אם כן, מי שמופלג בחכמה, הוא הקודם. מה שאין כן לדברי זקנים עמי הארץ דמלך הוא עיקר ללחום מלחמות - בנו קודם למלוכה.

ואפשר שהכי דייק לישנא דקרא בפרשת שופטים ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים – פירוש: כמו האומות ללחום.

מסיים הכתוב אז, למען יאריך ימים [על ממלכתו] הוא ובניו - שבנו קודם, כדכתיב ובניו.

אמנם דוד המלך, שהראה שהעיקר להורות להם הוראות, אם כן אין בנו קודם, כנזכר לעיל.

והשם יתברך ברוך הוא שילם לו גמולו הטוב, שמעשיו הטובים שהורה הוראות לישראל היו מוכיחין שאין בנו קודם, הבטיח לו השם יתברך[41] עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודוד כסאך סלה.

קדושת לוי, חידושי בני המחבר [ר' ישראל מפיקוב][42].

טו. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא

שום תשים עליך מלך

[א]

מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול, דאמר מר: שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך (כתובות יז, א)

אמרו בגמרא[43]: "תלמיד חכם שמחל על כבודו – כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו – אין כבודו מחול".

נמצא, מדרגת החכמה שהיא באה על ידי הענוה, כמו שנאמר[44] החכמה מאין תמצא, אינה יכולה להיות אצל המלך, מפני שהוא אינו יכול להיות עניו.

וכך הוא הפירוש: [כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני[45]], תיבת ממני הוא מיותר – שאני מלך.

ודי למבין.

שמועה טובה, עמ' נד, ד"ה אמרתי.

[ב]

הנה תואר מושל – יתכן לתאר למי שהוא מושל על זולתו, אף שלא ברצון זולתו. כי הוא בעל יכולתו לכופו ולהכריחו ולהעבירו על דעתו שיסור למשמעתו.

אמנם שם מלכות ותוארו [מלך] – שהוא עצם ענין הכבוד, כמו שאמרו[46] "מלך שמחל על כבודו אין [כבודו מחול]". לא יתכן לתאר בתואר מלכות אלא אם כן יש לו עַם ועבדים ומשרתים מכבדים אותו מרצונם הטוב. וגם צריך שיהיה להם בחירה ורשות לכבדו או לחדול, והם מנדבת לבם ובחירתם מכבדין אותו. אז הוא ראוי לתאר בתואר מלכות. כי אם המה מוכרחים לכבדו, אין זה כבוד נקרא, כיון שאין להם בחירה אחרת.

שמועה טובה, עמ' פו.

טז. רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד

את העם מצרימה

[א]

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

[ב]

כל מקום שכתוב העם - הוא הרמז על הערב רב הגרים שהיו בישראל.

קדושת לוי, פרשת בלק.

יז. וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד

וכסף

כסף - לשון כסופה וחמדה.

קדושת לוי, פרשת משפטים.

וזהב

זהב - הוא מורה על גבורה, דהוא מראה אדום, מרומז על דינין.

קדושת לוי, דרוש לפורים.

לא ירבה לו מאד

תיבת מאד - מורה בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.

קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מ"ה.

יח. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם

כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה

מי שהוא במדריגה הראשונה [=מדריגה גדולה שהם עושין רצון חדש בהבורא ברוך הוא], הוא כמו משנה למלך - שיכול לעשות ולהפך רצון העליון כרצונו, הן בביאור התורה והן בכל הדברים. ולכן כל התנאים ורבי שסידר המשניות נקרא לימודם בשם משנה - כי היו במדריגת בנים למקום, ולימודם היה זך ונקי, והיו לומדים לשמה וגם היו עושים בלימודם מעשיות, והיו מתקנים העולמות השייכים ללימוד ההוא. ובודאי הם היו עושין רצונו של מקום, כמו משנה למלך, ולכן נקרא לימודם משנה.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית. קדושת לוי, מסכת אבות.

מלפני הכהנים הלוים

לוי – מרמז על מדת משפט, וכהן – רומז על מדת חסד.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה[47].

יט. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשׂתָם

כ. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל

למען יאריך ימים

והארכת ימים[48] - מלשון הבהירות. דהיינו, הבהירות שנתן לך מלעילא, תגרום שתאריך אותו, שיהיה אצלך זמן רב.

קדושת לוי, פרשת כי תצא, ד"ה כי יקרא.

למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו

ואפשר שהכי דייק לישנא דקרא בפרשת שופטים ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים – פירוש: כמו האומות ללחום.

מסיים הכתוב אז, למען יאריך ימים [על ממלכתו] הוא ובניו - שבנו קודם, כדכתיב ובניו.

אמנם דוד המלך, שהראה שהעיקר להורות להם הוראות, אם כן אין בנו קודם, כנזכר לעיל.

קדושת לוי, חידושי בני המחבר. יעוין בפירוש הפסוק הקודם הדברים במלואם..

פרק יח

א. לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן

ב. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ

ג. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה

מאת העם

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

ד. רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ

וראשית גז צאנך תתן לו

[א]

ראשית גז צאנך תתן לו - דהנה דוד המלך אמר[49] לך ה' הגדולה והגבורה [והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש]. דגדולה - מרמז על מדת אהבה[50], וגבורה - היא מדת יראה, שאדם ירא מפניו יתברך. וכן מדת התפארת, וכן מדת הנצחון, וכן מדת הוד. וכן מדת התקשרות, דהוא הדביקות אליו יתברך. וכן מדת מלכות, שאנו ממליכין אותו יתברך עלינו.

וחשב דוד המלך השבע מדות, וכולם נכללים בשלש מדות ראשונות. דכולם נכללים באַיִן, ומן האַיִן בָּאִין אל בחינות יֵשׁ. ויש עוד מדה, אשר הוא ממוצע בין העילה לעלול, דהוא המקשר האַיִן עם היֵשׁ, והוא הדעת, המחבר היֵשׁ אל האַיִן. ואם כן, יש שלש מדות, אשר מתוך השלש מדות יוצאים השבעה מדות, והכל הם עשר מדות. דהם, שלש ראשונות ושבע אחרונות.

וזהו בחינת גז - דהג' נפרד מהז'. דהג' מרמז על שלש ראשונות השייכים כאחת, והז' הוא מרמז על שבע מדות.

והנה כולם תלוין במדת יראה, שהוא הראשית, ראשית חכמה יראת ה'.[51]

וזהו [ו]ראשית גז צאנך תתן לו.

[ב]

או יש לומר דהראשית מן השבע המדות היוצאות מן השלש מדות הוא האהבה והחסד, דהוא גדולה[52]. בחינה ראשונה מן השבע מדות, והוא הראשית. והנה הכהן הוא מרכבה לחסד[53], דהוא מסטרא דימינא[54].

וזהו [ו]ראשית גז צאנך - רוצה לומר: שהם יוצאות מן השלש מדות.

הראשית - דהוא החסד.

תתן – היינו, לכהן. דהוא מרכבה למדה זו.

ה. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים

כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך

[א]

הנה כתיב באהרן כי בו בחר ה' [אלהיך] (מתוך בני ישראל) [מכל שבטיך]. והנה בבחירת אחד מתוך הכלל, מוכרחים אנו לומר כי הבחירה היה בזה האיש הפרטי, עבור שאוהב אותו, אבל הכלל הוא שונא.

וכן היינו רוצים לומר, כי הבחירה באהרן מתוך בני ישראל, היה על זה הדרך. לכן היו חקוקים שמות השבטים... נשא אהרן שמות השבטים, ובכל מקום מצינו שמוזכר זכות אבות אברהם יצחק ויעקב - להראות שגם בהם חפץ ה' ואוהב אותם...

קדושת לוי, פרשת תצוה, ד"ה ונשא אהרן.

[ב]

אדם הבוחר דבר מהדברים, נמצא מוכח שזה אוהב יותר משאר דברים, כיון שבחר בו מכל הדברים.

וכאן שבחר הקדוש ברוך הוא בלוים, שמא תאמר, חס ושלום: כיון שבחר בלוים אין אהבתו על ישראל. ולזה כתב ישראל חמשה פעמים בפסוק זה[55] [=ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש] - להודיע חיבתן של ישראל כמו ללוים. ומה שבחר בלוים, הוא רק לכפר על בני ישראל.

קדושת לוי, פרשת בהעלותך, ד"ה ואתנה את הלוים.

[ג]

שאחר שנפגמתם בחטא העגל, הבדיל ה' מכם את שבט הלוי שלא נפגם, וכמו שכתב רש"י ז"ל[56].

קדושת לוי, פרקי אבות, תצא. ויעוין הדברים במלואים, לעיל סוף פרק ט.

[]

הנה יש שנים עשר שבטים, לבד משבט לוי. והשנים עשר שבטים הם נגד שנים עשר שערים, ולוי הוא השלשה עשר - נגד שלש עשרה מדות.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה ותחת רגליו.

מכל שבטיך

שבט - הוא מלוכה.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה דרך כוכב.

טעם למה נקראו השבטים לפעמים בשם שבטים... היו יהודה ויוסף מלכים.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה טעם למה.

ו. וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'

אל המקום

המקום - זה הקדוש ברוך הוא, כמאמר חכמינו ז"ל[57]: "הוא מקומו של עולם".

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה ויקח.

ז. וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה'

ח. חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת

ט. כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם

י. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף

לא ימצא בך... ומכשף

פעם אחת נכנסו כמה מתושבי בארדיטשוב לכפר הסמוך למושבם, ומצאו לגוי זקן רועד כל גופו בקדחת חזקה, ומקלל את הרב הקדוש מבארדיטשוב בקללות נמרצות. ושאלוהו לפשר הדבר.

אמר להם: שהוא מכשף, והתכונן יחד עם עוד שני מכשפים לסתום את התקיעות בראש השנה. ובראש השנה, כשנכנס הבארדיטשובר לבית הכנסת לתקיעת שופר, חגור באבנטו ושופרות תחובים לו מסביב לאבנט, התחיל לתקוע ולא הצליח. כי היה השופר סתום. וזרק הבארדיטשובר את השופר, וצעק: "זאל דער איוואנקע בלאזן [=שאיוון יתקע!]".

ומזה נהרג מכשף אחד מהשלושה, ואחד נטרד לסוף העולם, והוא השלישי רועד בקדחת תמיד. עכשיו תבינו מדוע אני ממורמר עליו כל כך.

מאמר מרדכי, עמ' פב. תכין לבם, עמ' קנט. בזכות אבות, עמ' עח. ציונים יקרים, עמ' מג. מתוך: נחלת פנחס.

ומכשף

[א]

ומכשף - וחרש (תרגום אונקלוס)

אמר פעם אחת שעל כן נקראו המכשפים בלשון התרגום חרשיא - שכל בר ישראל צריך להאמין באמונה שלמה שעולם הזה מתנהג מן העולם העליון בינה עולם המחשבה, והוא עולם השמיעה.

ואותן המאמינים בכשפים שלהם, ואינם מאמינים שעולם הזה מתנהג מעולם המחשבה הם חרשים, ואינם דבקים אל השמיעה. ועל כן נקראו חרשיא.

ודברי פי חכם חן.

ארץ החיים, מערכת ל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, אות שטו. עמ' 93.

[ב]

למה נקרא שמן כשפים? שמכחישין פמליא של מעלה (סנהדרין סז, ב)

מאמר רבותינו ז"ל שאמרו[58]: "כשפים - מכחישין פמליא של מעלה". כי ידוע שיש שני בחינות לנצח חבירו: אחד, בְּהָרֵעַ לחבירו, מנצחו. או, כשהוא מתעלה בעילוי עליונה, מנצחו. שאין לך נצחון גדול מזה כשהוא מתעלה.

והנה ה' יתברך מנצח את שונאיהן של ישראל, על ידי שהוא מגביה את ישראל, דהוא מצד החסד. וכשפים הוא על ידי שמריעים לאדם בכשפיהם, דהוא מצד הגבורה.

וזהו פירוש מאמר רבותינו ז"ל "שמכחישין כח פמליא של מעלה" - דהוא היפך מקודשא בריך הוא, דהוא מטיב ומגביה, והם מריעים.

קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה וירא ישראל.

יא. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים

יב. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ

יג. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ

תמים תהיה עם ה' אלהיך

[א]

הכלל הוא: כי הבורא ברוך הוא דרכו להיטיב, ובפרט לישראל עם קרובו[59] שנקראים "בנים למקום".[60] ובוודאי האב ממלא חסרונו ורצון בנו, קודם שיצטרך[61]. ובודאי אדם אשר יש לו אמונה כזאת בהבורא, בודאי ממלא לו חסרונו.

וזהו הרמז: תמים תהיה עם ה' – כלומר, כשאתה על זה הבחינה, בחינת השלימות, שיש לך אמונה בבורא ברוך הוא שבודאי ימלא לך חסרונך.

אז תדע שבודאי עם ה' אלהיך - שבודאי ה' עמך.

[ב]

"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראין בנים, וכשאין עושין רצונו של מקום נקראין עבדים"[62].

לכאורה אינו מובן כשאין עושין רצונו של מקום חס ושלום, הם רשעים חס ושלום.

והנראה דהנה כשאדם מאמין באמונה שלימה שהקדוש ברוך הוא הוא אבינו, ויש לו תענוג כשמשפיע טובות על עמו ישראל, כאשר היכולת בידו לתת טובות לכל העולמות. אז האדם אינו חסר כלום. וכשיבקש מן הקדוש ברוך הוא לרחם על עמו, בודאי הקדוש ברוך הוא ימלא רצונו.

וזה הרמז בפסוק תמים תהיה עם ה' אלהיך

כלומר, אתה תהיה תמים - בלתי חסר שום דבר,

כשתהיה עם ה' אלהיך[63].

אבל כשאדם אינו מאמין בזה, אז הוא חסר. כי אינו עושה רצון בהשם יתברך להשפיע עלינו טובות.

קדושת לוי, דרוש לפסח, ד"ה כהא לחמא.

[ג]

הכלל הוא: יש שני מיני עבדים שעובדים הבורא ברוך הוא. יש בחינה אחת, שאדם עובד את הבורא מחמת קיבול שכר. שיודע שיש להבורא יכולת ליתן לכל הברואים צרכם, ויש ביד הבורא לעשות בכל העולמות כרצונו להמית ולהחיות, לכן הוא עובד הבורא ברוך הוא. ויש אדם שעובד הבורא ברוך הוא לא מחמת קיבול שכר, רק שיודע גדולת הבורא האיך שיש לו ממשלה על כל מלאכים ושרפים וחיות הקודש ואופני הקודש וכולם עומדים באימה וביראה ואומרים שירות ותשבחות להבורא לעבוד בחדוה ושמחה גדולה.

והחילוק בין שני העובדים הנזכרים לעיל: כי זה שעובד הבורא מחמת קיבול שכר, הוא חסר לעולם. כי לא תשבע עינו. כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים[64], ותמיד הוא הולך וחסר. אבל לא כן מי שהוא עובד את הבורא ביראת הרוממות, בגין דאיהו רב ושליט[65] ומלאכים ושרפים ואופנים אומרים לפניו שירות ותשבחות, אזי נופל עליו יראה גדולה עד מאד. שאומר בלבו "כל שכן שקרוץ מחומר כמוני מחויב להיות עובד הבורא ברוך הוא וברוך שמו!". ומחמת זה בא לידי שמחה גדולה. ויותר שהבורא מגלה אליו גדולתו ורוממותו, אזי בא לידי שמחה גדולה יותר ועובד את הבורא יותר בשמחה. ולאיש כזה אין מחסור, כי אין מחסור ליראיו[66].

וזהו פירוש הפסוק תמים תהיה עם ה' אלהיך - כי מי שהולך אחר תאות עולם הזה הוא תמיד חסר. אבל כשתהיה עם ה' אלהיך - שתעבוד את הבורא ביראת הרוממות כנזכר לעיל.

אזי, תמים תהיה - ולא יהיה לך שום חסרון. כי בכל יום יוסיף שמחה בעבודת הבורא ברוך הוא וברוך שמו, כי מחמת היראה גדולה בא לידי שמחה.

קדושת לוי, ליקוטים.

[ד]

האותיות המה תמונה, כפי אשר מקבל העולם הטבעים הוא העולם הזה, ועולמות העליונים הוא עולם הקדושה עולם השכל. וכפי אשר מקבלים האומות, ככה תמונת האותיות. לכן נשמותינו, שהוא עבודה תמה, ככתוב בתורת משה תמים תהיה עם ה' אלהיך, לכן האותיות התורה ולשון התורה הוא כתיבה תמה.

אבל האומות העולם אשר המה מקבלים מתחת ידי שרי מעלה ושכלם אינו בדרך היושר, והשפעתם מעולם העליון אינו מדרך הישר. וכפי השפעתם מעילת העילות לשר שלהם ומשר שלהם בא אל האומות כך תמונת אותיות שלהם של אומות העולם. וכפי שכלם, כן הלשון שלהם - לכן כתב שלהם ולשון שלהם אינו תמה. כי השפעתם ושכלם הוא תחת השר.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שניה.

[ה]

יונתי תמתי[67] – על דרך תמים תהיה עם ה' אלהיך.

קדושת לוי, פרשת לך לך. ד"ה או יאמר ברוך. כתב יד, ילקוט קדושת לוי, עמ' קכ.

[ו]

הבורא ברוך הוא ברא מידות בעולם יש אהבת הבורא; יראת הבורא; התפארות; נצחון הבורא – לנצח הקליפות; הודאות הבורא; התקשרות הבורא – לקשר אליו; מלכות הבורא – להמליך עלינו את הבורא ולא שום דבר אחר, חס ושלום. והנה, זה לעומת זה עשה אלהים. שיש אהבה לדברים חיצונים, וכן בשאר מדות.

והנה, אם האדם הולך בדרך הישר לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו במידות הנתונים לו, ואין לו אהבה אלא אהבת הבורא – אז נכללו בתוכו כל שארי מדותיו. כיון שהוא אהבת הבורא ברוך הוא, אשר כל המלאכים משתוקקים, אז הוא מסתלק מעצמותו ובא לאהבת הבורא. וזהו הצמצום שלו - והיינו, יראה. ומחמת זה מתפאר הבורא בו, ואין לאדם התפארות עצמו, חס ושלום - כי אם היה חס ושלום התפארות עצמו, אז אין אהבת הבורא שלימה. וכן כלול בו מידת נצח – שמנצח הקליפות. וכן כלול בו הודאות – שמחמת אהבתו, מודה ומשבח להבורא. וכלול בו התקשרות – שמחמת זה הוא מקושר להבורא. וכן מלכות – שמחמת אהבתו ממליך עליו את הבורא.

וכמו כן כלול במידת יראה מדת אהבה. שמחמת יראתו אינו מחשיב עצמו לכלום, רק תמיד יראת ה' לנגד עיניו, ומחמת זה בא לידי אהבתו. וכן לשאר וכו'.

וכן בכל שארי מדות האדם, אם אוחז באחת מהן ועובד בו את הבורא – גם כל המידות צריך להיות כלולים. כי אין אחת בלא חברתה נחשבת לכלום.

לא כן אם האדם חס ושלום סילף דרכו, ואהוב במידותיו לאהוב מידות חיצוניות – אז אין כלולים בו שאר מידותיו. דהיינו, אם יש לו אהבה לאיזה דבר – אז הוא למעלה מהדבר, ואינו מסתלק מעצמותו להכלל בדבר ההוא. וכן אם ירא מאיזה דבר – אזי אין אוהב אותו דבר. וכן בכל המידות, ואין אחד תלוי בחבירו.

לא כן בהקדושה – בכל הוא קשר אחד.

ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך – פירוש: שאתה עִם ה', אז אתה שאוחז אפילו באחת, אתה תמים בכל השאר.

כתב יד. ילקוט קדושת לוי, עמ' מב-מג.

יד. כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

טו. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן

טז. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת

ככל אשר שאלת מעם ה' אלהיך בחורב ביום הקהל

כי הסטרא אחרא נקרא חורב[68]. כלומר, על ידי ישראל מעלים הכל אל הקדושה.

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה אחד עשר יום.

יז. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ

יח. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ

יט. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ

ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו

[א]

יש מצות אשר הם ממדת החסד, כגון מצות פריקה[69] וטעינה[70]. וכן יש כמה מצות ממדת החסד.

וכן יש מצות אשר הן ממדת היראה. דהיינו, לעשות לרשע כדינו, וכן בשאר.

וכן יש מצות ממדת התפארת, כגון תפילין, שמורה על מדה הנזכרת לעיל, כנאמר[71] פארך חבוש. וכן שאר המצות ממדה הנזכרת לעיל.

וכן יש מצות משאר מדות. וכן נכלל כל המצות התורה במדות הבורא הישרות והטהורות והנקיות.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

[ב]

בעיר שדה לבן היה איש למדן מופלג ובעל מקובל. רק שמו לא היה מפורסים בעולם, ולכן נתקנא מאוד על מעלת הרב הצדיק ר' נחמן מברעסלאוו בעל המחבר "ליקוטי מוהר"ן", ועוד כמה ספרים. כי שמו הולך וגדול מאוד. והוציא האיש הלמדן הנזכר לעיל קול על הרב הקדוש מורנו הרב ר' נחמן כי הוא משתמש בשמות הקדושים. ולקח קלף, וחתך לחתיכות קטנות ועשה מהן קמיעות וחלק לאנשים ריקים. ובא אל הרב הצדיק הנקרא שפאלער זיידע, אשר הוא מפורסם מאוד לצדיק הדור, והלשין על הרב מוהר"ן. והעמיד להעדים את האנשים הריקים, והם אמרו כי הרב מוהר"ן נתן להם הקמעות.

וכאשר שמע זאת השפלער זיידע רגז על הרב מוהר"ן, והתחיל לחלוק עליו. כי זאת היה אחר המחלוקת הידועה של הרב הגאון הצדיק רבנו יהונתן [=אייבשיץ] עם הגאון מהר"י יעב"ץ, אשר נתהוותה המחלוקת מחמת הקמעות שחלק הגאון מהר"י. והנה המחלוקת הלכה והתגברה. ויאסוף הרב הצדיק שפאלער זיידע אסיפה גדולה מצדיקי הדור אל בית הרב הצדיק מבארדיטשוב, וחפצו לגזור נידוי שמתא על הרב מוהר"ן אחר שחקרו ודרשו את העדים.

והנה האיש המקנא עוד הוסיף סרה להעמיד עדים אשר הרה"צ מוהר"ן זרק אבן למרקולס בעת נסעו לארץ הקדושה על הים. ועל ידי המלשינות הזאת כמעט שעלה בידו שאסיפת הצדיקים ידונו את הרב מוהר"ן לחרמה...

פעם אחת העלילו על אחד מהעדים, אשר העיד לפני הרב הגאון משפאלע אשר הרב הצדיק מוהר"ן נתן לו הקמיע, שהוא סוחר עם שטרות מזויפים, ואסרו אותו במאסר. ולאחר ערבון גדול יצא לחפשי, עד החקירה והדרישה. וכאשר שמע הרב הצדיק מבארדיטשוב יצא בכל העולם, לכן נסע זה האיש לבארדיטשוב להתפלל עליו שיצא נקי מזה המשפט.

וישבע לפני הרב הצדיק כי נקי הוא מכל פשע, רק עלילה התגוללו עליו.

אז אמר לו הרב הצדיק: "רואה אנכי כי אתה עשית עבירה גדולה עם זיוף, כי במידה שאדם מודד, מודדין לו".

אז הבין זה האיש כי הרב הצדיק יודע הכל. והודה לפני הרב הצדיק כי הקמיע נתן לו האיש משדה לבן, למען בא עלילה על הרב מוהר"ן. ובקש אותו להעיד עדות שקר בפני הצדיקים על הרב מוהר"ן. ובאמת הוא בעצמו כתב הקמיע ונתן לו.

וכאשר שמע הרב הצדיק מבארדיטשוב את הדברים האלה, אז אמר: "כאשר זמם לעשות לאחיו כן יעשה לו, ועתה לך ממני, כי אתה בנידוי ובשמתא!"

מאורות הגדולים, עמ' 14-11.. הנ"ל, מהדורת נגאל, סיפור טז, עמ' 63-68. ר' לוי יצחק, סיפורים (נגאל), אות נט. "למדן מעליל על ר' נחמן מברסלב", עמ' 135-128.

ובערת הרע מקרבך

אמרו רבותינו ז"ל[72]: "קשוט עצמך תחילה", וזה שאמרה תורה: ובערת הרע מקרבך.

תפארת בית לוי. ילקוט קדושת לוי, עמ' עב.

כ. אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא

כא. וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'

כב. אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ

פרק יט

א. כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים

[א]

העצמיות, דהיינו הפנימיות של הגוים שהם אכזרים, על ידי זה מתעוררים עליהם דינים, שיתנהג השם יתברך עמהם באכזריות. שבמדה שאדם מודד מודדין לו.

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה יאכל גוים.

[ב]

...על ידי שהגוים הם צריו של ישראל. אם כן, מה שהשם יתברך מושיע לישראל להשפיע להם טובות הוא למען שמו הגדול: שלא יהא נקמה לגוים על ישראל לומר איה נא אלהיהם[73]. כיון שהם שונאי ישראל, שמחים בצרות ישראל, ואומרים איה נא אלהיהם, על ידי זה [ישראל] יאכלו הטובות. זהו יאכל גוים צריו[74] - על ידי שגוים צריו, יאכלו ישראל טובות עולם הזה. והשם יתברך אין מנכה להם מזכיותיהם, כיון שהתשועה למען שמו הגדול...

קדושת לוי, פרשת בלק, ד"ה יאכל גוים.

אשר ה' אלהיך נותן לך

[א]

העיקר: כשישראל עוסקים בתורה ובמצות - יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם. כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו, מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן[75] - לשון הוה. היינו, כשישראל עוסקים בתורה ובמצות, אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל. אבל לא כן עצת הכסילים, הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל בגשמותיה.

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר שלח.

[ב]

ידוע ההפרש שבין לקיחה ומתנה: כי לקיחה - הוא על ידי איזה דבר, על ידי ממון או על ידי דבר אחר. ומתנה - הוא בחנם...

קדושת לוי, מסכת אבות.

ב. שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ

שלש ערים תבדיל לך

בשם הבעל שם טוב: שלשה ערי מקלט - הוא הרמז: מחשבה, דיבור, מעשה.

שצריך האדם לברוח מפני גואל הדם, הוא הס"מ, שרוצה לבטל אותם מעבדות הבורא. וצריך להתחזק עצמו במחשבות קדושות ודיבורים קדושים ומעשים טובים. כי אף על פי שאינם כל כך ברורים וזכים, מכל מקום טוב יותר משב ואל תעשה, כי מכל מקום רעותא דמריה עביד.

קדושת לוי, מסכת אבות, ד"ה בשם הבעש"ט.

ערים

"למתא[76]" – ישוב, מקום הקדושה.

קדושת לוי, פירושי אגדות, סוף השאלה החמישית.

ג. תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ

תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך

הכלל: השם יתברך לית מחשבה תפיסה [ביה כלל][77], רק שצמצם עצמו[78] במדת אברהם לעשות חסד[79], וכן במדת יצחק לירא מפניו[80], וכן במדת יעקב לרחם[81]. ועל ידי זה כביכול נעשה גבול, ובזה הארץ שלך.

וזהו תכין לך הדרך - בזה תכין לך הדרך להשיג ה' על ידי מדותיו[82].

ועל ידי זה, ושלשת את גבול.

וגם על ידי זה, הוא ארצך.

ד. וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם

ה. וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי

ינוס אל אחת... וחי

ידוע מה שכתב האר"י ז"ל[83] דהקדושה נקראת אחת - שדבק באחדות הבורא ברוך הוא, וכן אמרו חכמינו ז"ל בכמה מקומות[84] ורש"י בחומש פרשת ויגש בפסוק[85] כל הנפש עיין שם.

קדושת לוי, פרשת תולדות, ד"ה הברכה אחת.

ו. פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם

משפט מות

הכלל: כי הגוף אשר באדם הוא רחוק מעבדות ה', כי הגוף הוא חושב הצטרכות שלו. רק הנשמה אשר באדם היא החושבת תמיד ביראת ה'. אבל הגוף אינו כן, לכן הוא הולך לקבור. אבל באמת אם היה הגוף גם כן עובד את ה' תמיד, לא היה אדם מת. וכן היה קודם חטא אדם הראשון.

קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס זה אליהו.

ז. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ

ח. וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ

ט. כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלשׁ הָאֵלֶּה

כי תשמור את כל המצוה הזאת

[א]

הכלל: הוא אפילו אם האדם אינו יכול לקיים כל המצות. דהיינו, מצות התלוים בארץ, ומצפה לקיים המצות. ועל ידי זה שמצפה, זוכה לקיים.

וזהו הרמז כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות[86] – כלומר, תצפה לעשות המצות התלוים בארץ, ועל ידי זה יזכה לקיים. ולשון תשמרון - מלשון ואביו שמר את הדבר[87], לשון מצפה[88].

ועל ידי זה, ובאתם וירשתם את הארץ - תזכו לבוא לארץ לקיים המצות.

קדושת לוי, פרשת עקב, ד"ה כל המצוה

[ב]

...והנה יש עוד בהכוסף מעלה יתירה כי במעשה אינו רק מה שעושה דרך משל תפילין כשמניח אז אין בידו אלא מצות תפילין אבל הכוסף והתלהבות שיש לו להמצוה כדי לעשות נחת רוח להבורא הוא כולל כל המצות ומעלה עליו כאילו עשאן לכל המצות כמאמר חכמינו ז"ל[89] "חשב לעשות ונאנס [מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה]".

וזהו כוונת הפסוק כל המצוה אשר אנכי מצוך היום [תשמרון לעשות] - אפילו מצות שאין נוהגין בזמן הזה אתה יכול לקיים, באופן כשתשמרו - מלשון ואביו שמר את הדבר, שתהא יושב ומצפה ומשתוקק אל המצוה "מתי יבוא לידי ואקיימנה"[90].

וזו גם כן מה שאמר דוד[91] (ואני) [והנה] בעניי הכינותי ל[בית] ה' [זהב ככרים מאה אלף וכסף] אלף אלפים [ככרים] – פירוש: כי מצות צדקה אי אפשר רק במתנות מעות. אך אני אפילו בעניי הייתי מתלהב, ואמרתי "מי יתן ואוכל לבנות בית, ובזה הכינותי [לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף] אלף [אלפים ככרים], כי נחשב עלי כאילו עשיתי בפועל.

קדושת לוי, פרשת ויצא, ד"ה אנכי.

וללכת בדרכיו

[א]ֹ

הנה הרמב"ן הקדוש כתב על פסוק[92] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ושמרו דרך ה', ופירש הרמב"ן: דרך ה' - הם המדות הישרות אשר היה לאברהם אבינו עליו השלום, מדת החסד, מדת הרחמנות, וכן שאר המדות הישרות.

והנה אלו המדות הם כלליות התורה. כי יש מצות אשר הם ממדת החסד, כגון מצות פריקה וטעינה. וכן יש כמה מצות ממדת החסד. וכן יש מצות אשר הם ממדת היראה – דהיינו, לעשות לרשע כדינו, וכן בשאר. וכן יש מצות ממדת התפארות, כגון תפילין, שמורה על מדה הנזכרת לעיל, כנאמר[93] פארך חבוש. וכן שאר מצות ממדה הנזכרת לעיל. וכן יש מצות משאר מדות. וכן נכלל כל מצות התורה במדות הבורא הישרות והטהורות והנקיות.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר אלה פקודי.

[ב]

ענין זכירת המן. פעולה הנמשכת מזכירה זו בשום האדם אל לבו מאמר חכמינו ז"ל[94] "והלכת בדרכיו – מה הוא רחום [וחנון, אף אתה רחום וחנון]". וכמו שהשם יתברך פרנס אבותינו במדבר וכן בכל דור ודור, כן מהראוי לנו לרחם על עניים ואביונים, ולפרנס אותם כיד ה' הטובה עלינו[95].

ספר זכירות, זכירת המן.

י. וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים

ה' אלהיך נותן לך נחלה

הכלל: זה הוא התענוג של האב, כשמנחיל את בנו. וזה הבחינה התעורר משה בה', שאנחו נקראים בנים לה'. והתעורר משה זה הבחינה, שהשם יתברך ינחיל אותנו כל הטובות.

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה ויקרב משה.

יא. וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל

יב. וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת

זקני עירו

[א]

...מוחין דגדלות, שעבדו להשם יתברך בשכל גדול. וזהו "במתן תורה נגלה להם כזקן"[96] - שיש לו שכל גדול.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

[ב]

ידוע שזקן ושיבה הוא מדת הרחמים, כידוע מאמר חכמינו ז"ל: "בסיני נדמה להם כזקן מלא רחמים". וזו פירוש הפסוק מפני שיבה תקום[97] - רוצה לומר: שעיקר היראה הוא ליראה מפני שיבה, הוא מדת הרחמים, והדרת פני זקן.

קדושת לוי, פרשת קדושים.

יג. לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ

יד. לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ

לא תסיג גבול רעך

[א]

שמעתי מפי שאר בשרי ר׳ פנחס ליבערזאהן שהיה מתלמידי הרב הקדוש:

אשר אחר פטירת הרב ר׳ לוי יצחק נתנו תכף כתב רבנות לבנו הרב ר׳ ישראל מפיקאוו. ובעת ההוא היה בבארדיטשוב הנגיד הנכבד והמיוחס ר׳ אפרים קאלקער, שהיה חתן ר׳ יחיאל, בן הרב מסידילקאוו בעל "דגל מחנה אפרים". ור׳ אפרים הנזכר לעיל היה דרכו אשר על ראש השנה ויום הכפורים היה בבארדיטשוב אצל הרב הנזכר לעיל. ועל חג הסוכות היה נוסע להרב ר׳ צבי ליב מאליק, כי הי׳ ממקורביו.

ועשה התעוררת גדולה בין הגבירים, שנחוץ יותר למנות לרב על בארדיטשוב את הרב ר׳ צבי ליב. ומחמת שר׳ אפרים היה מיקירי קרתא, עלתה בידו לעשות כתב רבנות בין הרב ר׳ צבי ליב, והביא את הרב לבארדיטשוב.

אבל הרבנית עם בנה ר׳ ישראל התמרמרו על זה. עם כל זאת, הלך הרב ר׳ ישראל בעת סעודה שלישית אל הרב ר׳ צבי ליב. והרב הנזכר לעיל זירז את עצמו שהיה קודם ברכת המזון. וכאשר בא הרב ר׳ ישראל לבית ר׳ צבי ליב התחיל לצעוק: "פנו דרך, גין הרב מבארדיטשוב!"

ונתן לו כבוד גדול, והשיבו לימינו, ואמר לו: "אל תדאגו שאשאר פה לרב. כי אביכם המנוח זצ״ל היה פה בעת שאמרתי התורה, ובקש ממני לבל ישיג גבולכם".

ואמר לו: "לוא הייתם בעת אמירת התורה כשהיה פה, אזי הייתם זוכין לראותו מדי שבת בשבתו בעת סעודה שלישית".

וזירז את עצמו ר' צבי ליב, ותכף אחר הבדלה נסע למקומו. כי אמר שהבטיח להרב ר׳ לוי יצחק שלא ילין בבארדיטשוב. ונסע דרך בית הרבנית, ואמר לה גם כן כדברים האלה.

ארץ החיים, מערכת ל, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, אות שו, עמ' 91

[ב]

ואיידי דאתינא להכא, הנני להביא כאן אגב אורחא סיפור אחד שסיפר הרב החסיד מהור"ר חיים פיטערניק מקראקא, ששמע ממגידי אמת:

שבעיר בארדיטשוב היה מקום אחד ברחוב, שטח גדול ורחב ידים, ששם היו יושבים נשי העניים ואלמנות עם ירקות ומיני מזון וכדומה למכור, ומזה היה פרנסתם. ומעולם לא עלה על דעת האדון לתבוע איזה שכר מזה.

פעם אחת עלה על דעת איש בליעל אחד לשכור המקום הנזכר לעיל מהאדון, כי ידע בטוב שישכור אותו בדבר מועט, מחמת כי אינו נושא לו שום שכר. והוא מעלה על כל אחד מהיושבים שם שכר גדול, כמו שירצה.

אולם לא היה ביכולתו לבצע מעשהו, מחמת כי היה שם חייט אחד ירא שמים, אשר ממש בכל יום ויום היה סר לבית האדון, ובכל דבר היה מתייעץ עם החייט, ולא עשה שום עסק בלתי הסכמתו. ועל כן לא מצא האיש הבליעל הנזכר לעיל מקום להתקיים מחשבתו הרעה. כי ידע בטוב שבודאי החייט לא יסכים להשכירו, כדי שלא לקפח פרנסת העניים.

ועלה בדעתו שלא יהיה שום אופן לגמור מעשהו, רק ביום הכפורים שהחייט משתהה בבית הכנסת, ולא יבוא לבית האדון.

וכן היה. שהלך אצלו ביום הכפורים, ושכר אצלו המקום בסכום מועט, אחרי כי לא נשא לושום שכר במשך שנים רבות. ועשו כתב שכירות ביניהם.

ואחר כך, בלילה שאחר יום הכפורים הלך החייט אל האדון. וסיפר לו האדון החדשות שאירע לו ביום ההוא, שהמקום שברחוב שלא נשא לו שום שכר במשך כל השנים שעברו, בא אחד ושכר ממנו בסכום כך וכך לשנה.

וכששמע החייט דבר זה, הציר לו מאד. כי ידע מחשבתו הרעה שחושב על נשי העניים ואלמנות. על כן, תיכף ומיד כשיצא מבית האדון, הלך להודיע להנשים מה שעשה הבליעל. והנשים הלכו תיכף להרב הקדוש, וסיפרו לו.

ותיכף שלח הרב הקדוש לקרותו. ובפעם הראשון, סירב מלבא. ובראות הרב הקדוש שלא בא, שלח לו פעם שנית, שידע שבאם לא יבא, יתחרט מאד.

וכששמע דבריו, נפל עליו פחד גדול, והלך תיכף בבהלה לבית הרב הקדוש. וכשבא לשם, חבקו הרב הקדוש ואמר לו: אהובי אחי, אנחנו שנינו עשינו היום חטא אחד. אני דברתי לשון הרע על בני ישראל, שאמרתי "חטאו או פשעו עמך בית ישראל", ואתה קפחת פרנסת ישראל. נעשה נא שנינו תשובה!"

וכששמע האיש דבריו הקדושים, נכנסו הדברים לחדרי לבבו. ותיכף חרד לקראתו לאמר: "יאמר נא רבינו, איזה תשובה יכול אני לעשות!"

השיב לו הרב הקדוש: "תשובתך הוא שתביא תיכף ומיד הכתב לכאן".

ותיכף ומיד רץ בבהלה לביתו, והביא הכתב, וקרע אותו בבית הרב זי"ע ועל כל ישראל, אמן.

שמועה טובה, הקדמה.

[ג]

חסידים מספרים שבכפר ריטשקעווע היה הקרעטשמע שעבר דורות למשפחה חסידית, משפחת לייבקעס. והדור השלישי של הפריץ יעזשי התחיל להציק לנכדו של נח לייבקעס, הלא הוא חיימקע לייבקעס, והעלה את המחיר משנה לשנה, כך שהפרנסה נחלשה.

פעם בא יהודי פרוצנטניק [=מלווה בריבית], מאשקע מלילעווקע, הוא עשה חוזה עם הפריץ הצעיר יעזשי, והוא הודיע לחיימקע כי עליו לעזוב את האחוזה והקרעטשמע בעוד ששה חדשים.

חיימקע נסע לברדיטשוב, אל הצדיק ר' לוי יצחק, שיתן לו עצה כדת מה לעשות. והרבי שלח את המשמש שלו, להזמין את מאשקע מלילעווקע לבוא אליו לדין תורה בשבוע הבא. מאשקע צחק, שהוא אינו מפחד מהרבי מברדיצ'ב, ולא בא לדין תורה.

הגיע חיימקע אל הרבי. יעץ לו הרבי שיקח לו בית באותו הכפר ריטשעווקע ויפתח לעצמו קרעטשמע.

מאשקע מלילעווקע שהיה עשיר, שלח את בנו הבכור שישב בקרעטשמע של הפריץ יעזשי, ויתחיל במסחרו, כי כולם ידעו שהקרעטשמע הוא ממש גאלד גרובן. אבל החסידים הלכו אל חיימקע, כי שמעו כי מאשקע מלילעווקע מסיג גבולו, והצדיק מברדיצ'ב קילל אותו ואת הקרעטשמע. וגם לגויים חרה הדבר, והיה חילול השם שיהודי אחד יסיג גבול יהודי השני, ובפרט שחיימקע לייבקעס ישב כבר מדורי דורות בקרעטשמע של הפריץ. והפריץ ציווה לגויים שלא ילכו לקרעטשמע אחר, רק אל הקרעטשמע השייך לו.

והנה נעשה נס שכל הגויים טעמו את המשקה את המשקה של הפריץ אשר מאשקע ישב שם, והנה מסריח המשקה, כמו מפגר טמא. וכך עזבו גם הגויים את הקרעטשמע של הפריץ, והלכו לשתות אל חיימקע, והרגישו במשקה כל הטעמים ממש טעם גן עדן.

כמובן שמאשקע לא יכול היה לשלם לפריץ את השכירות. שלח הפריץ אל חיימקע לאמר שיחזור אל הקרעטשמע בחצי המחיר, רק שיחזור, כדי שהקרעטשמע שלו לא ייעזב לגמרי. חיימקע חזר לקרעטשמע שלו, ובנו של מאשקע ביקש רחמים מחיימקע שיחזיק אותו לכל הפחות בתור משמש.

הוא שלח אותו לכפר אחר, שם שכר חיימקע עוד קרעטשמע מפריץ אחר, והיו לו כבר שלשה מקומות, והיה צריך למשמשים.

ציוה עליו הצדיק מברדיצ'ב שיקח דוקא את בנו של מאשקע: "אף על פי שהוא חטף את הלחם מפי ילדיך, בכל זאת עלינו להיות רחמנים בני רחמנים, ולחוס אפילו על הרשעים אשר רוצים בתשובה".

סיפורי חסידים, באר יעקב חיים, ב, עמ' תצה.

טו. לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר

לא יקום עד אחד באיש... על פי שני עדים

שמעתי שהרב הקדוש זי"ע שמע פעם את הס"מ מקטרג על ישראל, ולא מצא זכות ללמד עליהם. עד שנפל ברעיונו לטעון שהס"מ הוא עד אחד, ואילו בתורה כתוב[98] על פי שנים עדים.

המשיך הס"מ לטעון: שיש לו עוד עד, "שהרי רב אחד עומד כעת בבית מדרשו ומוכיח להם בדברים קשים כגידים על אותו ענין שאני מקטרג עליהם".

כאשר הגיע ושמע איך שמדבר בלשון קשה נגד בני ישראל, בא לפני כסא הכבוד וטען: "הלא הס"מ מדבר מתוך גרונו. ואם כן, הרי שוב נשאר רק עד אחד".

ובזה הצליח לבטל הקטרוג.

תפארת בנים. משם: ילקוט קדושת לוי, עמ' ריח.

בכל חטא אשר יחטא

הכלל: כי יש שאדם חס ושלום יעשה איזה עבירה מחמת תאוה, ויש חס ושלום שאדם עושה עבירה להכעיס בלא תאוה. ועל אלו נאמר[99] (הפושעים והמורדים) [המורדים והפושעים בי], אשר אין להם תקומה כלל. אבל זה העושה מחמת תאוה, יש לו תקומה, כי לזה קל לעשות תשובה. וזהו הרמז חטא חטאה ירושלים[100] - ירושלים חטאה חטא מחמת תאוה.

קדושת לוי, פרשת פנחס, ד"ה פנחס בן אלעזר.

טז. כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה

יז. וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם

ועמדו שני האנשים... לפני הכהנים והשופטים

[א]

החכמה היא עמידה. מפני זה צריך עמידה, מפני שיבה תקום והדרת פני זקן[101] – "זה שקנה חכמה"[102].

שמועה טובה. עמ' נ, ד"ה וישב יעקב.

[ב]

צריך לשמוע הבעלי דינין כדי לשפוט צדק. אבל לעתיד לבא, במשיח כתיב[103] "דמורח וְדָאין", אין צריך לשמוע הבעלי דינין. "דמורח" - אפילו בלא שמוע הבעלי דינין, יודע עם מי האמת.

קדושת לוי, פרשת דברים, ד"ה ואצוה את שופטיכם.

יח. וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו

עד שקר

וצריך אדם ליזהר בזה מאוד שלא להגיד ולהוציא שקר מפיו. כי חס ושלום אם אדם מגיד שקר, אז יש עליו למעלה מסטינים. כי אדם הכזבן, אם מגיד לפעמים שמע ישראל בכוונה גדולה, והבורא ברוך הוא מתחיל להתפאר עצמו בזה האיש שמקבל עול מלכות שמים עליו - אזי בא השטן ואומר לפניו: "מה הרעש הזה שאתה מתפאר, הלא הוא כזבן. ואם כן, לא כיון בלבו מה שהוציא בפיו שמע ישראל, כי דרכו תמיד להוציא מפיו מה שלא היה בלבו, שאין פיו ולבו שווין!".

ונמצא, צריך אדם להרחיק עצמו מאוד, שחס ושלום לא יוציא דבר שקר מפיו.

קדושת לוי, מסכת אבות, בד"ה רבן גמליאל.

והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו

הרב הקדוש כשבא לעיר בארדיטשוב, והיו לו מתנגדים. היה שם לכל חברה רב בפני עצמו. דהיינו, לחייטים רב בפני עצמו, וכן לנגרים, וכל לכל רב בפני עצמו, וכן לכל הבעלי מלאכה רב בפני עצמו.

ונתן הרב מסנדלרים מעות לאשה זונה, שיאמרו שהרב הקדוש מבארדיטשוב וממנו היא הרה לזנונים. ונתנו בפלילים זה התביעה.

והלך הרב הקדוש מבארדיטשוב ונתן להטרעמין, ושאל להזונה: "את(ה) אמרת לו שהילד ממנו?"

והשיבה: "הן".

אמר הרב הקדוש ז"ל: "הנה בזמן שהיה לנו בית המקדש היו עושים לסוטה מים המאררים. כעת אין לנו מים המאררים. על כן, אם בעצמו אומר שהוא שקר, שלא זנתה עמו, רק עם אחר זנתה, והיא מעוברת לזנונים – טוב. ואם לא, תצבה בטנה ותהיה כמו שהיתה לוקחת מים המאררים[104]".

ותיכף ומיד צבתה בטנה, והיתה מתחילה לצעק: "רבי, שקר אמרתי על רבי. כי הרב מסנדלרים נתן לי מעות שאומר כן על רבי שקר. אבל שקר אמרתי".

אבל עס האט גארנישט גיהלפון, שנפלה מהאשה אברים ואברים קודם ירוקה, ואחר כך האברים, ומתה שם בית המשפט לפני כל העדה.

תוי חיים, תשי"ג, עמ' טז. נכדו הרב שמואל מאיר האללנדער.

יט. וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ

כ. וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ

כא. וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל

פרק כ

א. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

כי תצא למלחמה על אויבך

[א]

הנה כשישראל עם קדושו רוצים לעשות נקמה בשונאיהם ולכבוש מלחמתם, אז צריכין לעורר מדה הזאת שהבורא יתברך כביכול ישקול בדעתו לזה להשפיע ולזה לא ישפיע. ובזה, לא יבא השפע רק לישראל, וממילא יהיה המפלה לשונאיהם. כיון שלא יבא השפע רק לישראל, ולא להם.

וזהו הרמז במחצית השקל ושלא היה מחויב בו רק מבן עשרים[105] היוצא למלחמה לצבא[106] - דצריך לעורר הבחינה של שיקול הדעת, כביכול ישקול איך להשפיע ולמי להשפיע.

קדושת לוי, פרשת כי תשא, ד"ה זה יתנו.

[ב]

כשלומדים לבעלי מלחמה בכלי זיינין. ואז בשעה שלומדים [ה]מלחמה, אינם מניחים בכלי זיין שום אש, רק אחרי כך כשנצריך למלחמה.

פעם אחת הלך בעל מלחמה אחד עם הכלי זיין שבידו, בלא אש, כמו בשעת הלימוד. ואחד היה חכם ומלומד מלחמה, ועמד כנגדו בכלי זיין עם אש. ובוודאי גבר אותו שלחם עם אש.

כך אנו אומרים בכל יום ב'רוך א'לקינו ש'בראנו לכבודו – [ראשית תיבות]: באש. שצריך ללמוד עם חשק הלב.

אבל אם הולך למלחמתה של תורה בלא אש וחשק התלהבות הלב, הנזכר לעיל. אז הבעל מלחמה שכנגדו, הוא היצר הרע, הוא בעוונותינו הרבים בעל מלחמה זקן ומלומד, וחס ושלום גובר אותו. ...

שארית ישראל, אבות. ילקוט קדושת לוי, עמ' קס-קסא.

[ג]

והנה בשום לב לזכור ימים מקדם[107] ולהתבונן בשנות עולם ימים קדמוניות[108]: בהיות שנים כסדרן וישראל שרוין על אדמתם[109], מנייהו מלכי מנייהו אפרכי[110]. בהיות בישורון מלך[111] או שופט מנהיג ודַבָּר, ואחריו כל ישרי לב[112], שרי החיילים[113], הם העומדים על הפקודים,[114] פקודי הצבא לצאת למלחמה. להתחזק בעד עמינו וערי אלהינו[115]. לגרש מאדמת קודש כל גוי ערל בשר וערל לב[116], ולאמר השמד הגוי העז, כל עם עמקי שפה, ולשון עלגים מכל בן נכר[117].

והיה ברצות ה' את דרכי בני ישראל[118], כי מצאו חן בעיניו, לדכא תחת רגלם כל עשירי ארץ[119], יראה ויתר גוים[120], ומלכים ירד לפניהם[121], ובכל אשר יפנו יצליחו[122]. גם לא בחיל רב ובכח[123] עצום בכלי נשק המוכנים ליום קרב. כי אם פעמים רבות יצילם[124] ויושיעם במתי מספר ואין לו מעצור[125]. כאשר ראינו בכהני חשמונאי, אשר שבעה רועים או שמונה נסיכי אדם[126] יפילו חללים רבים אין מספר. או כמעשה שהיה ביהונתן בן שאול לבדו ונושא כליו ממותת אחריו[127]. ומקרא מלא הוא[128]: כי לא בחיל ולא בכח [כי אם ברוחי אמר ה' צבאות]. וילחמו בלי כלים המיוחדים למלחמה, וכמו שכתוב[129] מגן אם יראה ורומח [בארבעים אלף בישראל].

והנה כדי להבין הדבר על בוריו במה כחה של אומה זו, נבין במקרא ושום שכל[130]:

מצאנו ראינו כתוב הדר[131] במאמר[132] דוד אל הפלישתי [אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנכי בא] (ואני באתי) אליך בשם ה' צבאות [אלהי מערכות ישראל אשר חרפת] – וללמד על הכלל כולו יצא. שכל מלחמות בני ישראל לא היו, רק בשמו יתברך הגדול והנורא. ולכן בכל מקום אשר יזכירו את שמו, יבא אליהם ויברכם[133], אם המה רבים או מעטים. ולכן לא היו נצרכים אל חרבות ורמחים והנשק.

ולמען אשר יכנס הדבר אל אזני השומע, נקרבו אל השכל המשכיל מעט מזעיר.

והענין הוא: בשום לב על עניני המלחמה, ימצאו בה כמה ענינים חלוקים.

א. כללות ענין המלחמה. והוא, עריכת המערכה לעמוד בגבורה ובלב אביר, ולהתקשר בקשרי המלחמה, איש ברעהו ידובקו, יצבו כמו נד, ורוח לא יבא ביניהם[134].

ב. עניני טכסיסי המלחמה, וסידור סדרים. וסידור הכלים השייכים אליו, להעמידם כל אחד במקומו הידוע המועיל, ולפקוד את צבא אנשי החיל, להעמידם על אופן הנאות: רגלים לצד זה, ופרשים לצד זה, כנודע. ולעבר אשר יסבו פניהם שם כפי הצורך: פעם לימין ופעם לשמאל, הולכים לפניהם ושבים לאחוריהם.

ונגד שני אלו הענינים, נמצאים שם שני סוגי אנשים:

א. הוא המון עם, אנשי החיל העומדים במערכה. ולהם מיוחד הענין הראשון הנזכר, והוא הכללות, כאמור.

ב ראשי הצבא, המה השרים יודעים בכל חכמה ומלומדים היטב בטיב טכסיסי המלחמה. ולהם מיוחד הענין הנזכר לעיל השני, הוא הסידור והטכסיס.

והנה במלחמת ישראל, בעשותם רצונו של מקום ודבקים בו, הנה כללות דבר מלחמתם, לעמוד בקשרי המלחמה אבירי לב נכון בטוח בה'[135] יתברך כי יושיעם, ויפיל שונאיהם לפניהם. וזה יהיה בתכלית האמונה החזקה ותכלית הבטחון העצום, כנזכר לעיל - וזה הכללות שייך לכל המון אנשי החיל. וענין סידור הסדר, טכסיסי המלחמה, והוא המצאת האופנים להתחכם בערמה לנצח הצר הצורר – הוא מסור לראשי החיל.

וענינו: כי הנה נודע למשכילים מעלת תורתינו הקדושה, אשר היא כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא[136]. רק שבאו בה הספירות והמצוות בצירופי התיבות והמלות. ובהסתכלותו הוא יתברך בתורה, נבראו כל העולמות עליונים ותחתונים במאמרו, כאמור במדרש[137] על פסוק[138] ואהיה אצלו אמון – "אוּמָּן". ושרש וחיות כל העולמות בה נמצא, כמבואר הכל במקום אחר[139], ואין כאן מקום להאריך בזה.

והנה כל גויי הארץ למשפחותיהם, כלם המה חיצונים וקליפות. זולת יעקב אשר בחר לו יה[140], חבל נחלתו, כי חלק ה' עמו[141], שהוא מקור החיים וההארה. וידוע הוא שכל בחינת חיצונים וקליפה יש בה ניצוץ קדושה המחייהו. כי מבלעדי הניצוץ הקדוש המחייהו, הם כולם פגרי מתים[142]. ולכן כל אומה ולשון מוכרח שיהיה בקליפתו איזו בחינת ניצוץ קדוש המחיה אותו.

והנה נודע שתורתינו הקדושה כוללת כל שיעור קומת הקדושה בכללותה. ולכן כל ניצוץ וניצוץ קדוש המחיה את קליפת כל עם ועם כלשונו, אחוז הוא בחבלי[143] עבותות הקישור בשורשו ממקום אצילתו בשיעור קומה, כנודע[144]. אשר המקור ההוא דבוק וקשור באותיות התורה הקדושה, באיזה מצות עשה או מצות לא תעשה. כי כללות שיעור קומה הוא רמ"ח ושס"ה, העולה תרי"ג, כנודע[145]. ובלי ספק, בסיפורי תולדות הגוים ללשונותם הכתוב בספר בראשית, בלי ספק שָׁם נרמז שורש האומה ההיא בקליפתה. ושם רמז מספר בחינת הניצוץ הקדוש המחיה אותו.

ואיש אשר המיר עיני בשרו בעיני השכל, יראה לעינים בספר בראשית בחינת כל אומה ואומה ושרשה ומקום ינקתה מהקדושה. והמה סתרי התורה הגלויה ליחידי סגולה בני עליה.

ולכן היודע בסתרי תורה, פחדו ואימתו מוטלת על הבריות[146]. ואין אומה ולשון יכולה לשלוט בו[147], כי ברוח פיו ימית רשע[148], ביודעו מקום יניקת האומה מהקדושה. אז הוא עוסק בסתרי אותיות התורה השייכים למקום המקור ההוא, ונפתחים מקורי ההארה של המקום ההוא.

ואחרי ש"כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, לא ברא אלא לכבודו"[149], שגם האומות יש להם שבע מצות בני נח, אשר בקיימם המצוות ההם, המה ממשיכים כח לניצוץ הקדוש המחיה אותם. ובהגלות מקום השרש ההוא על ידי הצדיק, כאמור. אז יגלו שמים עוונם[150] של האומות ההם, מה שאינם שומרים המצוות המסורים להם. ואז מקום יניקתם בעצמו חלב נעכר ונעשה דם[151], מורה על מפלתם והריגתם של אנשי האומה ההיא. ויפלו חללים לפני כפות רגלי הצדיק ההוא, עד תומם.

וזהו סוד כח מעשיו – היא התורה הקדושה וסתרי גנזיה, שהיא כח ושורש כל המעשים. אשר שם מבואר כל משפחות הגויים ללשונותם בשרשיהם, ומקום אחיזתם בשרשם, ושרש הניצוץ הקדוש המחיה אותם אחד לאחד.

כל זה, הגיד לעמו – בספר בראשית.

וכל זה למה, כדי, לתת להם נחלת גוים – רצה לומר: לנצח כל עם ועם בלי עמל ויגיעה וטרדת אסיפת כל איש ישראל והקבצם כולם לצאת לצבא. ובלי אשר יצטרכו להכנות רבות כמו החרבות והרמחים וכלי הנשק ושארי דברים השייכים למלחמת האומות מהם ובהם. שהם על דרך הטבעי.

ודי למבין.

וזהו אומרו החלצו מאתכם אנשים (לצבא) – רצה לומר: שאינו מן הצורך שיכינו את עצמם למלחמה. כי אין ענין המלחמה בכח ובזרוע לייחסה לאנשים הצובאים, איזו מלאכת עבודת מלחמה כמו מלחמה הטבעית.

אבל רק לצבא – שיהיו שם רק אנשים צובאים. כי צבא - היא לשון מספר ומפקד, וכאילו אמר שאין מן הצורך, רק שיהיו שם אנשים אשר יפול עליהם שם מספר ומפקד וצבא.

ויהיו על מדין – רצה לומר: אני מבשרך ומבטיחך שבודאי יהיו ממעל למדין, ויפילום לפניהם חללי חרב.

ואמר לבאר ענין הדבר והבחינה אשר ינצחום בו. והוא, לתת נקמת ה' במדין – רצה לומר: שאין הכוונה והנראה מהאנשים ההם, רק לעמוד באמונה ובבטחון חזק, כאמור לעיל, ולהיות כל כוונתם: לתת נקמת ה' במדין. ולכן יהיה בטחונם חזק ואמיץ, והוא יהיה הגורם שיפלו לפניהם לחרב, ותתנו נקמת ה' במדין.

וישלח אותם משה [אלף למטה לצבא][152].

שמועה טובה, מטות מסעי.

לא תירא מהם

כתיב בפרשת בראשית[153] ומוראכם וחתכם אש על כל חית הארץ, וכתבו כל הספרי מוסר: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כל הברואים מקבלין מזונותיהם מישראל, כמאמר חז"ל:[154] בראשית[155] - בשביל ישראל [שנקראו ראשית]". שבשביל ישראל נבראו הכל, והם המשפיעים לכל העולמות. אם כן, הכל מתיראים (מהם), כמו שכתב התוספות יום טוב[156] בשם הירושלמי דמקבל בוש ממשפיע, עיין שם.

...אפילו הכלב שהוא פחות שבמקבלין[157] לא יחרץ לשונו[158], מכל שכן שאר הנבראים שהם המקבלים יותר והכל על ידי ישראל כנזכר לעיל, מכל שכן שיתיראו מישראל. ומעתה אין לישראל לירא משום דבר. ודוק.

קדושת לוי, חידושי אגדות, מסכת ברכות דף ד.

ב. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם

אל העם

ידוע כי ישראל - הם אנשים הצדיקים, אשר להם שכל גדול. והעם - המה האנשים פשוטים, אשר להם שכל קטן.

קדושת לוי, פרשת בשלח.

ג. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם

שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה

יעוין בפירוש הפסוק הבא.

ד. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם

ה' אלהיכם ההולך עמכם

הנה בכל שמות שאינם נמחקים כגון הוי'ה אין בו טפל. רק בשם אלהים יש בו אותיות שטפלים לה, כגון אלהיך או אלהיכם או אלהינו. ונבאר אותם.

וזה לשון הרמב"ן על פסוק[159] שמע ישראל [ה' אלהינו ה' אחד] "ועתה צריך להתבונן בזה, כי שנה הכתוב בכאן לומר אלהינו ולא אמר אלהיך, כמו שאמר בכל מקום שמע ישראל [אתה עובר היום את הירדן...] כי ה' אלהיך [הוא העובר לפניך][160], [שמע ישראל] אתם קרבים היום [למלחמה על אויביכם...] כי ה' אלהיכם [ההולך עמכם להלחם לכם]. וכן בכל הפרשיות שדיבר עם ישראל, יזכור ה' אלהיכם או ה' אלהיך. וגם בכאן[161] אמר ואהבת את ה' אלהיך. אבל הזכיר ביחוד ה' אלהינו - כי עשה עם משה את הגדולות ואת הנוראות לעשות לו שם ותפארת". עד כאן לשון הרמב"ן.

ובודאי דברי הרמב"ן עמקו מחשבותיו, ואין לנו חלושי דעת כמונו בינה להשיגם. אפס רשות נתונה בדברי תורה לכל אדם לדורשן כפי שכלו.

ונראה הפירוש של שמע ישראל - כי דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא[162], וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת[163], ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו[164]. וצבאות - שהוא ברא את כל צבאות. וכן כל הכנוים. ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט[165].

והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. ואם מעשה תחתונים זכאים - נקרא אלהינו. הפירוש: שהנהגותיו כביכול שלנו, שאנחנו מהפכין ממדת הדין למדת הרחמים, והשם יתברך שומע תפלתינו. והצדיקים בכח מעשיהם לעמוד בפרץ. ומחמת גודל התפארות והשעשועים שמשתעשע השם יתברך בנשמות ישראל ובנשמות הצדיקים, הוא ממלא רצונם, ומנהג עולמו כפי רצון הצדיק, ושופט עולמו כפי רצון הצדיק.

ולזה, נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל, ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים, שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים, שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת פורים, קדושה שלישית. ויעוין לעיל ו, ד הרחבת דברים בפירוש הפסוק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

ה. וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ

ודברו השוטרים

שוטרים - שמשגיחים עליו לבל יעשה דבר מכוער וכדומה.

עטרת ישראל, שופטים. ילקוט קדושת לוי, עמ' עב.

אל העם

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב..

אשר בנה בית חדש ולא חנכו

[א]

במשך הימים ההם [ששהה ר' אברהם דוד מיזלוביץ'-בוצ'ץ בבארדיטשוב], נגמר בית גדול וּרְחַב ידים, לאחד מנכבדי עיר בארדיטשוב, ויבוא אל הרב הצדיק ר' לוי יצחק ז"ל לבקש מאתו אשר יאבה ללכת לביתו הבנוי לתלפיות, לקבוע מזוזות באמות הסיפים. ויבטיחהו כי יְשַׁלֵם לו עבור טרחתו מאה רוביל.

ויענהו הרב הצדיק: "אם ילך עמי הגאון מיאזלאוויטץ והלכתי, ואם לא ילך עמי לא אלך!"

ויענהו הרב ז"ל: "הָלֹךְ אלך גם אני".

תולדות הראב"ד, עמ' 31, הע' 1.

[ב]

...והיה איזה בעל הבית שעשה חנוכת הבית, והזמין את שניהם [=ר' לוי יצחק ור' ברוך ממז'יבוז']...

קובץ מטה אהרן כסלו. הובא בבוצינא דנהורא השלם, עמ' קכט. ממה שסיפר ר' מרדכי מרחמסריווקא.

ו. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ

כרם ולא חללו

כרם - הוא מורה על הקדושה.

שמוני נוטרה את הכרמים[166] – כלומר, בעת בואי לפניו אני נוטר כרמים אחרים. כלומר, אני מבקש בקשה אחרת להיות עובד הבורא מה שלא חשבתי מקודם לבקש.

אמנם כרמי שלי לא נטרתי – פירוש: הבקשה שלי שהייתי חפץ לבקש, נשכח ממני ואיני זוכרה לבקש מאתו, מרוב בהירות שאני רואה אז עיקר תשוקתי שאהיה עובד הבורא.

קדושת לוי, שיר השירים, ד"ה אל תראוני.

ז. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה

ארש אשה ולא לקחה

ארש אשה ולא לקחה - דקדש אתתא, ולא נסבה (תרגום יונתן)

[א]

בנשואין יש שלשה דברים: חופה, וקדושין, וביאה.

..והנה הבחינה אחת, שהשפע עדיין אינו מושגת אל העולמות - נקראת קדושין, כי קדוש הוא לשון הפרשה. שעדיין העולמות מפורשים ממנה, ואינם משיגים אותה.

והבחינה השנית, שהוא מושגה אל העולמות אבל עדיין לא נתפשט אל העולמות - זה נקרא חופה. שהוא חופף על העולמות, שהיא מושגת אבל עדיין לא נתפשטה אל תוך העולמות.

והבחינה השלישית, שהשפע מתפשטת תוך העולמות - זה נקרא ביאה, כל זמן שהיא אינו מושגה, כנזכר לעיל.

ועוד נקראה קדושין - כי קדושה הוא לשון הזמנה, כי היא מוכנת ומזומנת לקבל השגה, כנזכר לעיל.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה בנשואין.

[ב]

באמת שמחת נשואין הוא התקרבות הגאולה. וזהו הרמז בגמרא:[167] "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" - וזהו שמחת נשואין, על הנשמות אשר יבואו על זה העולם, וזהו הזווג. ובזה יהיה התקרבות הגאולה.

ולכך אנו אומרין בשבע ברכות שוש תשיש על בנין בית המקדש - כי מזה השמחה יבנה המקדש.

ולכך סומכין שוש תשיש לברכת שמח תשמח - כי השמחה יקרב בנין בית המקדש.

קדושת לוי, לקוטים, ד"ה חזיה. יעוין להלן בפירוש כד, ה הדברים במלואם.

ח. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ

ויספו השוטרים לדבר

יעוין לעיל בפירוש פסוק ה.

אל העם

יעוין לעיל בפירוש פסוק ב.

הירא ורך הלבב

[א]

הירא ורך הלבב - ...ר' יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו. ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם. שלא יבינו שהם בעלי עבירה. והרואהו חוזר, אומר: שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה (רש"י).

הנה יש אדם שמשפיע חסדים על עמו ישראל, ויש אדם שמעורר את הגבורה על הרשעים.

והנה החילוק: מי שמעורר חסדים - אין לו לירא כלל מעבירות שבידו, כיון שמעורר חסד תמיד. ומי שמעורר את הגבורה על הרשעים - צריך לראות ולירא מעבירות שבידו. שכיון שמעורר למעלה מדת גבורה, כדי שלא יעורר חס ושלום גם כן עליו מדת גבורה. ונמצא, זה צריך להיות נקי מעבירות.

קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה מי ימלל.

[ב]

הנה יראה לא שייך, רק שאנו מתיראים מפני הדבר שהוא למעלה ממנוּ.

קדושת לוי, פרשת משפטים, ד"ה והשתחויתם מרחוק.

ט. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם

ופקדו שרי צבאות בראש העם

בשום לב על עניני המלחמה, ימצאו בה כמה ענינים חלוקים.

א. כללות ענין המלחמה. והוא, עריכת המערכה לעמוד בגבורה ובלב אביר, ולהתקשר בקשרי המלחמה, איש ברעהו ידובקו, יצבו כמו נד, ורוח לא יבא ביניהם[168].

ונגד שני אלו הענינים, נמצאים שם שני סוגי אנשים:

א. הוא המון עם, אנשי החיל העומדים במערכה. ולהם מיוחד הענין הראשון הנזכר, והוא הכללות, כאמור.

והנה במלחמת ישראל, בעשותם רצונו של מקום ודבקים בו, הנה כללות דבר מלחמתם, לעמוד בקשרי המלחמה אבירי לב נכון בטוח בה'[169] יתברך כי יושיעם, ויפיל שונאיהם לפניהם. וזה יהיה בתכלית האמונה החזקה ותכלית הבטחון העצום, כנזכר לעיל - וזה הכללות שייך לכל המון אנשי החיל. וענין סידור הסדר, טכסיסי המלחמה, והוא המצאת האופנים להתחכם בערמה לנצח הצר הצורר – הוא מסור לראשי החיל.

שמועה טובה, מטות-מסעי. ויעוין להלן בפירוש כי תצא למלחמה (כ, א) הדברים במלואם.

שרי צבאות

זהו בבחינות שר - שרואה תמיד הפנימיות והכוונה מכל המעשים. ויש עוד צדיק שהוא בבחינות עבד - שאינו רואה תכלית המעשה, רק המעשה עצמו.

קדושת לוי, פרשת חוקת, ד"ה אז ישיר: "... ומעתה נבוא לבאר פירוש הפסוק באר חפרוה שרים, על פי מאמר חכמינו ז"ל (ברכות לד, ב): "שהוא כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך".

י. כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם

וקראת אליה לשלום

זה היה כונת אדום, אשר לא נתן את ישראל להלוך בגבולו. כי היה ירא שבודאי משה וישראל בהליכתם דרך שם יבררו ויעלו כל הניצוצות הקדושות אשר ישנן בחלק גבול ארצם. ואז ישאר בעירום ובחוסר כל המחיים חיותו, וישאר שממה, ויהיה כלה ונאבד. וכמו שיתבאר לקמן.

אמנם משה וישראל פתחו בשלום, כצווי השם יתברך עליהם. והבטיחו אותו בהבטחה שלא ידאג וירא מזה...

...וזה שפירש בעל הטורים: היינו דכתיב[170] אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.

וה' יברך את עמו ישראל בשלום[171].

פתגמין קדישין, ט. ילקוט קדושת לוי, עמ' ס-סב.

יא. וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ

יב. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ

יג. וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב

יד. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ

אשר נתן ה' אלהיך לך

קדושת לוי, מסכת אבות.

טו. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה

הרחוקות ממך תם מאד

תיבת מאד - מורה בכל מקום על חוזק הענין הנדבר בו, ותכלית קצה האחרון שבו.

קדושת לוי, פרקי אבות, פ"ב מ"ה.

טז. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה

ה' אלהיך נותן לך נחלה

קדושת לוי, פרשת פקודי, ד"ה ויקרב משה.

לא תחיה כל נשמה

[א]

הכלל: העיקר השמחה, כשאדם מעלה נצוצות לעבודת הבורא יתברך. וכשאדם מעלה נצוצות, אז הפנימיות שבתוך הנצוצות ההוא הוא מעלה אותו, והחיצונית הוא זורק. ומחמת שהוא זורק החיצונית, מזה בא הנגע בבית. כי הפסולת שבתוך הניצוץ הוא מסריח.

וכאן שצוה השם יתברך לא תחיה כל נשמה משבע עממין, רק הניצוץ היה בתוך הבתים. וזהו שפירש רש"י:[172] בשורה, מפני האוצרות שהטמינו שהם הנצוצות. וזהו "בשורה טובה" - שרומז על שמחה. וזהו עיקר השמחה מעליות הנצוצות.

קדושת לוי, פרשת מצורע, ד"ה ונתתי

[ב]

הכלל: במקום שאפשר להעלות הניצוץ מן המקום ההוא, בקל יכולים לכבוש אותם. ובמקום שאי אפשר להעלות הניצוץ, אז אי אפשר לכבוש אותם, אם לא בהתפשטות הגשמיות.

ובאמת מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות, לכך נאמר בהם לא תחיה כל נשמה. לכך היו צריכים להפשיט את עצמם מהגשמיות... וכאן ששלח משה אל ארץ אשר אין להעלות מהן שום ניצוץ, ואמר להם להפשיט עצמם מן הגשמיות. וזהו שלח - לשון הפשטה, להפשיט עצמם מן הגשמיות. וזהו שלח לך אנשים[173].

קדושת לוי, פרשת שלח, ד"ה או יבואר.

יז. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

יח. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם

וחטאתם לה' אלהיכם

[א]

דע כי שם הוי'ה הוא שם העצם של הבורא ברוך הוא, וכל השמות המה כנוים. וכנוי אלהים - על שופט צדק, ושהוא תקיף ובעל יכולת, ושהוא אל אשר כולם מחויבים לעבדו... ולכן גם הדיין נקרא אלהים - על שם שהוא שופט. והנה הבורא יתברך שמו נקרא אלהים - על שם שהוא שופט...

ולזה נקרא אלהיכם – כלומר, אלהים הוא שופט ששופט את עולמו כפי רצון ישראל. ובתשובותינו ובתפלתינו אנחנו יכולין לבטל גזרותיו. ולכן בכנוי אלהים - שכנויו הוא שהאל שופט צדק, לפעמים נאמר אלהיכם או אלהיך או אלהינו – שכביכול משפטיו הוא תלוי במעשה התחתונים. שאנחנו יכולין להפך גזירותיו.

קדושת לוי, קדושת פורים, קדושה שלישית.

[ב]

וזהו אלהיכם - כי המדה המשפיע טובות לישראל, המדה הזאת נקרא אלהיכם.

קדושת לוי, פרשת נצבים, ד"ה אתם נצבים.

יט. כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר

כי האדם עץ השדה

כי האדם עץ השדה - הרי כי משמש בלשון דילמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך, להתיסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר, למה תשחית (רש"י)

"כי משמש בארבע לשונות [אי, דלמא, אלא, דהא]"[174]. כי - הוא רצון ומחשבה. רצה לומר: שהמחשבה יכולה להשתנות.

ודי למבין.

כתבי קודש, ח, ע"ד [ורשא (תרמ"ד): ו, ע"ב. לובלין (תרפ"ח): ו, ע"ד], ד"ה כי משמש.

כ. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ

על העיר

פירוש מלת על – ...רצה לומר: סמוך.

קדושת לוי, מגילת איכה, ד"ה בכו תבכה.

פרק כא

א. כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ

ב. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדֲדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל

אשר ה' אלהיך נותן לך

קדושת לוי, מסכת אבות.

זקניך

[א]

...מוחין דגדלות, שעבדו להשם יתברך בשכל גדול. וזהו "במתן תורה נגלה להם כזקן"[175] - שיש לו שכל גדול.

קדושת לוי, פרשת יתרו.

[ב]

ידוע שזקן ושיבה הוא מדת הרחמים, כידוע מאמר חכמינו ז"ל: "בסיני נדמה להם כזקן מלא רחמים". וזו פירוש הפסוק מפני שיבה תקום[176] - רוצה לומר: שעיקר היראה הוא ליראה מפני שיבה, הוא מדת הרחמים, והדרת פני זקן.

קדושת לוי, פרשת קדושים.

ג. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל

עגלת בקר

ר' אחא בשם ר' חנינא אמר: בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקדוש ברוך הוא שיושב ועוסק בפרשת פרה אדומה, ואומר הלכה בשם אומרה. ר' אליעזר אומר: עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים. (במד"ר פי"ט, ז)

הנה חכמינו ז"ל אמרו שעלה משה למרום ומצא שהשם יתברך היה אומר "אליעזר בני אומר [פרה בת שתים, ועגלה בת שנתה]". ולכאורה, כיון שרבי אליעזר לא היה עדיין, האיך אומר השם יתברך משמו, הלא הבחירה ביד אדם?

אמנם האַיִן כלל לכל החכמות, שהוא כח המוכן לקבל צורה. וכשאדם רוצה להמשיך אליו חכמה, יכול להמשיך משם חכמה. וכן כל דבר ודבר שאדם רוצה. רק שתלוי ברצון האדם, אם עובד הבורא, יכול להמשיך עליו.

וזה ראה משה רבינו עליו השלום שיש שכל שם באַיִן. שאם ירצה רבי אליעזר ויהיה צדיק, יכול להמשיך על עצמו זה השכל ולומר "פרה בת שתים [ועגלה בת שנתה]"[177]. שתלוי ברצון האדם אם יתקן מעשיו ויהיה צדיק, יהיה יכול להמשיך על עצמו זה השכל. ובאמת רבי אליעזר היה צדיק, והיה ממשיך עליו זה השכל.

קדושת לוי, פרשת לך לך, ד"ה

ד. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל

ה. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע

ו. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל

העגלה הערופה

צוה הקדוש ברוך הוא להביא עגלה ערופה, כדי שיהיה קול לנרצח. שמתוך כך יבאו מכיריו, ולא תהיה אשתו עגונה (פירוש הריב"א)

הברדיטשובר ישב עם עוד רבנים בדין עגונה. והסכימו שעל פי הלכה אין שום צד היתר להשיאה. אף על פי כן אמר הברדיטשובר שהיא מותרת להינשא.

ושאלוהו: "איך הינכם רוצים להתירה, האם על פי רוח הקודש?"

והביא הברדיטשובר לפניהם את בעלה מעולם העליון. והתחיל לספר להם איך שהיה נהרג על ידי ערלים. "אבל", הוסיף בעלה, "אין שום עדים להריגתי. ולכן אין אשתי יכולה להינשא".

ושאלוהו הרבנים: "מנין הוא יודע לפסוק הלכות?" כי הכירוהו בהיותו כאן לאיש פשוט.

ואמר להם: כי יהודי נהרג על ידי גויים עבור היותו יהודי, הינו מההרוגים על קדושת השם. והעלוהו מהיכל להיכל, עד היכל מקדשי השם. ולא הניחוהו שם להיכנס, מפני ששם יכולים להיכנס רק תלמידי חכמים גדולי תורה. והתחילו שם ללמוד איתו תורה, עד שיכל להיכנס אל תוך היכל זה. ומאז הינו יודע הלכה.

אך הגאונים לא זזו מפסקם אחר כל זאת, ועמדו בתוקף שאסורה להינשא על פי הלכה.

ושאלו לבעלה הנזכר לעיל: מדוע הינו מצדד לאסור את אשתו להינשא? כי היו גם צדדים להקל.

ופלפל עמהם הנזכר לעיל הרבה, ונטה לאסור. ואמר להם: כי כל זמן שהיא לא נשאת לאחר, יש לו טובה שם.

סיפורי מרן הרמ"ח, עמ' קכח.

ז. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ

ח. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם

ט. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'

[1] הוא ראש השנה, יעוין קדושת לוי, דרושים לחנוכה: "ראש השנה, שהוא יום המשפט".

[2] יעוין קדושת לוי פרשת עקב ד"ה ועתה ישראל: "...כמו שישראל מתנהגים עצמם למטה, כן הקדוש ברוך הוא מתנהג עצמו עם ישראל. באם שישראל מתנהגים במדת החסד, אז הקדוש ברוך הוא מתנהג עם עמו במדת החסד. וכן במדת היראה לשנוא ולנקום משונאי השם, כן הקדוש ברוך הוא מכלה ומשבר שונאי ישראל, וכן בשאר המדות". ויעוין עוד שם: "וזהו הרמז: כי שם הוי"ה - הוא שם העצם, ושם אלהיך - מורה על המדות שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו, כנזכר לעיל. וזהו אלהיך - כמו שאתה מתנהג, כנזכר לעיל". וכן הוא בפסוק שלפנינו.

[3] על פי תהלים קיח, יט: פתחו לי שערי צדק אבוא בם...

[4] על פי מלאכי ג, י: ...והריקותי לכם ברכה עד בלי די.

[5] סוטה ח, ב. סנהדרין ק, א.

[6] נדה ל, ב

[7] ישעיה נד, יב

[8] כתובות קה, ב: "מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה, והוי כגופיה. ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד – שהוא חד" [=מה טעמו של (איסור) שוחד? כיון שקיבל לו (הדיין) שוחד ממנו (מבעל הדין), קרבה לה דעתו אצלו, והריהו כעצמו, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מה (פירוש) שוחד – שהוא אחד"]

[9] תמיד לב, א

[10] ישעיה ג, ב

[11] על פי תענית כה, א: "חד בי שמשי חזייה [=ר' חנינא בן דוסא] לברתיה דהוות עציבא. אמר לה: בתי, למאי עציבת? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה".

[12] משלי י, א

[13] איוב כח, כח

[14] דניאל ב, כא: ...יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה.

[15] תהלים קיח, יט

[16] אבות פרק ד, משנה כא

[17] וכיוצא בזה, יעוין קדושת לוי, דרוש לפורים: "...ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות - שהתלבש עצמו במלכות שמים למען שמו הגדול..., אף על פי שיצא בבגדים יקרים לא חשב להנאת עצמו רק עבור מלכות שמים". ויעוין צעטיל קטן לר' אלימלך מליזנסק אות טו: "...אחר אכילת המוציא יאמר בזה הלשון: 'לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיא, אין אני אוכל להנאת גופי חס ושלום, רק שיהיה גופי בריא וחזק לעבודתו יתברך שמו". ומקורם בשולחן של ארבע לרבינו בחיי, שער ב: "אין ראוי לו לאדם שיאכל אלא לקיום הגוף בלבד. ואסור לו להמשך אחר שום תענוג אלא אם כן עשה להבריא את גופו ולפקוח עיני שכלו בלבד, כדי שיהיה גופו בריא וחזק נמשך לרצונו ולרצון בוראו".

[18] כיוצא בזה יעוין קדושת לוי פ' שלח בפירוש שלח לך – "לפשוט עצמו מגשמיות", וכן נתפרשה המלה לכם (קדושת לוי דרוש לשבועות – "שישמח הגוף"; שם פ' אמור – "בעניני פרנסה וצרכי האדם". אכן יעוין בקדושת לוי פרשת מצורע, בטעם טומאת שכבת זרע: "כי לא אפשר לאדם להכניע היצר ולהגביר עליו, שלא להיות חושב כלל להנאתו רק המצוה. ומשום הכי, בא פסולת בדבר, שחושב גם כן להנאתו, ולכן שכבת זרע מטמא עבור פסולת שיש בו".

[19] פסחים סח, ב

[20] היינו, פרנסה. ויעו' לקוטי הלכות, הלכות מילה הלכה ד: "...שנדמה לו כאילו הזמן של ימי חייו ארוכים וקבועים, כאילו יתמהמה בזה העולם תמיד, חס ושלום. וחושב מחשבות בכל עת לעשות לו מעמד ופרנסה ועשירות, ולבנות לו בתים ובנינים וכלים וכו', וטרוד בזה תמיד...". וכיוצא בזה יעו' באמרי פנחס, שער ט, מעשיות וסיפורים, אות קכ: ...הרבי ר' פנחס מקוריץ היה לו מעמד בכמה וכמה עיירות, והוא בעצמו היה רושם בכל שנה ושנה כמה יתן כל אחד ואחד".

[21] בראשית כח, יח

[22] שמות כ, ג. דברים ה, ז

[23]

[24] בראשית יז, א: ויהי אברם בן תשעים ותשע שנים וירא ה' אל אברם... שם יח, א: וירא אליו ה' באלוני ממרא...

[25] דניאל ב, כא: ...יהב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה.

[26] מלכים א ה, י: ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים.

[27] מגילה ט, ב. ובפירוש רש"י שם: "אשר לא צויתי לעובדם - שאם לא כתבו 'לעובדם' משמע אשר לא צויתי שיהיו. ויאמר: אם כן אלהות הן, שעל כורחו נבראו".

[28] מלכים א, יח, י: ויהי עובדיהו בדרך והנה אליהו לקראתו ויכירהו ויפול על פניו. ובפירוש מצודות דוד שם: ויפול על פניו – להשתחוות לאליהו".

[29] יעוין עבודה זרה יח, א: "בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

[30] מגילה יח, א: "מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל, שנאמר (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל".

[31] יעוין פירוש מסכת אבות לרבינו: "הלא ידוע מאמר חכמינו ז"ל (יומא כח, ב) 'קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, אפילו עירובי תבשילין', וגם כל האבות קיימו את התורה, ועל כרחך מכבר היה התורה בעולם התחתון". ויעוין ויק"ר פ"ב, י: "...נח קיים מה שכתוב בתורה... אברהם קיים את התורה כולה... יצחק קיים מה שכתוב בתורה והשליך עצמו לפני אביו כשה זבוח. יעקב קיים מה שכתוב בתורה... יהודה קיים מה שכתוב בתורה... יוסף קיים מה שכתוב בתורה... עד שלא נתנה תורה להם, והם עשו אותה מאליהן, לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול. עליהם הוא אומר (תהלים קיט, א) אשרי תמימי דרך [ההולכים בתורת ה']...".

[32] ומקור לדברים, יעוין הערה קודמת: "...לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה, והשוה את שמם לשמו הגדול".

[33] מתוך "לכה דודי", בסדר קבלת שבת.

[34] בבא מציעא קז, ב

[35] ברא"ר פס"ח, ט

[36] ישעיה ב, ג

[37] ראש השנה פ"א מ"ט. ראש השנה, כב, א-ב

[38] ברכות ד, א

[39] תהלים קיט, סב

[40] שמואל א ח, כ: והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.

[41] תהלים פט, ה

[42] והמתבונן בדברים יראה כי הדברים מגיעים אל כותבם.

[43] קדושין לב, ב, ושם הלשון לענין רב, וכאחת השיטות: "אפילו למאן דאמר רב שמחל על כבודו - כבודו מחול..., [אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו - כבודו מחול], מלך שמחל על כבודו - אין כבודו מחול".

[44] איוב כח, יב: והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה.

[45] קהלת ז, כט

[46] כתובות יז, א

[47] כיוצא בזה, בלשונות דומים: "כהן – מורה על חסד, ולוי – על דין" (קדושת לוי, פרשת קרח, ד"ה ברית מלח). "לוי - הוא גבורה... כהן - שהוא חסד" (קדושת לוי, ליקוטים, ד"ה כהניך)

[48] דברים כב, ז

[49] דברי הימים א כט, יא

[50] יעוין פרי צדיק, שבת הגדול, אות ח: "חג הפסח נקרא יום ה' הגדול והנורא - שהם מדת אברהם ויעקב. הגדול - הוא מדת אהבה שנגד אברהם אבינו עליו השלום, שנאמר לו גלות מצרים ואחר כך יצאו ברכוש גדול... שתכלית יציאת מצרים בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים וגו'. ואז יקבע מדת האהבה בלב ישראל, כמו שנאמר אהבת עולם כו' תורה ומצות כו' אותנו למדת".

[51] תהלים קיא, י

[52] בענין גדולה=חסד, יעו' קדושת לוי פ' בשלח בפירוש היד הגדולה. וכן בקדושת לוי כללות הנסים סי' א.

[53] ובענין כהן מרכבה לחסד יעוין עוד קדושת לוי, פרשת יתרו, ד"ה ואתם תהיו. שם, פרשת פקודי, ד"ה או יבואר ואלה. שם, פרשת קרח ד"ה ברית מלח, ועוד.

[54] יעוין קדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה האור החיים מקשה.

[55] במדבר ח, יט

[56] רש"י דברים י, ח: "בעת ההוא - בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים, וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו, הבדילם המקום מכם".

[57] ברא"ר פס"ח, ט

[58] סנהדרין סז, ב

[59] על פי תהלים קמח, יד: ...לבני ישראל עם קרובו הללויה.

[60] שבת לא, א

[61] עוד בענין האב העושה רצון הבן, ובאופנים שונים, יעויין קדושת לוי, פירוש מסכת אבות, בשם המגיד ממזריץ': "אב שיש לו בן יחיד, ומחמת גודל אהבתו הוא מבטל רצונו מפני רצון הבן. למשל, אם יש לו איזה כלי נאה, היינו שולחן או מנורה נאה עומד בזוית זה, והבן רוצה שיעמוד בזוית אחר - אזי עושה רצון הבן, וגם יש לו נחת רוח מזה שעשה רצון הבן. ונמצא, הבן הוא עושה רצון חדש באביו ומהפך רצונו הקודם". וכן הוא בקדושת לוי, פרשת יתרו ד"ה אנכי: "אב אוהב את בנו, וכשהאב עושה איזה דבר והבן אומר לאביו 'עשה למעני כך' - אז מחמת אהבתו את הבן מאוד עושה רצון הבן. נמצא, מחמת אהבה עושה את עצמו בבחינת הבן". ויעוין עוד קדושת פורים, קדושה שלישית. אכן בקטע שלפנינו נאמר, שלא בקטעים המובאים לעיל, כי האב עושה את רצון הבן "קודם שיצטרך".

[62] בבא בתרא י, א

[63] יעוין "אגרות קודש" (נספח למגיד דבריו ליעקב, קה"ת תשל"ד) אות ר', עמ' 110, מתוך מכתבו של ר' חיים חייקא מאמדור: "כאשר שמעתי ממורי הרב המגיד הק' זי"ע בזה הלשון: תמים תהיה – רצה לומר: אם בחפצך להיות תמים, ובל יחסר לך מאום. אז, עם ה' אלקיך – דווקא תשמח בחלק אלקי שלך, לא תקנא זולתך".

[64] קה"ר פ"א, לד

[65] זוהר א יא, ב

[66] תהלים לד, י

[67] שיר השירים ה, ב

[68] ליקוטי תורה פרשת דברים, ד"ה אחד עשר.

[69] שמות כג, ה

[70] דברים כב, ד

[71] יחזקאל כד, יז

[72] בבא מציעא קז, ב

[73] תהלים קטו, ב

[74] במדבר כד, ח

[75] במדבר יג, ב: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל...

[76] בכורות ח, ב

[77] תיקוני זוהר יז, א

[78] לשון אחר יעוין קדושת לוי פרשת וירא ד"ה באופן אחר כי: "הנה הבורא יתברך האציל בעצמו מדת אהבה, והוא מדת אברהם, לעשות חסד עם ישראל. וכן האציל בעצמו מדת רחמים, והוא מדת יעקב, לרחם על ישראל. והאציל בעצמו מדת משפט, והוא מדת יצחק, להכרית לשונאי ישראל".

[79] זוהר א מז, ב

[80] שם ג, רעיא מהימנא רל, א

[81] שם ב, קעו, א

[82] וכיוצא בזה נתפרשו מקראות אחרים שנאמר בהם לשון דרך. יעוין קדושת לוי, פרשת כי תצא, ד"ה כי יקרא: "בדרך – פירוש: בדרכי ה', בהליכות עולם הבא. דהיינו, במעשים טובים".

[83] סידור האר"י ז"ל ליום הכפורים בכונות אחת ואחת. פרי עץ חיים שער יום הכפורים פ"ב

[84] ויק"ר פ"ד, ו

[85] בראשית מו, כו: כל הנפש הבאה ליעקב - ...(מצאתי בויקרא רבה: עשו, שש נפשות היו לו, והכתוב (בראשית לו, ו) קורא אותן נפשות ביתו - לשון רבים, לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה. יעקב, שבעים היו לו, והכתוב קורא אותן נפש - לפי שהיו עובדים לאל אחד).

[86] דברים ח, א

[87] בראשית לז, יא

[88] רש"י בראשית שם: "שמר את הדבר - היה ממתין ומצפה מתי יבא, וכן (ישעיה כו, ב) שומר אמונים, וכן (איוב יד, טז) לא תשמור על חטאתי - לא תמתין".

[89] ברכות ו, א. קידושין מ, א

[90] על פי ברכות סא, ב: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך, אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו".

[91] דברי הימים א כב, יד

[92] בראשית יח, יט

[93] יחזקאל כד, יז

[94] כן כתבו המפרשים, יעוי' רבינו בחיי, שמות טו, ג: "והלכת בדרכיו, ואמרו רז"ל: מה הוא רחום אף אתה היה רחום", פירוש חידושי ריטב"א שבועות לה, ב. וכן שם, ע"ז ז, א. מהר"י קארו, דברים כח, ט, ספר חרדים פי"ד ועוד. אכן בחז"ל נדרשו הדברים על הכתוב זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב): "אבא שאול אומר: נדמה לו, מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון"

[95] על פי עזרא ח, יח: ויביאו לנו כיד אלהינו הטובה עלינו...

[96] מכילתא בחדש פ"ה

[97] ויקרא יט, לב

[98] דברים יז, ו

[99] יחזקאל כ, לח

[100] איכה א, ח

[101] ויקרא יט, לב

[102] קדושין לב, ב: "אין זקן אלא מי שקנה חכמה".

[103] סנהדרין צג, ב: "כתיב (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת ה' - ...רבא אמר: דמורח ודאין, דכתיב (שם שם ג-ד) ולא למראה עיניו ישפוט [ולא למשמע אזניו יוכיח]. ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ".

[104] במדבר ה, יח

[105] שמות ל, יד

[106] במדבר א, ג: מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן.

[107] על פי תהלים עז, ו: חשבתי ימים מקדם שנות עולמים.

[108] על פי מלאכי ג, ד: ...כימי עולם וכשנים קדמוניות.

[109] תענית יד, ב: "אימתי, בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרוין על אדמתן. אבל בזמן הזה - הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן".

[110] יעוין מגילה יב, א: "אתנויי אתנו בהדדי [=פרס ומדי, בימי אחשורוש]: אי מינן מלכי - מינייכו איפרכי, ואי מינייכו מלכי - מינן איפרכי"

[111] על פי דברים לג, ה: ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל.

[112] על פי תהלים צד, טו: כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב.

[113] על פי מלכים א טו, כ: ...וישלח את שרי החילים אשר לו על ערי ישראל... ועוד.

[114] על פי במדבר ז, ב: ...הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים.

[115] שמואל ב י, יב (וכן דברי הימים א, יט, יג): חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה' יעשה הטוב בעיניו.

[116] על פי יחזקאל מד, ט: ...כל בן נכר עֶרֶל לב ועֶרֶל בשר לא יבוא אל מקדשי לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל.

[117] על פי ישעיה לג, יט: את עם נועז לא תראה עם עמקי שפה משמוע נלעג לשון אין בינה.

[118] על פי משלי טז, ז: ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.

[119] על פי איוב ג, לד: לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ.

[120] על פי חבקוק ג, ו: עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים...

[121] על פי ישעיה מא, ב: ...יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו.

[122] על פי משלי יז, ח: ...אל כל אשר יפנה ישכיל, ובפירוש רש"י שם: "בכל מה שיבקש ממנו, מצליחו".

[123] על פי זכריה ד, ו: ...לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.

[124] על פי תהלים קו, מג: פעמים רבות יצילם והמה ימוכו בעצתם...

[125] על פי שמואל א יד, ו: ...אולי יעשה ה' לנו כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט.

[126] על פי מיכה ד, ד: ...אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמונותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם.

[127] שמואל א יד, יג: ויעל יונתן על ידיו ועל רגליו ונושא כליו אחריו ויפלו לפני יונתן ונושא כליו ממותת אחריו.

[128] זכריה ד, ו

[129] שופטים ה, ח: ...אז לחם שערים מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל.

[130] על פי נחמיה ח, ח: ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושׂום שכל ויבינו במקרא.

[131] על פי תהלים קמט, ט: לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללויה.

[132] שמואל א יז, מה

[133] על פי שמות כ, כא: ...בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

[134] על פי איוב מא, ח-ט: אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם. איש באחיהו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו. ועל פי שמות טו, ה: וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים...

[135] על פי תהלים קיב, ז: ...נכון לבו בטוח בה'.

[136] זוהר ג, צח, ב: "אורייתא כולה סתים וגלייא, כמה דשמא קדישא סתים וגלייא. בגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא, ועל דא איהי סתים וגלייא". ויעוין פירוש רמב"ן לתורה, בראשית א, א: "יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד". ובקדושת לוי, פרשת בשלח, ד"ה ויראו: "...אלא ודאי האמת שכל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, והיו בה צרופי אותיות רזין וסודות נעלמים אשר לא שזפתן עין. אלא שבהשתלשלותם לזה העולם השפל נתלבשו בלבוש עב וגם בסיפורי מעשיות".

[137] ברא"ר פ"א, א

[138] משלי ח, ל

[139] =

[140] תהלים קלה, ד: כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.:

[141] דברים לב, ט: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.

[142] על פי מלכים ב יט, לה (וכן ישעיה לז, לו): ...וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים.

[143] על פי אסתר א, ו: ...אחוז בחבלי בוץ וארגמן...

[144] =

[145] זוהר א, קע, ב: "בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו... ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא"

[146] על פי שבת קנא, ב (בענין האדם החי): "כל זמן שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות", ובקדושין עא, א (בענין היודע שם בן ארבעים ושתים אותיות): "...אימתו מוטלת על הבריות".

[147] כתובות סו, ב: "אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם".

[148] ישעיה יא, ד: ...והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע.

[149] אבות פ"ו מי"א

[150] איוב כ, כז: יְגַלּוּ שמים עונו וארץ מתקוממה לו, ובתרגום שם: "יפרסמון אנגלי מרומא סורחניה [=יפרסמו מלאכי מרום עוונו]"

[151] על פי בכורות ו, ב (נדה ט,א): "דם נעכר, ונעשה חלב", וברש"י שם: "דם נדות נעכר מחמת הלידה, ונעשה חלב".

[152] במדבר לא, ו

[153] בראשית ט, ב

[154] ויק"ר פל"ו

[155] בראשית א, א

[156] פירוש תוס' יום טוב, ערלה, פ"א מ"ה

[157] יעוין שבת קנה, ב: "יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים".

[158] שמות יא, ז: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד אשה...

[159] דברים ו, ד

[160] דברים ט, א-ג

[161] דברים ו, ה

[162] יעוין קדושת לוי, פרשת עקב, ד"ה ועתה ישראל: "שם הוי"ה הוא שם העצם. ושם אלהיך מורה על המדות שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו". ובפירוש מסכת אבות: "כי באמת שם הוי"ה הוא כביכול שם העצם, ושאר שמות כגון אל רחום כו' עד נוצר חסד, הם שמות מתואר". ובקדושת חנוכה, קדושה חמישית: "כשאנחנו מודים שהוא תקיף ובעל היכולת, ותקיף ובעל היכולת הוא שם אלהים, כמוזכר בשלחן ערוך, אזי אנחנו מודים שהשם יתברך ברוך הוא ששמו העצם הוי"ה הוא אלהים".

[163] שו"ע או"ח סימן ה', ס"א.

[164] יעוין הערה קודמת.

[165] מכילתא משפטים ב

[166] שיר השירים א, ו

[167] יבמות סב, א

[168] על פי איוב מא, ח-ט: אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם. איש באחיהו ידובקו יתלכדו ולא יתפרדו. ועל פי שמות טו, ה: וברוח אפיך נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים...

[169] על פי תהלים קיב, ז: ...נכון לבו בטוח בה'.

[170] תהלים קכ, ז

[171] שם כט, יא

[172] ויקרא יד, לד: כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וברש"י שם: "ונתתי נגע צרעת - (ויקרא רבה) בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".

[173] במדבר יג, ב

[174] ראש השנה ג, א

[175] מכילתא בחדש פ"ה

[176] ויקרא יט, לב

[177] פרה פרק א, משנה א

בוצינא דנהורא

יום ראשון, 14 באפריל 2024

ויסקיציס

יום חמישי, 20 באוגוסט 2020

קדושת לוי המלא, פרשת שופטים