סיפורי חסידים
סיפורי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
"קדושת לוי"
(ל"ט סיפורי יין)
[א]. תמיד היה לו מוכן
יי"ש ו"מזונות"
[ב].
תורה במקום יין
[ג]. בשורה
טובה
[ד].
פגישה ראשונה, יי"ש ו"לעקיך"
[ה]. לא
שתה יין
[ו]. יין אחר חורבן בית המקדש
[ז]. מי דבש במקום יין
[ח]. כוס יין מלא, מהו
[ט]. היין הנשפך בהבדלה
[י]. שלשה עשר בקבוקי יין בחופה
[יא]. "לחיים" לפני
השינה
[יב]. מבחן היי"ש
[יג]. לשתות יי"ש לשמונה
ימים
[יד]. כמו חבית יין
[טו]. לראות ולא לשתות
[טז]. יין שמור מדי
[יז]. כספו של סוכן היין
[יח]. היין המרפא
[יט]. עונשו של המוזג
[כ]. בחברת המוזג, בן
הבעש"ט
[כא]. עלילת דם: גופה במרתף
היין
[כב]. מי שזכה למזוג את היין
בהתוועדות
[כג]. כשהשוטה שותה
[כד]. מוכן לתת בשביל זה חבית
יין גדולה
[כה]. הטעם של היין המעורב
בטבק, חלה וקוגל
[כו]. מי לקח כסף מכיסו של ר'
לוי יצחק לקניית יי"ש
[כז]. שם באונגארין יינות
משובחים
[כח]. לא מפסיקים שמחה
[כט]. שטיוועל-פלאש שלם
[ל]. כששני יהודים אומרים
"לחיים" (א)
[לא]. כששני יהודים אומרים
"לחיים" (ב)
[לב] חמץ אין, יי"ש יש
[לג]. "לחיים, בגשמיות
וברוחניות"
[לד]. טעם שחסידים שותים
[לה]. עשרים חביות יין תמורת
דרשה
[לו] מקוה כשר על ידי יין
[לז] מתי אסור לאורח לשתות יין
[לח] שתיית יין בעשרה באב
[לט] רביעית יין כמקום סעודה
[א]
תמיד היה לו מוכן יי"ש ו"מזונות"
ר'
מאיר, הרב מהוסקוב[1],
היה תלמיד חכם גדול ואוהב ישראל, ובעל מכניס אורחים ביד רחבה ובסבר פנים יפות.
תמיד היה לו מוכן יין שרף ו"מזונות"[2],
כדי שהאורחים הולכי הרגל שהינם עייפים ורעבים, יהיה להם תיכף ומיד בבואם במה לסעוד
את לבם.
כשנכנסו
אורחים לביתו, לפני שדיבר אתם, כיבדם מיד ביין שרף ונופת[3].
ואחרי שסעדו לבם ונחה דעתם, נתן להם חדר ובו מיטה שולחן וכסא, שינוחו.
וזכה
שנתגלה אליו אליהו הנביא, ובישרו שיפקד בבן צדיק וקדוש והעולם יואר מכבודו.
וכן
היה.
בשנה
הזאת נולד לו בן, וקרא שמו בישראל "לוי יצחק". הוא הצדיק ר' לוי יצחק
מברדיטשוב, מחבר ספר "קדושת לוי".
תולדות קדושת לוי.
משם: סיפורי אליהו הנביא, ב, עמ' רב.
[ב]
תורה
במקום יין
נשאל אביו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב:
"במה זכית לבן כה יקר?"
השיב:
"כאשר אחינו כל בני ישראל עסקו בימי הפורים ב'חייב אדם לבסומי בפורים', מצאתי
לי תמיד שעה ופנאי ללימוד תורה, כדי שלא תיפסק חס ושלום אף לרגע תורה מישראל"[4].
"סנגורן של ישראל"
בתוך קדושת פורים, עמ' לד-לה. אהוב ואוהב, עמ' 245.
[ג]
בשורה
טובה
הרב מברדיטשוב נולד בשנת ת"ק[5].
ורבינו הבעש"ט נ"ע נתן לתלמידיו משקה עם לעקאך שתי פעמים עבורו. שאמר
שבאתה לעולם נשמה שתמליץ טוב עבור אחינו בני ישראל.
כאשר ידוע ומפורסם לכל מליצותיו עבור
אחינו בני ישראל, אין די בָּאֵר ואין די סַפֵּר[6].
עשר
אורות, ר' ישראל ברגר, פיטרקוב תרס"א, מערכת ג,
סי' א.
[ד]
פגישה
ראשונה, יי"ש עם לעקיך
...ויען
חותנו [=של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב[7]]
ויאמר: "הנני נותן לך רשות [=לצאת ללמוד אצל המגיד ממזריץ'[8]],
אך בל תתעכב אצלו, רק הלוך ונוסע ושוב".
וישא
רגליו ויסע עירה מעזריטש. ויהי בבואו למעזריטש, הלך תיכף לבית המדרש של הרב המגיד
ר' בער זי"ע, ומצא צבור המתפללים והם עומדים בפרשת קרבנות קודם 'הודו'. והרב
המגיד לא היה עדיין בבית המדרש, כנהוג. וביקש [=ר' לוי יצחק] מאנשים שמצא שם,
שימתינו עליו עד שירד למקוה ויטבול ויחזור לבית המדרש.
ויהי
כבוא הרב המגיד לבית המדרש, סיפרו לו איך היה בכאן אברך, והיתה לו העזה לבקש
להמתין עליו עד שיחזור מהמקוה.
וכשמוע
הרב המגיד זי"ע את דבריהם, זכר את דברי פקודת רבו הבעל שם טוב זכותו יגן
עלינו ועל כל ישראל [שאמר לו בעת ברית המילה של ר' לוי יצחק כי "כאשר יבוא
איש לבית המדרש שלך קודם 'הודו', ויבקש להמתין עליו עד שילך לטבול, ויחזור שיוכל
לקבל פניך קודם 'הודו', תדע שזה האיש הוא מהילד הזה"] וצוה להמתין עד עת
בואו. ויניח טלית ותפלין ויאמר ברכות.
אחר
התפלה קרא אותו הרב המגיד זי"ע לביתו, ויצו ליתן לו יי"ש עם לעקיך,
ונהנה הרב המגיד ממנו מאוד, ויתעכב שם כמה שבועות, וחזר לביתו[9].
סיפורי
יעקב (מהד' נגאל), עמ' 86-83. ר' לוי יצחק
מברדיטשוב, סיפורים (נגאל), "מן הלידה עד לחתונה", עמ' 20-17.
[ה]
לא
שתה יין
ה"קדושת
לוי" לא שתה יין.
ורק
פעם אחת, כשהיה בלובלין, כשנתן אז הרבי [=ה"חוזה מלובלין"[10]]
יין לקידוש, שאלו: "יין כשר הוא?"
אמר
לו: "אִין. וגילוי דעת יש לי, שאנו רואין עליו אותיות יין".
נפלאות
הרבי, אות רטו, עמ' קלח-קלט [מהד' תשס"ה].
[ו]
יין
אחר חורבן בית המקדש
הרב ליב הירש משנדאווי היה חתן הרב
זיסקינד בזעליחוב[11],
והיה מתלמידיו המובהקים של ר' לוי יצחק. ולמד ביחד עם הרב ליב מטשעכינאווצי לפניו.
והם נסעו עם הרב לוי יצחק על הרבנות לפינסק.
וסיפר לי נכדו, כי שמע מפי זקנו הנזכר
לעיל:
"בדרך בא הרב לוי יצחק לבית, וראה
מסיבת תלמידי חכמים יושבים בסעודה. התרעם עליהם על ששתו יין אחר החורבן בית
המקדש".
ומאז פסק ר' ליב הירש הנזכר לעיל לשתות
יין שרף בשבת.
תולדות
החסידות, ש' דובנוב. מתוך אגרתו של ר' יוסף לבנשטיין
מסרוצק.
[ז]
מי
דבש במקום יין
בשנאדיווי
היה ר' ליב הירש. למד בזעליחאוו אצל ה"קדושת לוי". וכשעקר משם לפינסק,
נסע ללובלין.
ה"קדושת
לוי" לא שתה יין, וגם הוא לא שתה.
ובבואו
ללובלין, נתן [=החוזה מלובלין] לכל אחד ואחד יין, ועבורו ציוה להעלות מי דבש, אף
שלא ידע על פי דיבורו.
נפלאות הרבי, אות רטו, עמ' קלח-קלט
[מהד' תשס"ה]. על פי תולדות החסידות, ש' דובנוב. מתוך אגרתו של ר'
יוסף לבנשטיין מסרוצק. משם: ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, י' ארליך, עמ' רמה-רמו.
במקור נרשם באופן שונה: "ואחר זה בא ללובלין, והרבי דשם [="החוזה
מלובלין"] חילק לכל "העולם" יין. ונצטער מאוד מה יעשה. ואז ראה כי
גם זאת הרגיש [="החוזה מלובלין"], ונתן לו מי דבש [=מעד]".
[ח]
כוס
יין מלא, מהו
בכוס
של ברכת המזון סיפר [הרב הקדוש ר' יצחק מנעשכיז[12]]
בשם שני צדיקים. כמדומה, בשם הרב זצוקלל"ה מבארדיטשוב ובשם הרב זצוקלל"ה
מקאזניץ[13].
חד
אמר: שצריך שיהא הכוס מלא על כל גדותיו.
וחד
סבר: שצריך שלא יהא מלא, רק שיהיה מהכוס פנוי, כעין עטרה משהו.
ולכן,
היה מטהו על צידו. ועל ידי זה, בצד אחד הוא מלא על כל גדותיו. ובצד השני, הוא כדעת
השנית.
זכרון
טוב, עניני תפילה, כד. משם: ילקוט קדושת לוי, עמ'
רג.
[ט]
היין
הנשפך בהבדלה
הרב
הצדיק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב בעת עשייתו הבדלה היה מרקד מרוב דביקות ולכן היה
נשפך מכוס ההבדלה אשר בידו.
והיה
עומד השמש עם בקבוק בידו וממלא את כוס ההבדלה, שלא ישפך וישאר הכוס ריק בידו.
מסיפורי
אנ"ש אודות הרה"ח המשפיע ניסן נעמאנוב.
/גם
הרב הקדוש מסוואראן[14]
היה ענין עבודתו כמו עבודת הרב הקדוש מבארדיטשאב.
ושמעתי
מפה אדומ"ו הרב הקדוש מורנו הרב שלמה זל"ה [ממונקאטש[15]]
כי ספרו בשם חותנו הרב זל"ה[16]
כי אצל הבדלה באמירת הנה אל ישועתי וכו' צעק הרב הקדוש מסאווראן אמירת תיבת
הנה הנה בטעמים ונגונים שונים.
והכוס
היה על ידו, ותמיד נשתפך היין מן הכוס.
ואיש
אחד עמד לימינו, ובכל פעם מילא את הכוס מחדש. עדי כי נשפכו שלש צלוחיות יין אצל
תיבת הנה.
דברים
ערבים, עמ' 65. מהד' רוט, עמ' קסח-קסט. "וכמה פעמים
הפיל את עצמו לארץ באמירת ההבדלה". מהד' רוט.
[י]
שלשה עשר בקבוקי יין בחופה
שמעתי מר' אליעזר בריינהענדליר מבריסק,
ששמע מהרב שהיה בעת שהבארדיטשווער היה פעם אחת על חתונה, והמתינו הרבה עד שבא
לסידור קידושין.
ולקח הכוס בידו, ומחמת התלהבות, נשפך
חציו. ושפך לו מהביטילקע עוד למלאותו, והלך שלשה עשר ביטעל יין. שבכל פעם נשפך
חציו עד שגמר הברכה.
כתבי ר'
יאשע שו"ב, עמ' קיב. משם: ילקוט קדושת לוי, עמ'
רח. יעוין עוד ישורון מלך, יעקב יצחק אלעזר מייזלס, ירושלים תשס, עמ' צב.
[יא]
"לחיים"
לפני השינה
מתאמרא
על רבינו [=ר' לוי יצחק] , שבכל לילה קודם ברכת "המפיל" היה שותה כוס
יין שרף[17].
ואמר להשם יתברך:
"לחיים,
רבונו של עולם. שאתה תראה נחת אצל בניך, ובניך יראו נחת ממך".
כי
בכל צרתם לו צר. שהשם יתברך יש לו צער אם יש לישראל צער. על כן אם לישראל טוב, גם
כן יש שמחה להשם יתברך.
מהרש"ם הכהן,
פרשת תולדות ד"ה ויתן לו יין. משם: פרדס הצדיקים, עמ' רפ.
[יב]
מבחן היי"ש
פעם אחת הביט ר' יצחק מנעשכיז אחרי
הבארדיטשובר, שעמד בחצות והקיץ את משרתו, ולקח יין שרף עמו. והלך לבית המרחץ שהיו
ישנים שם כל אורח שאין לו אכסניא.
ובא לאיש יהודי, והקיצו לאמר: "שתה
נא מעט יין שרף".
ונתרצה. אבל כשנזכר שאין לו לנטילת ידים
ומקום לברך, נמנע ולא רצה לשתות.
ובא הבארדיטשובר מצד אחר, ומצא ערל
והקיצו. ושתה תיכף היין שרף במקומו, מבלי שיברך להיוצר ברוך הוא.
וחזר הבארדיטשובר בשמחה עצומה לבית,
ובהתלהבות טענתו: "רבונו של עולם, ראה מה בין אלו לאלו".[18]
זכרון
טוב, "עבודתו בקודש". משם: ילקוט קדושת
לוי, עמ' ריז.
[יג]
לשתות
יי"ש לשמונה ימים
ופעם
אחת היה הרב הקדוש [ר' לוי יצחק] מסדר את הסדר בליל א' דפסח, והיה נראה לו שכיוון
בכל הכוונה, והיה מתפאר בלבו.
גילו
לו מן השמים: "למה תתפאר עם הסדר שלך, הלא יש פה בעיר הלז, ר' חיים טרעגיר
[=הסבל], והוא מסדר את הסדר יותר נאה ממך!"
ובתוך
כך באו הרבה חסידים לשמוע מהרב את הברכות מהסדר. אמר להם הרב ז"ל: "האם
אתם מכירין את הרב ר' חיים טרעגיר?"
אמר
אחד מהם: "אני מכיר אותו, אמנם אין ידוע לו באיזה בית הוא דר".
אמר
להם הרב ז"ל: "אם באפשרי לקרוא אותו הנה, מה טוב!"
החסידים
נתפזרו בהרחובות בבארדיטשוב, לבקש את הרב חיים טרעגיר. עד שנתוודע להם מקום דירתו.
ובאו שם ודפקו בהדלת לפתוח להם.
ואמרה
זוגתו של הרב חיים הנזכר לעיל: "מה אתם צריכין לו?! הלא הוא שיכור, והוא ישן
על מטתו!"
אמנם
החסידים היו מקיצין אותו משנתו, ונשאו אותו ממש על כתפיהם, עד שבאו להרב ז"ל.
וצוה הרב ז"ל ליתן לו כסאו לישב עליו.
אמר
לו הרב ז"ל: "ר' חיים סערצא [=יקירי. לבבי], האמרתם בשבת זה עבדים
היינו?"
השיב
הרב ר' חיים: "הן".
-"האם
בדקתם החמץ?"
השיב:
"הן".
-"האם
שרפתם החמץ?"
התחיל
הרב ר' חיים לחשוב, והשיב: "לא. כי שכחתי. ועוד הוא שוכב על הקורה".
אמר
לו הרב ז"ל: "האם סדרתם את הסדר?"
השיב
לו: "רבי, אני אומר לכם האמת. הן שמעתי שאסור לשתות יין שרף שמונה ימים,
ושתיתי היום בבוקר יין שרף שיהיו די על שמונה ימים. ונעשיתי עיף מאוד וישנתי.
זוגתי התחילה לעורר אותי מהשינה, ואמרה לי: 'למה אינך מסדר את הסדר כמו כל
היהודים?' ואמרתי לה: 'מה אתה רוצה ממני, הלא אני עם הארץ, ואבי היה גם כן עם
הארץ. ואין אתי יודע עד מה. רק זאת אני יודע: שהיהודים היו בגלות אצל הציגאנערס[19],
ויש לנו אלקים שהוציאנו משם לחירות. והנה עתה אנחנו גם כן בגלות, וה' יוציא אותנו
גם עתה מהגלות הלז. וראיתי על השלחן מצות ויין וביצים. ואכלתי את המצות עם הביצים,
ושתיתי את היין. ומחמת עייפות מוכרח הייתי לחזור לשינתי".
וצוה
הרב ז"ל שילכו עמו בחזרה לביתו. עד כאן.
והדיבורים
הללו הוטב בשמים. כי אמר אותם באמת בלי שום פנויה, כי לא היה יודע יותר.
שיחות צדיקים,
עמ' 68. הסיפור החסידי והחגים (נגאל), המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשס"ב
עמ' 97.
[יד]
כמו
חבית יין
פעם
שח אדמו"ר [=ר' דוד משה מטשורטקוב[20]]
זלה"ה אודות אלו האנשים אשר מתפללים בקול רעש גדול, ומתנענעים עצמם בחוזק בעת
תפילתם, ומענה בפיהם לומר: "הלא כן היה עושה גם הרב הקדוש מבארדיטשוב
זי"ע, ואף אנו נלמד הימנו לעשות כן".
אמנם,
אך איוולת היא. כי מה להם להתדמות להרב הקדוש מבארדיטשוב זי"ע, אשר היה תוכו
רצוף אהבה, ורק מעט מן המעט נראה לעין כל.
ומשל
למה הדבר דומה:
לאדם
השופך יין לתוך החבית. ומתוך שהוא מרבה לשפוך לתוכה עד בלי די, החבית מתמלאת
ועוברת על גדותיה, עד שהמותר נשפך החוצה.
כן
הוא גם בהרב הקדוש מבארדיטשוב, אשר אחר שהיה פנימיותו מלא אהבה והשתוקקות לבורא
יתברך שמו, היה נראה מעט מן המעט גם בחיצוניות.
אבל
אלו, אשר בפנימיות נפשם הינם ריקנים מתוכן, ורק כלפי חוץ הינם מראים התפעלות
והתלהבות, הרי הם דומים לאדם השופך לכתחילה מחוץ לחבית, והחבית עצמה עומדת ריקנית.
דברי
דוד
(טשורטקוב), עמ' מט. כתבי חסידים ראשונים, לבית רוז'ין, אות קס, עמ' נב-נג.
משם: אור פני משה, רוזנבוים, יואל זוסמאן. גם אני אודך, רבינוביץ,
גמליאל, בני ברק תשעח, עמ' ד.
[טו]
לראות, ולא לשתות
פעם
הביא חסיד אחד מהונגריה להרב הקדוש מוהר"ר לוי יצחק מברדיצ'וב זצ"ל יין
טוב כשר לפסח מהודר, שעשה בעצמו מכרמו לארבע כוסות ולפסח.
הרב
הקדוש ר' לוי יצחק זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל העמיד את היין על שולחנו, ונהנה
מאד, אבל לא שתה אותו. החסיד לא ידע פשר הדבר.
ולאחר
פסח אמר לו הרב הקדוש ר' לוי יצחק זצ"ל: "אם הייתי בטוח שתמיד יהיה לי
יין מהודר כזה, הייתי מתחיל לשתותו. אבל להתחיל לשתות יין מהודר, ואחר כך לא יהיה
לי – איני רוצה להתחיל עם חומרות, ואחר כך לא אוכל להמשיך בזה"[21].
ארחות רבינו, ג,
אברהם הורוביץ, עמ' סז. מפי ר' יעקב ישראל קנייבסקי (ה"סטייפלער").[22]
[טז]
יין
שמור מדי
מעשה
זו שמעתי מאדוני אבי ז"ל ששמע מהרב הצדיק ר׳ יצחק מנשחיז, שהיה חתן הרב הצדיק
ר׳ לוי יצחק מבארדיטשוב[23],
ששמע מפיו קדשו של הרב ר׳ לוי יצחק:
אשר
הבעש"ט ז״ל עשה הרבה התפעלות שיהיה לו יין כשר על קידוש והבדלה, בלי שום חשש
נסך, חס ושלום.
וכך
עשה: שכר איש יהודי נאמן בעל עגלה וקנה חביות חדשה במעזיבוז, ושלח את הרב ר׳ דוד
מיקלאייויער[24]
לעיר טעלינעשט[25],
אשר שם מקום היין. ופקד להרב ר׳ דוד, שהוא בעצמו ידרוך היין. וכן עשה.
והזמן
דריכת היין הוא בימים נוראים, והתעכב בשם מראש השנה עד אחר כל ימים טובים, ואחר
יום טוב נתקלקל הדרך ברפש וטיט וגשמים מרובים, והיה לו יגיעות רכות. ויהי כאשר באו
למלון, הוא עמד לשמור את היין, והבעל עגלה הלך לבית המלון לאכול, ואחר כך נחלפו.
וכן
עשה, עד שבא לעיר מעזיבוז לבית הבעש״ט עם חביות היין.
והלך
ר׳ דוד לבית הבעש״ט בשמחה רבה, אשר ברוך ה׳ אשר הביא את היין בשלמות, ובשמירה
מעולה.
ואז
היה המנהג אשר הקאזאקין מאדונים היו מחפשים יי"ש. ובא אחד מהם, ובראותו חביות
עומדת סמוך לבית הבעש״ט, לקח את השפוד של ברזל ותחב לתוך החביות לטעום אם זה
יי"ש, ואחר כך עוד הפעם. מובן מזה שנתנסך היין.
והתחיל
הרב ר׳ דוד לבכות לפני הבעש"ט: "באמת מה פשעי וחטאתי? כמה יגיעות סבלתי
והלכתי ברגלי כמה פרסאות ושמרתי את היין על צד היותר טוב כדי שיהא לאדמו"ר
יין כשר לקידוש ולהבדלה. ולסוף יש לי עונש כזה?"
וענה
הבעש"ט: "תדע מפני מה יש לך עונש כזה, שאתה שמרת בעצמך. והעיקר שכחת:
שהיה לך לבקש מה׳ שישמרך".
ארץ החיים,
חיים ליברזון, עמ' 71.
[יז]
כספו
של סוכן היין
בימי
רבנותו של הצדיק ר' לוי יצחק ז"ל בברדיטשב נפטר שם יהודי אמיד אחד שהיה ידוע
לקמצן גדול. החברה-קדישא דרשה מהיורשים סכום גדול בעד ה"קרקע", והיורשים
לא נתרצו לתת. לבסוף הסכימו לסמוך על הצדיק ר' לוי יצחק, וככל אשר יאמר יקיימו.
כשבאו
לצדיק וסיפרו לו הענין, נתרגש מאוד מהשמועה הרעה שאותו איש מת, וציוה לבלי לדרוש
מן היורשים אפילו פרוטה אחת, ולקבל מהם רק מה שיתנו מרצונם הטוב. אף בקש מהם,
שכשתגיע שעת הלוויה יודיעוהו, כי גם הוא בעצמו רוצה להשתתף בהלויה.
בני
העיר נתפלאו אמנם על הדבר, אבל קיימו את פקודת הצדיק במלואה. משנשמע הקול בעיר
שהצדיק בכבודו ובעצמו הולך ללוות את הנפטר, מיד הלכו כל בני העיר להלויה, וכבוד
גדול עשו נעשה לו להנפטר.
כשחזרו
בני העיר מהלויה שאלו מהצדיק: "מה ראה לעשות כבוד שכזה לאיש פשוט
וקמצן?"
אמר
להם הצדיק: "האיש הזה התדיין אצלי שלש פעמים ב'דין תורה', ובכל שלושת
ה'דיני-תורה' זכה בדין, ועל כן כדאי הוא שננהג בו כבוד".
וסיפר
להם הצדיק את תוכן שלושת ה"דיני תורה". הדין תורה הראשון:
מעשה
בסוכן (קומיסיונר, בלעז) אחד של יין שהיה נוהג לקבל מהחנוונים של עירו מעות על
יין, והיה נוסע לעיר הגדולה עם המעות וקונה שם יין ומביא להם. פעם אחת קרה שלאחר
שקנה היין ורצה לשלם המעות, והנה – הכסף איננו! סכום גדול של כסף היה בכיסו,
ונאבד. זעקת שבר פרצה מלב האיש, והוא נפל מתעלף. התחילו להעירו ולעוררו, וללא
הועיל. הבהילו רופאים.
באו
הרופאים ואמרו, שכל זמן שלא תוחזר לו האבידה, לא ישוב לתחיה. כי תיכף כשהוא מתעורר
ורואה שהכסף איננו, הוא מתעלף שוב. ונזדמן אז באותה העיר הנפטר הזה, שליוינהו היום
לבית עולמו. ראה האיש את הבהלה והמהומה שמסביב להמתעלף. עמד והכריז שהוא מצא את
האבידה. המתעלף נתעורר, הודה להאיש והלך לו.
אבל
לאמיתו של דבר מצא את הכסף איש אחר לגמרי, וזה הנפטר לא מצא כלל את האבידה. אלא
מה? הוא ראה שחייו של המתעלף תלוים בכסף זה, והחליט להציל אותו. ועל כן אמר שמצא
הכסף, ובאמת שילם להאיש את הסכום מכיסו.
ובין
האנשים שעמדו מסביב למתעלף וראו את כל המאורע היה איש אחד, שהוא מצא באמת את הכסף,
ויצרו תקף עליו לבלי להחזיר את האבידה. אבל מאותה שעה שראה מעשה-רב זה של האיש
המוזר לו, שהוציא מכיסו סך גדול שכזה, ועוד אמר לכל שהוא הוא המוצא, התחיל רגש
הנוחם להציק לו. ומאז והלאה הציק לו רגש זה יותר ויותר, עד שנתחרט להחזיר להאיש
הברדיצ'בי את כספו.
ונסע
האיש לברדיטשב, בא אל הנפטר הזה שלנו, וסיפר לו שהוא הוא המוצא האמיתי של אותה
אבידה, וכי יודע הוא שזה שילם למתעלף מכיסו את הסכום, ועל כן רוצה הוא כעת להחזיר
לו את סכום זה.
והנפטר
– אינו רוצה לקבל. "לאו בעל דברים דידי את", הוא אומר לו, "זכיתי
במצוה זו של הצלת-נפשות שהזמין לי הקדוש ברוך הוא, ולא אוותר עליה".
לבסוף
הסכימו להתדיין בדין תורה. ובאו לפני והרצו את טענותיהם. זה אומר "אני
מצאתיה, ועלי לשלם". וזה אומר "היה לך לשלם בשעתו להמתעלף, ואני איני
מחוייב לקבל מאתך".
וזכה
הנפטר בדינו. יצא פסק הדין, שאין עליו חיוב לקבל הכסף שלא בטובתו.
[וסיפר
עוד על שני דיני התורה האחרים].
אז
הבינו בני העיר, שהנפטר רק השים את עצמו קמצן, לבל יכירו צדקותיו.
סיפורי חסידים (תורה, א), זוין שלמה יוסף,
מהד' תשס"ב, עמ' 71-68. הובא ממנו בסיפורי חסידים, באר יעקב חיים, א,
עמ' קצה-קצט בתוספת משפט השלמה: "הפטיר אז הצדיק, שהוא מברך אותו שיזכה גם
בבית דין של מעלה בדינו, ויזכה לשבת בגן
עדן העליון עם שאר צדיקי עולם זי"ע".
[יח]
היין
המרפא
מנהגו
של הרב הקדוש המגיד ממעזריטש היה, שהיה שולח "מצות שמורה" לכל תלמידיו
הגדולים. פעם אחת היה אצל המגיד הקדוש אברך אחד מברדיטשוב, וישלח בידו שלש מצות
שמורה לתלמידו הקדוש מברדיטשוב.
בדרך
נתיישב [בדעתו] האברך: "מדוע זה לא אזכה גם אנכי ליהנות מ'מצות שמורה' של
המגיד הקדוש, ואשיג גם אנכי השגת קדושה?"
ותקפתו
תשוקה גדולה לאכול גם כן מהמצות שמורה בפסח. וגמר בדעתו ליתן להברדיטשובר רק שתי
מצות, ויאמר לו שהמגיד שלח בשבילו שתי "מצות שמורה", והוא יקח את המצה
השלישית ויאכלנה בליל פסח.
ויעש
כן. לקח לעצמו מצה אחת, ולהברדיטשובר נתן שתי מצות, ואמר לו כנזכר לעיל.
האברך
קידש עצמו בקדושה ובטהרה שיהיה ראוי לאכול ממצות הרב המגיד הקדוש. ובליל פסח בעת
הסדר קודם אכילת כזית מצה, שהה הרבה וקידש מחשבתו מאוד ובירך בכוונה גדולה
"על אכילת מצה". ואכל את הכזית מצה.
ותיכף
כשלקח את הכזית לתוך פיו, והתחיל ללעוס אותו, נתעלף מאוד. ותעש אשתו רעש, ונתקבצו
השכנים ועשו פעולות לעורר אותו מההתעלפות. ובכל פעם שעוררו אותו, פקח את עיניו
והביט אל האנשים, והתעלף עוד יותר.
ותרץ
אשתו אל הרב בבכיה גדולה, ותספר לו מהצרה הגדולה הזאת הבאה עליה פתאום. וישאל
אותה: "ספרי נא לי, מה עשה מקודם, ומה אכל?"
ותספר
לו לפי תומה, שבעלה הביא איזה "מצה שמורה", ותיכף כשבירך ואכל ממנה את
הכזית מצה, נתעלף מאוד.
וכשמוע
זאת הרב אמר: "אם כך עשה, שאכל מזאת המצה, אינני יכול להושיע לו, וצריך הוא
לרחמים גדולים".
ותזעק
האשה צעקה גדולה ומרה עד מאוד: "הושיעה, אדוני הרב, ורחם עלינו!"
ונכמרו
רחמיו מאוד, ולקח ושפך מעט יין מכוס שלו, ויתן לה. ויצו עליה ליתן בתוך פיו מעט מן
היין, והשם יתברך יעזור לו.
ותרץ
האשה לביתה ותעש כן, ותשפוך מעט מן היין לתוך פיו, ומיד כששתה מן היין, הקיא את
המצה והוטב לו.
ביום
המחרת שלח הרב אחריו שיבא אליו. ויבא אל הרב, ויאמר לו: "ספר נא לי מה ראית
כי נתעלפת".
ויאמר
האברך: "אמנם חטאתי בזה שלקחתי לעצמי אחת מן המצות שהרב המגיד הקדוש שלח אל
כבוד קודשו. כי תקפני חשק גדול מאוד לאכול ממצות הרב המגיד הקדוש. אך מיד כשבירכתי
"על אכילת מצה" התחלתי ללעוס את הכזית מצה, ראיתי עולמות אחרים. פתאום
ראיתי שהנני בעולם המזלות, והנה מזל טלה עם משרתיו עפו ברעש גדול מאוד לא רחוק
ממני. ונפל עלי פחד גדול מאוד, ונתעלפתי. אחר כך כשנתעוררתי, ראיתי שהנני בעולם
המלאכים. והנה מלאכי מעלה ושרפי קודש בצורות מבהילות שלא ראיתי דוגמתם מעולם,
הפילו עלי אימה ופחד גדול מאוד, ונתעלפתי עוד יותר.
עד
ששתיתי מעט יין מה שכבוד קודשו שלח לי, והקאתי את הכזית מצה, אז סרו מעלי כל
הדמיונות המבהילות, ונעשיתי כאחד האדם. ועתה הנני מודה, כי אין לו לאדם לחשוק
לעלות במעלות אם הוא אינו ראוי עוד לזה".
זכותו
יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
ספורי נפלאות מגדולי ישראל,
סיפור קעז, עמ' רד-רה.
[יט]
עונשו
של המוזג
אחד
מאנשי ברדיטשוב, ברוך שיינקער[26],
היה מתנגד להברדיטשובר ומציק לו מאוד. פעם בהיעדרו מהעיר, הושיב הנזכר לעיל ועוד
איזה אנשים משונאי הברדיטשובר את בני ביתו על עגלה, וגירשום אל מחוץ לעיר. במחצית
הדרך נפל מורא בלבם, והחזירום העירה.
כשחזר
הברדיטשובר העירה, לא אמר דבר על מקרה זה.
אחר
זמן מועט פקעו מאה וחמישים חביות יין בחנותו של ברוך שיינקער.
סיפורי מרן הרמ"ח,
עמ' קכז.
[כ]
בחברת
המוזג, בן הבעש"ט
"עוון"
אחר היה בר' לוי יצחק: שדרכו היתה להתוועד יחד עם ר' שלמה קרלינער[27]
ור' צבי בן הבעש"ט[28]
שהיו בפינסק. ר' צבי היה שם מוזג יין. פעם באמצע המסיבה הוצרך ר' צבי ללכת לביתו,
כי חיכו עליו אנשים. אבל לא יכל, מפני כבוד השניים.
ויצא
הברדיטשובר לרגע, ואז יצא גם ר' צבי.
כשחזר
ר' לוי יצחק, וראה שר' צבי איננו, יצא לרחוב העיר לקראו, והוא לבוש רק טלית קטן
בלי בגד עליון.
סיפורי מרן הרמ"ח,
עמ' קכו-קכז.
[כא]
גופה
במרתף היין
א.
בעיר
ווילנה היה גביר אחד נכבד שהיה חשוך בנים, ואשתו היתה פרוצה, וריננו אחריה. לאחר
כמה שנים נולד אצלם בן. ובעיר היה קלא דלא פסיק שהוא ממזר. אף אחד לא הרהיב עוז
בנפשו לאמר זאת לגביר, משום שהוא היה איש מכובד ביותר, וכולם אהבוהו.
הגביר
היה בשמחה, ועשה את סעודת ברית המילה ברוב פאר. המוהל, בידעו גם כן מיהו הילד, עשה
עצמו כאילו נכשלה ידו, וגרם לילד שיהיה כרות שפכה. גם סימן לו באזנו, באמרו: שזוהי
סגולה נגד עין הרע. כי הילד בן זקונים, ונולד אחרי כמה שנים. על כן הוא עושה זאת.
ואבי הבן האמין לו.
הילד
גדל ולמד ב"חדר". הוא היה בעל כשרונות נעלים, וכל הילדים קנאו בו, והיו
קוראין לו "ממזר"! במשך הזמן נתגבר כינוי זה, וגרם צער רב לילד ולהוריו,
עד אשר החליטו לשלוח אותו לעיר אחרת שילמד שם.
עברו
שנים, הילד נעשה לבחור והיה למדן ירא שמים. בא לישיבה זו גביר אחד מעיר רחוקה
ולקחו לחתן עבור בתו. ישב הבחור אצל חותנו ולמד.
ב.
בעיר
וילנה אירע מאורע מסוים, דומני שפרצה שריפה, והם היו צריכים כסף. שלחו שד"ר
לקבץ כסף. ואחד השלוחים היה המוהל. כשבא לאותה עיר בה היה החתן, הזמינו חותנו
להיות אצלו, משום שהיה מכניס אורח גדול. ובהיותו שם, ראה המוהל את הצרם באזנו של
החתן. עלתה מחשבה בלבו: שאולי זהו הילד הנימול אז לפני עשרים שנה ויותר?
ובשמעו
מחותנו שזה כבר כמה שנים אחרי חתונתם ואין להם ילדים, התאמתה עוד יותר השערתו.
אחרי חקירה ובדיקה נמצא שזה הוא, וגילה לחותנו.
חותנו,
אף שהיה קשה עליו הדבר, מפני שהיה אברך מצוין בכל הפרטים, מכל מקום קרא לו ודיבר
עמו בדבר זה. לבסוף נתן האברך גט פטורין לאשתו, והלך לו.
ג.
אחרי
שנים רבות היתה בעיר זו עלילת דם. ועיקר העלילה היתה על החותן העשיר הנזכר לעיל,
משום שהיה להם בית מסחר ליין, והגוים לקחו ילד נוצרי, הרגוהו, הכניסוהו לתוך שק
והניחו את השק במרתף היין של אותו איש. מובן שאסרוהו, וכן אסרו עוד רבים מחשובי
העיר. המשפט צריך היה להתקיים בעוד שבועות אחדים. מובן שהיתה מבוכה גדולה בביתם,
והם היו מרבים בבכיות על גורלם המר.
פעם
בא לחנותם כומר לקנות יין. והואיל והם היו בצרה גדולה, היו נאנחים מפעם לפעם. שאלם
הכומר: "מדוע שבורים ורצוצים אתם כל כך? רואה אני זאת בפניכם".
בתחילה
לא רצו לענות לו. הם חשבו שבודאי הוא מאלה שהעלילו עליהם את העלילה, והרי כומר
הנהו. אך אחרי הפצרות רבות שהפציר בהם, ולאחר שהבטיחם שלא יאונה להם כל רע על ידו,
אלא אדרבה כל מה שיוכל להיטיב להם, ייטיב להם. רק אז סיפרו לו את כל הנעשה.
אמר
להם: "בשעת המשפט תגידו שמבקשים אתהם שכומר פלוני (אמר להם את שמו) ידבר.
ואני אשתדל להיטיב עמכם בכל האפשר". והלך לו.
בני
ביתו של הגביר האסיר התיישבו בדבר עם ידידיהם ומכריהם, והחליטו שבודאי זה לטובה,
אין מה לפחד. והם יעשו כדברי הכומר שיהיה המשפט.
ד.
בעת
המשפט בא הכומר. בכבוד גדול כבדוהו, משום שהוא היה אחד הגדולים אצלם. הוא ציוה
ראשית כל להכין שתי מדורות אש, וכן ציוה להביא את הילד הנרצח. ויעשו כדבריו. אחר
כך לקח פיסת נייר קטנה ושם אותה תחת לשונו של הילד הנרצח.
אז
פתח הילד את פיו והתחיל לדבר. הוא סיפר כיצד גוי פלוני לקחו, ובעזרתו של גוי
אלמוני רצח אותו. אחר כך סיפר: השליכוהו למרתפו של יהודי.
כל
האנשים שהיו נוכחים במקום היו מורעדים בשמעם במפורש דיבורים אלה מן המת. מיד אסרו
את הרוצחים האמיתיים.
אחר
כך הוסיף הכומר וסיפר: "אני הנני החתן אשר הייתי אצלכם וגרשתי את אשתי. מאז
התחלתי לעסוק בקבלה, נעשיתי לאיש גדול, והיתה לי רוח הקודש. וברוח הקודש שלי ידעתי
מה יארע לחותני. לכן נעשיתי לכומר כלפי חוץ, כדי להצילו".
כשסיים
את דבריו, לקח את הילד הנרצח והשליכו למדורה האחת. והוא בעצמו אמר
"וידוי", והשליך עצמו לתוך המדורה השניה (משום שבלאו הכי היו הורגים
אותו).
שמועות
וסיפורים,
א, "הלואי יהא חלקי עמו", מהדורת תש"ן, עמ' 288-287.
"כל זה שמעתי מר' גרונם. והוא הוסיף: 'שמעשה זה כולו היה כתוב בפנקס העיר
וילנה. ובשעה שקרא ר' לוי יצחק מברדיצ'ב ספור זה מתוך הפנקס, אמר על הכומר: 'הלואי
ויהא חלקי עמו".
[כב]
מי
שזכה למזוג יין בהתוועדות
בזמן
שהיה דר עוד רבנו [=ר' נחמן מברסלב] ז"ל בברסלב, אמר פתאום להרב נתן ולהרב
נפתלי שיעשו דרכם למעזבוז על ציון הבעש"ט ז"ל. ועם דרכם בשם, יהיו מקודם
בברדיטשוב אצל הרב ר' לוי יצחק ז"ל.
וכן
עשו. ובערב שבת באו לברדיטשוב, ותיכף הלכו לקבל פני הרב.
כשראה
אותם הרב ז"ל, אמר להם שלא נעים לו כעת ביאתם אליו, משום ש"הזקן"
[=הסבא משפולא, מתנגדו החריף של ר' נחמן] בא לשבות אצלו.
מיד
הבינו להשתמט תיכף ממנו, בשביל שלא יגזור עליהם לנסוע מברדיטשוב. ולא התראו לפניו
עד לפנות ערב, כשבאו אליו בשעה אחת.
כשראה
אותם, אמר להם: "אתם עוד פה, ולא עזבתם את ברדיטשוב?"
אמרו
לו: "ואיך אפשר לנסוע מפה, שלא להיות אצלכם על שבת".
והרב
ז"ל היה מכבד מאד את הרב נתן ז"ל. שדרכו היה להאריך מאד בתפלתו, ודרך
אנשי ברדיטשוב היה לחכות עד גמרו התפלה ולומר לו "גיט שבת" כנהוג. ובשבת
זו, כשגמר התפלה והסיר את המשקפים מעל עיניו, ולא ראה תיכף את מורנ"ת
ז"ל, שאל: "וויא איז נתלע?". ובמעמד זה היה גם "הזקן".
כשהגיע
זמן הסעודה, לא ישבו הרב נתן והרב נפתלי ז"ל אצל השלחן עד שראו שישב
"הזקן" על מקומו, אז בחרו את מקומם. אחד כנגד "הזקן", ואחד
מצדו, בכדי שאם יפתח "הזקן" את פיו, לעמוד כנגדו ולהכניעו בכל אופן,
בכדי לקיים מאמר חז"ל לא תעמד על דם רעך.
ובשעת
הסעודה כשהגישו צלוחית יין על השלחן, אז לקח הרב ז"ל את הצלוחית ונתן להרב
נתן ז"ל, שהוא יחלק להמסובים.
מובן
ממילא, שאי אפשר היה ל"הזקן" לפעור את פיו בכל השלש סעודות, וכן עבר
השבת בשתיקה משני הצדדים.
בזאת אנו רואים נבואת רבינו ז"ל, ואלו לא שלח
את הרב נתן והרב נפתלי ז"ל, מי יודע מה היה עם היות "הזקן" לבדו
בברדיטשוב.
כשנסעו
מברדיטשוב, אמר הרב ז"ל לאנשיו על הרב נתן והרב נפתלי ז"ל, שלא ראה
חסידים אוהבים את רבם כמוהם.
ימי התלאות,
עמ' קעד-קעה. "מה שסיפר הר' אהרן ליפאוועצקי להר' אברהם ז"ל".
[כג]
כשהשוטה שותה
היה
רבי לוי יצחק אומר:
"אדם
שיש לו שכל לשתות מהכוס, שותה כדרך כל הארץ.
ומי
שאין לו שכל והוא גרגרן, ומהפך הכוס בבת אחת כשלוקח לפיו, נשפך על כל גופו ומטנף
עצמו".
קדושת לוי,
דרוש לפסח, ד"ה ואמרתם זבח.
[כד]
מוכן
לתת בשביל זה חבית יין גדולה
מנהגו של הרב הקדוש ר' נחום משטיפענשט בן
הריזעניר, שהיו צריכים לספר לו מעשה מגזלן בכל לילה, ובלא זה לא היה הולך לישן.
פעם אחת לא היה מי שיספר לו, עד שבא (נחסר
בהעתקה) ואמר לו: אני אספר –
מעשה היה שהקדוש מפשטיווקא נדע לדרכו עבור
מעות עבור איזה דבר, ויתעה מן הדרך, ונסע הרבה. עד שראה בית מלון, ויסר שמה. ושאל
אם אפשר ללון שם. ואמר לו הבעל בית שאחר שלשה וויארסט, יש שם בעל הבית מכניס
אורחים.
ויבוא שמה, ויראה כי שם כמו שמחת נשואין,
נרות דולקים והרבה אנשים. כשבא לשם, נעלו החצר, והוא עם האיש שנסע עמו באו להבית.
פתאום ראו שהאיש שהראה להם לשם, גם כן בא לשם.
אחר כך התחילו לספר בגלוי. זה אמר שבלילה
הזה לא פעל מאומה, וזה מספר מעשה אחר. ואחר כך סדרו להשלחן, ובא איש אחד בזקן לבן,
הוא הבעל בית דשם, ואמר: שהוא יהרוג אותו. יען כי עד כה לא היה לו עוד אורח הגון
כזה שיהרוג אותו.
ובתוך שהיו יושבים, הרכין עצמו אחד להרב,
ואמר לו: "אם תתנו לי חצי עולם הבא, אצילכם מהמות".
אמר לו, שיתן.
אמר: "אם תתנו לי תקיעת כף".
ותחב לו תחת השלחן את ידו. והכל בחשאי מאוד.
ויקרא האיש בקול, ואמר: "מה זה שהוא
רוצה הזכיה הזאת בחינם? אני אתן עבור זה חביות יין גדולה!"
ויאמרו: "טוב הדבר!"
ויקחו את החביות יין ושתו כולם הרבה
(והאיש ההוא לא שתה), עד שנשתקעו כולם בשינה. אחר כך הלך האיש לחצירו, ורתם שני
סוסים טובים, ויפתח את החצר ויקח אתו גם זהב הרבה, ורמז להם שישבו עמו. ונסע עמם
בעגלה שני ימים רצופים, עד שבאו להרב מבארדיטשוב.
ובאו אל הבית, ונתעלף הרב משפטיווקא,
והקיצו אותו, וסיפר המעשה. והגזלן היה יושב בין הבארדיטשווער להשפטיווקער. אחר כך
נתיישב הגזלן מה עשה. ונפל לרגליהם וביקש מהם לסדר לו תשובה.
כתבי ר'
יאשע שו"ב (תשי"ז), חלק ב, אות קצז, עמ' קלא.
[כה]
הטעם של יין מעורב בטבק, חלה וקוגל
כשהיה [=ר' ישראל מרוז'ין] בן שבע או
שמונה שנים נסעה אמו עמו, ובדרך נסיעתה היתה נח בבארדיטשוב אצל הרב. ותחזיק אותו
על ידיה, והוא [=ר' לוי יצחק] היה הולך, ולבו היה מגולה. ולקח אותו, ודחק אותו
ללבו (ופעם אחרת שמעתי שאמר שהגם שהיה קודש קדשים, עם כל זאת לא יכולתי לסבול בשר
אדם מילוד אשה).
ודחק אותו כל כך, עד שהילד היה כמעט
בסכנה. ואמר [=ר' ישראל מרוז'ין]: שבקשתי מהשם יתברך שירפה אותי. וכן היה.
והיו על שבת. בשבת בבוקר בסעודת הבוקר רצה
שיטעום טעם מהסעודה. ולקח חתיכה קטנה מהקיגל, ורצה ליתן לו. ובאמצע התחיל לומר
תורה, ושאף שניף טאבאק. והמובן, ער האט זיך פאר שאטין[=הוא קלקל] כל החתיכה עם טאביק.
ונתן לו בפיו.
ואמר: שכל ימי חייו לא טעם שום טעם
באכילה, כמו שטעם בהחתיכת קיגל.
ואחר כך רצה שיטעום עוד. וצוה שיתנו בגלאז מעט יין, ולקח חתיכת
חלה, ורטב בהיין. ורצה ליתן לו. ופתח עוד לומר תורה, ושאב עוד טאבאק, ונשפך כל כך
לתוך היין, עד שנשחר הגלאז מטאבאק. ויתן לו החלה.
ומחמת דרך ארץ אמר שקיבל החתיכת חלה, ולא
היה אפשר לקבל תוך פיו. והרכין עצמו, והשליך לארץ, שלא יראה מי.
ואמר: שכל ימיו עושה תשובה על זה. כי אם
היה אוכל, היה יכול כל ימיו לעבוד ה' עם אכילה ושתיה. כידוע שאכילתו שהיה אוכל
כמעט כזבוב, ולא היה אוכל כזית גם בשבת (על פי דוחק). והרופאים אמרו שיש לו קרביים
כמו דג.
כתבי ר'
יאשע שו"ב (תשי"ז), חלק ב, אות רצג, עמ' קמו.
[כו]
מי
לקח כסף מכיסו של ר' לוי יצחק לקניית יי"ש
פעם היו יחד הבעל "קדושת
לוי" זצוק"ל והרב הקדוש ר' משה ליב מסאסוב זצוק"ל[29],
בעיר ריקא. והברדיטשובער התפלל בבית אדוני אבי זקני המגיד הקדוש מריקא, והרב ר'
משה ליב זצוק"ל הלך לבית המדרש, כי אמר צר לי המקום להתפלל בבית.
וכשבא הרב הקדוש מסאסוב חזרה מבית
המדרש, התפלל אז הבארדיטשובר תפלת שמונה עשרה. וחפש הרב הקדוש מסאסוב בצלחת הבגד
של הברדיטשובער, ליקח מעות על יין שרף.
ואמר בדרך בדיחותא: "בטח
יחשוב הברדיטשובער כי מלאכים חפשו בצלחתו".
ספרן
של צדיקים, מערכת יא, אות א, עמ' כד. מהד' בני ברק
תשנ"ח, עמ' קכ-קכא.
[כז]
שם
באונגארין יינות משובחים
הגאון
הקדוש רבינו לוי יצחק בעל "קדושת לוי' מבארדיטשוב זי"ע, היה רגיל להביא
לו יין מארץ אונגארן, שהיו שם יינות משובחות[30].
ופעם
אחת כאשר שלח שתי חסידיו לארץ אונגארן, ובעת לקחו ממנו ברכת פרידה שאלו פה קדשו,
כדת: מה יעשו במקרה שיוכרחו להשאר באונגארן משך ימי חג הפסח, אצל מי יחוגו את החג?
והשיב
להם: כי עצתו אמונה שאז יסעו אל הרב הקדוש מהרי"א[31]
מקאלוב[32],
ואצלו יהיו בימי החג".
וכן
היה. שהוצרכו להשאר באונגארן, ונסעו להסתופף בצל קודש הרב הקדוש מקאלוב.
אמרי
דבש,
עמ' עג-עד. "סיפר לי הרב הצדיק מו"ה משה ארי' לעוו ז"ל מטעמעשוואר,
מחבר ספר "משה ידבר", ששמע מפי דודו אדמו"ר הגה"ק ר' אברהם
יהושע פריינד זצוק"ל אבדק"ק נאסויד, שהגאון הקדוש רבינו לוי יצחק בעל
"קדושת לוי' מבארדיטשוב זי"ע, היה רגיל להביא לו יין..."
[כח]
לא
מפסיקים שמחה
א.
פעם
בערב תשעה באב שחל בשבת, חסידים המשיכו בסעודה שלישית בברדיטשוב. וכבר באו הבעלי
בתים ל"קינות", וחסידים עוד רקדו ושמחו.
וניגש
אחד מהעשירים, ר' לייבלי, ושאל: "הלא זה כבר מאוחר, צריכים להגיד איכה!"
ענה
החסיד: "אנו פה נדברנו לבנות בית המקדש, כל אחד מאתנו יתן סכום כסף, ולכן אנו
כבר לא מתאבלים".
והחסיד
האמין ושאל: "וכמה החליטו עבור זה?"
אמר
לו: "עשרת אלפים".
אמר:
"כל כך הרבה?"
שאל
אותו: "וכמה אתה רוצה לתת?"
אמר:
"שנים-שלשה אלפים".
ענה
לו: "עבור שבע אלפים שלך לא נבנה בית המקדש".
ונכנס
הלאה לרקוד.
אחרי
כמה זמן שאל עוד הפעם העשיר: "היתכן זה כל כך מאוחר?"
ב.
סיפר
לו הנזכר לעיל שפעם היה כך אצל הרב מברדיטשוב זצ"ל, שהאריך בשלחן עד מאוחר.
ונגש אליו יהודי ואמר: "הלא כבר אומרים איכה!"
ענה
לו הרב מברדיטשוב זצ"ל: "בני, שמע.
שלמה
המלך עליו השלום כל מה שאמר, ראה קודם בנסיון. והוא אמר טוב פת חריבה ושלוה בה
מבית מלא כסף ומעדנים לרוב[33].
שכשהורד שלמה מהמלוכה פגש אותו עשיר אחד,
ונתבהל: 'אתה שלמה?!'
והביא אותו הביתה, ונתן לו מעדנים טובים וכו'.
וכל מנה שנתן לו, אמר לאשתו: 'את רואה, אם
אדם לא בסדר, מה שיוצא. אפילו שלמה המלך ירד כל כך ה' העניש אותו'.
כך אמר בכל פעם, ושלמה המלך לא יכול היה
לסבול, והלך.
ואחרי זה פגש אותו איש עני, והביאו אותו
הבית, ונתן לו דג מלוח ויין שרף. ואם שלמה המלך קצת התעצב, צעק לו העני: 'שלמה,
שלמה, שמחה! ה' יעזור. תהיה שמח, רק שמחה!'.
ולכן אמר שלמה טוב פת חריבה ושלוה בה
מבית מלא כסף ומעדנים לרוב.
רואה
אתה, מה זה שמחה, ואתה רוצה להפסיק השמחה?!".
כתבי חסידים ראשונים,
לבית רוז'ין. אות שצד, עמ' צח.
[כט]
שטיוועל
פלאש שלם
להגאון
הקדוש בעל קדושת לוי מבארדיטשוב זי"ע היה "שטיוועל פלאש"[34]
[=. קנקן כזה היה יכול להכיל בתוכו ליטר של משקה. הגאון הקדוש מבארדיטשוב
זי"ע מילא רביע של הקנקן, והוסיף למלאות עוד רביע עם שכר. ועל כולם מילא
רבינו הנשאר עם מעד.
והתחיל
הגאון הקדוש בעל קדושת לוי זי"ע, ואמר: "רבונו של עולם, גלוי וידוע
לפניך שאפילו אם יתנו לי כל חללא דעלמא, לא אסיח דעתי ממך, ואפילו לדקה אחת. אף על
פי כן הרי אמרו חכמים:[35]
'חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע'. והרי מצוה לשמוע דברי חכמים ולקיים
דבריהם".
לקח
הגאון הקדוש מבארדיטשוב זי"ע את כל הבקבוק, ושתה אותו עד לטפה האחרונה.
הניח
הגאון הקדוש מבארדיטשוב זי"ע את ראש על ידיו הקדושות שעל השולחן לכמה דקות,
ולאחר שנים או שלש דקות הגביה ראשו הקדוש, והיה כאחד האדם.
חודש בחודשו
(מונקאטש, גל' כד, אדר תשנ"ו) בשם ר' אהרן ראטהמאן ששמע כן מפי ר' חיים אלעזר
שפירא ממונקאטש בשעת סעודת פורים.
[ל].
כששני
יהודים אומרים "לחיים" (א)
הרב
הקדוש ר' מאיר בן הרב הקדוש ר' לוי יצחק אבד"ק בארדיטשוב היה מקהיל קהילות
בימים נוראים, שיהיו יושבין ושותין משקה ואומרין "לחיים".
ואמר
לו אביו: מדוע עושה כן?
והשיב
לו: שמצא במדרש, "כשישראל יושבין ושותין באגודה אחת 'לחיים', הקדוש ברוך הוא
מוחל עונותיהם".
והמלה
כּוֹס – ראשי תיבות: ו'יאמר ס'לחתי כ'דבריך. ואם כן, כששני ישראלים
[=יודים] שותין 'לחיים', נאמר עליהם[36]
ויאמר ה' סלחתי כדבריך. וכנזכר.
מרגניתא דבי רבנן,
עמ' קיג.
[לא].
כששני
יהודים אומרים "לחיים" (ב)
ועוד
היה ר' מאיר[37]
בן הרב הקדוש ר' לוי יצחק אומר בבואו לדבר על חשיבות שתיית "לחיים" ביחד:
ידוע
ששני יו'ד הוא שֵׁם[38].
מרגניתא דבי רבנן,
עמ' קיג.
[לב]
חמץ
אין, יי"ש יש
ידוע
המסופר מהרב הקדוש מבארדיטשוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
שפעם
אחת גזרה המלכות שלא יתעסקו ביי"ש. והלך הוא ז"ל בערב פסח לתור אחר חמץ
בבית ישראלים, ולא מצא כגרגיר חרדל. וכבואו לבית הנכרים לתור אחר יי"ש שגזרה
על זה המלכות, מצא בתיהם מלאים משקה הנ"ל.
ונענה:
"רבונו של עולם, ראה את עמך הגוי הקדוש הזה, כי הוא שומר על כל מוצא פיך.
אסרת להם את החמץ ובל יראה ובל ימצא אצלם מאומה מן השאור.
ולעומתם,
אצל הגוים נמצא היי"ש ומתהלכת ברחבה, אף לאחר איסורי וחרמות המלכות"[39].
יהי אור,
יקותיאל יהודה הלברשטאם. נתניה תשל"ג, עמ' מד.
[לג]
"לחיים,
בגשמיות ורוחניות"
...האדמו"ר
הזקן התכופף לעבר רבי לוי יצחק וכוסות יי"ש בידו, והכל נדרכו במקומותיהם
בהתרגשות.
"לחיים
לחיים, מחותן. השם יתברך יעזור לנו בגשמיות וברוחניות".
"הא
כיצד, מחותן?!" שאל רבי לוי יצחק
בפליאה "גשמיות קודם לרוחניות?!"
"אכן
כך הוא הדבר" ענה אדמו"ר הזקן בניגון של פשיטות למדנית "הרי כך אף
מצינו אצל יעקב אבינו שאמר (בראשית כח, כ) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש,
ורק לאחר מכן והיה ד' לי לאלוקים. הרי אפוא מצינו שגשמיות קודמת לרוחניות".
הבעת
התמיהה עדיין לא סרה מפניו של רבי לוי יצחק. "כלום מדמה כבודו את הגשמיות של
יעקב אבינו לזו שלנו?!"
חייך
רבנו הזקן חיוך נעים, והשיב מיניה וביה: "וכלום יש לרוחניות שלנו דמיון לזו
של יעקב אבינו?!"[40]
[לד]
טעם
שחסידים שותים
הגאון
הקדוש ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע אמר טעם שחסידים שותים:
כי
ידוע מה שאמרו חז"ל:[41]
"מעביר ראשון ראשון". כי את חטא הראשון ה' מוחל, ואינו מעניש עליו. אבל
אם שוב חטא, נענש גם על הראשון.
וידוע
כי במשקה, אפילו נוגע בשני – נעשה ראשון.[42]
על
כן שותים "משקה", שתמיד יהיה ראשון.
אמירה יפה, ב,
אלימלך גולדשטיין. ירושלים תשמ"ב, עמ' שלב.
[לה]
עשרים
חביות יין תמורת דרשה
בימי
הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א היה יהודי אחד מבני עירו אשר עסק
במסחר היין. ולצורך כך, היה נוסע בכל שנה בזמן בציר ענבים למדינת אונגרין, כדי לקנות
ענבים משובחים ולדרוך אותם בגת לעשיית יין.
שנה
אחת בבואו לאונגרין קבע את אכסנייתו בעיר אוהעל[43],
מקום מושב הרב הקדוש בעל ה"ישמח משה" זיע"א.[44]
ובאותה שנה, מחמת טרדות שונות, נתעכב שם עד שבת סליחות. והבין כי לא יוכל עוד
לחזור לביתו לפני ראש השנה, ובעל כרחו שלא בטובתו יצטרך להישאר לראש השנה באוהעל.
ועקב כך נעשה האיש סר וזעף, ונפשו נעשתה מרה עליו.
בסעודת
שבת שאלו בעל האכסניה לסיבת עצבונו, שהרי בתוך עם קדוש הוא יושב, בק"ק אוהעל
המעטירה. ובודאי לא יחסר כל בה בראש השנה, בתפילות ובתקיעות כדת וכהלכה.
השיב
לו האיש מבארדיטשוב: כי בהעלותו על לוח לבו את זכר המעמד הגדול והנורא שיש בעירם
בכל שנה בראש השנה, במחיצת רבם הרב הקדוש מבארדיטשוב, וההתעוררות העצומה והנפלאה
השורה בכל. ובפרט בעת הדרשה הנפלאה שהרב הקדוש נוהג לומר לפני התקיעות. אשר אז כל
הקהל למגדול ועד קטן שופכים כמים לבם, ונותנים את קולם בבכי של חרטה ותשובה שלימה,
ומטהרים את נפשם לפני אביהם שבשמים. ואפילו אם לב אבן הוא, נימוח.
הנה
על זה דוה לבו, וחמרמרו מעיו. כי לא יזכה בהאי שתא ליטול חלק בכל אלו.
השיב
לו בעל האכסניה ואמר: "אי משום הא, אין לך על מה לדאוג ועל מה להתאונן. כי
ברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל, וקדוש ישראל שורה בתוכנו. הלא הוא רבינו הגאון
והקדוש אב"ד דפה. אשר גם הוא כוחו בפיו בכל אלה, ודרשתו שלפני התקיעות חודרת
קרבים ולב, ויורדת חדרי בטן. וכל השומעים, תרדנה עיניהם דמעה ועפעפיהם יזלו מים
בבכי של תשובה וחרטה מקירות לבב. עד שאין לך אדם אחד בכל בית המדרש כולו שלא יבכה
ויהרהר בתשובה שלימה בשעת הדרשה.
אמנם
האיש מבארדיטשוב לא האמין לדברי רעהו, ואמר לו: אולי אתם בני אוהעל, אשר לא שמעתם
מימיכם את דרשת רבינו מבארדיטשוב, יכולים אתם להתעורר מדרשת רבכם דהכא. אבל כגון
אני ושאר בני עירי, הזוכים לשמוע את דרשת רבינו מבארדיטשוב בכל שנה ושנה בקול חוצב
להבות אש כאחד משרפי מעלה, בודאי לא אוכל להתרגש ולהתעורר כדבעי מדרשת הרב דפה".
והרבו
להתווכח ביניהם על הדבר, עד שהאיש הסוחר מבארדיטשוב תקע כף והבטיח שאם יתעורר
מדרשת הרב בעל ה"ישמח משה" ויבוא לידי בכי ותשובה, אזי יתן לבעל האכסניה
עשרים חביות יין.
והנה
ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר עלה הרב הקדוש בעל ה"ישמח משה" על הבימה,
והחל לומר את דרשתו בדברי כיבושין, והשמיע את דברות קדשו מלהבות אש. ולא עבר זמן
רב, עד שנשמע קול בכי מקרב הקהל המתעוררים מדבריו הנפלאים.
אמנם
גם כאשר כל הקהל היו כבר נשטפים בדמעותיהם מרוב ההתעוררות, עדיין היה האיש
מבארדיטשוב ניצב על עומדו ועיניו חרבות, וכבר סבר בדעתו כי יצא וידו על העליונה.
אמנם
כאשר הגיע ה"ישמח משה" לסיום הדרשה נשא את קולו בבכי גדול נורא. והגביה
את עיניו לשמים, וקרא מנהמת לבו: "אוי, רבונו של עולם, עד מתי? עד מתי?"
ושוב
לא יכול אותו האיש מבארדיטשוב להתאפק, וישא גם הוא את קולו ויבך בכי רב ביחד עם
הקהל.
דבר חיים, ב,
חיים מרדכי רוזנבוים (מנדבורהא). משם: אספקלריא, גל' 16, ישראל אברהם קלאר,
חמ"ד, תשע"ו, עמ' 26-28.
[לו]
מקוה
כשר על ידי יין
כשעושים
מקוה מעיין, בדרך כלל צריכים להכשירו. כיון שבשעה הבנין עוסקים עם משאבה,
וכשנוטלים המשאבה מהמקוה, חוזרים המים שאובים לתוך הבור. על כן, נותנים עפר במקום
מוצא המעיין, עד שבאים מים החדשים מן המעיין.
ורבותינו
הקדושים מסקווירא הכשירו המעיין בשיכון סקווירא על ידי חלב, וכפי שמובא שכן עשה הרב
הקדוש מבארדיטשוב זי"ע. ויש שכתבו, על ידי יין.
חיי
הלוי, ט,
יוחנן וואזנר, מונטריאול תשפ"ב, עמ' סג. יעויין דעת תורה סי' ר"א
ס"ק קכ"א וקל"ח. חיבור לטהרה כלל א' סעי' י"ח, שכן נהג
הגה"ק מבארדיטשוב זצוק"ל.
[לז]
מתי
אסור לאורח לשתות יי"ש ולטעום מגדנות
סיפר
הגאון הצדיק מורנו הרב אברהם יודא הכהן זצ"ל, האבד"ק ב"ס
[=ברגסאז]:
כי
פעם אחת בא הרב הקדוש מבארדיטשוב לבית הגאון מהר"ם אבד"ק פ"ב
[=פרסבורג]. והגאון ישב בעמק ההלכה באיזה דברי תוספות התמוהים. וכאשר בא לפניו הרב
הקדוש, ואחרי העמק רעיוניו בדברי התוספות, נתן לו "שלום".
ושאל
להרב מבארדיטשוב: אם הוא תלמיד חכם, ויודע ללמוד?
השיב
לו הרב מבארדיטשוב: שאם הייתי יושב במנוחה כזאת כמו הרב דפרסבורג, והייתי סועד
היום סעודה גדולה כמו הרב מפרסבורג, גם אני הייתי יכול ללמוד" [כי הרב הקדוש
מבארדיטשוב היה אז עייף ויגע, רעב וצמא, עדי הרגיש בנפשו חולשת הלב עד אין שיעור.
כי לא אכל גם בלילה והיום שלפניו, בהולכו אז כהולכי הגולה].
ותיכף
ומיד ציוה הגאון כי יביאו לפניו מעט יי"ש טוב ומיני מתיקה, והעמידו לפני הרב
הקדוש מבארדיטשוב כי ישתה ויאכל. והגאון מפרסבורג העמיק את עצמו בתורה בלימוד דברי
התוספות המוקשים. והרב הקדוש מבארדיטשוב ישב לפניו שעה ארוכה ולא טעם מאומה.
שאל
אותו: "ולמה לא יטעום? הלא זה הובא עבור מעלתו!"
והשיב
הרב הקדוש מבארדיטשוב: "איתא בש"ס[45]
לתרץ שתי מקראות. כתיב[46]
לה' הארץ ומלואה, וכתיב[47]
והארץ נתן לבני אדם – כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה". והנה אני ביקשתי
מכבוד תורתו שכבוד תורתו יתן לי לאכול ולשתות. עוד אשר כבוד תורתו לא יברך על
המאכל, עד אז לא קנה החפץ מן השם יתברך, ועדיין אינו שלו, ולא יוכל לכבד בדבר
שאינו שלו".
מיד
ברך גם הגאון מפרסבורג ושתה מעט. אחר כך אכל ושתה הרב הקדוש. אחר כך שאל אותו שוב
הגאון מפרסבורג אם יוכל ללמוד? [בהמשך מסופר כיצד השיב ר' לוי יצחק][48].
עשר אורות, ישראל
ברגר, מערכת ג, סי' לו.
[לח]
שתיית
יין בעשרה באב שחל ביום ששי
הנה
הרב הגאון רבי אליהו פוסק, בספר "מור ואהלות"[49]
כתב בשם הגאון ר' לוי יצחק מברדיטשוב[50]
שפירש מה שכתב ב"מגן אברהם"[51],
שכשחל עשירי באב בערב שבת, הכל מותר, היינו גם אכילת בשר ויין[52].
והאריך להסביר טעמו, שיש מצוה לאכול בשר בערב שבת
במחילת
כבוד תורתו, אין לסמוך על זה להלכה. והמנהג הכשר, שלא לאכול בשר בעשירי באב נוהג
גם כשחל בערב שבת, חוץ מטעימת התבשילים לשבת".
שו"ת יחוה דעת,
עובדיה יוסף. חלק ה סימן מא. ומשם: ילקוט יוסף, יצחק יוסף, סימן תקנח.
[לט]
רביעית
יין כמקום סעודה
בספר
"כתר תורה" להרב הקדוש ר' מאיר מבארדיטשוב, בן הרב הקדוש בעל ה"קדושת
לוי, זי"ע[53],
הביא ראיה נפלאה לדברי ה"בית יוסף" והרמ"א, שגם ברביעית אחת בלבד
מקיימים דינא ד"קידוש במקום סעודה" [ואין צורך בכוס נוספת].
זכור לקדשו, ב,
אברהם יהודה יקותיאל לאבין, ניו יורק תשפא, עמ' תתנה.
[1] ר' מאיר (לא ידוע שם משפחתו. שם משפחתו של ר' לוי
יצחק "דרברמדיקר" [=הרחמן] ניתן לו מאוחר יותר), היה בן למשפחה רבנית
רבת-דורות. עליו (ועוד יותר, על אשתו, סושי שרה) בע"ה ייכתב לעת אחרת.
[2] על מקומו ומשמעותו של מנהג זה, ראו מאמרי
"פארבייסען" בבלוג זה.
[3] על הסוגים השונים של המשקה וה"מזונות",
יעוין במאמרי הנ"ל.
[4] הסיפור ידוע לרוב בהקשר ללידתו של ר' אברהם
בורנשטיין מסוכטשוב, בנו של ר' צבי אריה מביאלא. יעוי' אביר הרועים, צבי יהודה
ממלוק, פיטרקוב תרצ"ה: "בעוד הייתי טליא, שמעתי מאנשים יראים וחרדים
מספרים משמיה דמרן קודש הקדשים הגאון האלקי טמיר ונעלם וכו' מוה"ר מנחם מנדל,
הרבי הגדול מקאצק זיע"א, שגילה פעם אחת למה זכה הרב מביאלא לבן כזה הוא רבינו
הקדוש זי"ע. מפני שפעם אחת בפורים אירע בעולם דבר נורא, שכל הצדיקים והלומדים
היו טרודים כולם בשעה אחת במצות היום של פורים, ולא היה נמצא בכל העולם שום אחד
שילמוד אז בשעה ההיא. זולת הרב מביאלא הנ"ל היה יושב ולומד, ונשמע קולו במרום.
והיה רעש בשמים מזה, כי אלמלא הוא, היה כל העולם כולו עומד בשעה ההוא בלי עסק
התורה הקדושה למטה. על כן ניתן לו משמים מתנה זו שיהיה לו בן הזה השר התורה והיראה
שיאיר את פני העולם כולו באור תורתו וקדושתו וטהרתו, ויגלה בה עמיקתא ומסתרתא. ויש
אומרים שהגאון האלקי מקאצק זצוק"ל גילה זאת להגאון הקדוש מביאלא זצ"ל
אביו, עוד טרם הולדתו ולידתו של בנו רבינו הקדוש זצ"ל".
[5] על דיוקו של תאריך זה, כתבתי במקום אחר.
ובעז"ה יראו אור הדברים.
[6] משם: זכרון לראשונים, עמ' 92. ר' לוי
יצחק מברדיטשוב, סיפורים (נגאל), עמ' 17. מן הנודעים בסיפורי ר' לוי יצחק.
מובא בספרים רבים ובנוסחים שונים. יעוין תפארת בית לוי, עמ' 1: "בעת
לידתו של זקיני הרב ר' לוי יצחק הנזכר לעיל, חלק שתי פעמים לתלמודיו הקדושים יין,
ומגדנות נתן להם". ארץ החיים, מערכת ל, ר' לוי יצחק, אות רצז, עמ' 89.
ספרן של צדיקים, מערכת יא, אות ט, עמ' כה-כו: "ביום שנולד הברדיטשובער
הקדוש, נתן הבעל שם טוב לעקיח ויין שרף לתלמידיו". תולדות קדושת לוי,
פרק א, סעיף ב: "פעם אחת הופיע פתאום מרן הבעש"ט הקדוש זי"ע בבית
מדרשו והביא שתי פעמים ממשקה ישראל ומגדנות להחברייא, תלמידיו הקדושים". אוצר
ישראל, מערכת ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, אות ב, עמ' קפג: "כשנולד הרב
מבארדיטשוב זי"ע נתן הבעש"ט הקדוש זי"ע משקה להחבריא
קדישא...". הסניגור, עמ' ה-ו. מנוקד, עם ציור: "שקע הבעל-שם-טוב
הקדוש במחשבות עמוקות ופתאום קם ופניו זורחות, כאור של שמחה גדולה: "הביאו
יין, הביאו נרות ומטעמים!" צוה הבעל-שם-טוב. שמעו תלמידי הבעל-שם-טוב את דבר
הבשורה, ושמחה גדולה ירדה גם עליהם והלהיבה אותם. וברוב שמחתם השיקו כוסות, אחזו
איש בכתף רעהו, ויצאו במחול נלהב ומרומם...". מעין החסידות, מנחם
גוטמן, ירושלים תשכ"ה. הוצאת מעין החכמה. שנה ב' ספר ב, עמ' 3: "רבינו
נתן מגדנות ומי דבש, וכל התלמידים שתו "לחיים", וברכו ברכת "מזל
טוב". בישישים חכמה, עמ' רפב: "בשעה שנולד רבינו הקדוש ר' לוי
יצחק מבארדיטשוב זצ"ל, פנה רבינו הבעש"ט זי"ע לתלמידו המגיד הגדול
ממעזריטש זי"ע, ואמר לו: "הריני נותן יי"ש לשתות, ונשתה בצוותא. כי
נולד זה עתה בן שיהיה מליץ טוב על ישראל, ולא יצטרך עוד למלאך מיכאל שימליץ טוב.
ולא יהיה עוד מחסידים שלי, רק יהיה אצלך".
[7] חותנו של ר' לוי יצחק, אביה של אשתו פרל, היה ר'
ישראל פרץ מהעיר לוברטוב. בן למשפחה שחברו בה תורה ועושר וייחוס במקום אחד. ובעז"ה
עוד יבואו דברים אודותיו.
[8] המגיד ר' דב בער ממזריץ' (קודם לשנת תק"=),
רבו המובהק של ר' לוי יצחק. ואף ר' לוי יצחק נחשב כתלמידו המובהק של המגיד, כותב
דבריו, ובכיר הקבוצה המצומצמת של חוג תלמידיו הקרובים.
[9] במקום אחר יידון סיפור זה, שרבות בו התמיהות.
[10] כינויו של ר' יצחק יעקב הלוי הורוויץ
(תק"ה/1745-תקע"ה/1815), מתלמידי ר' לוי יצחק (ובעיקר, תלמידו של ר'
אלימלך מליז'נסק בעל "נועם אלימלך")
[11] העיר זליחוב שבפולין הייתה מקום רבנותו העירונית
הראשונה של ר' לוי יצחק (לפני כן כיהן כרב בעיירה ריטשוועל שבפולין). משם עבר לכהן
בעיר הנודעת פינסק שברוסיה הלבנה. כהונה שנודעת לה משמעות רבה באשר לפריצת
ה"התנגדות" לחסידות. ואכמ"ל. תלמידיו הנאמנים בזליחוב ראו לעצמם
עניין ללוות את רבם במהלך הדרך הארוכה מזליחוב עד לפינסק, וגם לעמוד לצידו בראשית
כהונתו בפינסק.
[12] ר' יצחק שפירא מנשכיז (תקמ"ח/1788-תרכ"ח/1868) בנו של ר' מרדכי מנשכיז
(תק"ב/1742-תק"ס/1800), היה נשוי לנכדתו של ר' לוי יצחק. היה סמוך על
שולחנו ארבע שנים, עד פטירתו של הסבא (בשנת תק"ע/1809).
[13] ר' ישראל הופשטיין מקוז'ניץ
(תצ"ז/1736-תקע"ה/1814), תלמידו-חברו הקרוב של ר' לוי יצחק. מערכת קשריו
עם ר' לוי יצחק, הארוכה והמורכבת, ראויה לבקעה רחבה, שאין כאן מקומה. ובעז"ה
תובא במקום אחר.
[14] ר' משה צבי גוטרמן מסאווראן
(תקל"ה/1775-תקצ"/1938), על יחסיו המורכבים עם ר' לוי יצחק, ייכתב
בע"ה לעת אחרת.
[15] ר' שלמה שפירא ממונקאטש
(תקצ"ב/1831-תרנ"ג/1893), נכדו של ר' צבי אלימלך שפירא מדינוב
(ה"בני יששכר"), מייסד שושלת מונקאטש. חתנו של ר' יקותיאל שמואל שמלקה
מסאסוב.
[16] יעו' הערה קודמת.
[17] על מנהג זה, למן הבעש"ט ואילך, בע"ה ייכתב לעת אחרת.
[18] מן הנודעים ביותר בסיפורי ר' לוי יצחק, ומובא
בספרים רבים ובנוסחים שונים ומגוונים. בעז"ה נדון בהם לעת אחרת.
[19] [=צוענים. המצריים הקדומים]
[21] [לסיפור ערך משולש: א. הוא אינו מוכר ממקורות אחרים.
ב. מקורו של הסיפור: מפי ר' יעקב ישראל קנייבסקי, בעל "קהילות יעקב"
ז"ל. מי שהיה בשעתו מנהיג הזרם ה"ליטאי", לאחר פטירת גיסו
ה"חזון איש". ולימים, גם בנו, ר' חיים קנייבסקי עמד בראש זרם זה. ג. חשיבותו
העקרונית של הסיפור, שממנו נגזרת הנהגה כללית בעלת משמעות רבה באשר להנהגת
"חומרות" למיניהן.
[22] אפשר כי מקור הסיפור, כפי שהגיע לאוזני ר' ישראל יעקב קנייבסקי,
הוא "חסיד זקן תלמיד חכם וירא שמים שקיים את התורה במסירות נפש בגלות רוסיה
(מורי ורבי כבדו והעריכו, ולקחו למלמד פרטי לנכדו שגדלו בביתו ובילדותו)"
(ארחות חיים, ב, עמ' יג). ואותו חסיד היה "מקובל מזקני חסידי ברדיטשוב
שמקובלים מהרב הקדוש הג"ר לוי יצחק מברדיטשוב" (שם, שם).
[23] ליתר דיוק, נשוי לנכדתו של ר' לוי יצחק (בתו של ר'
מאיר, בנו של ר' לוי יצחק, שנפטר בדמי ימיו).
[24] ר' דוד ממיקולייב (נפטר כ"ה שבט תק"ס/1800),
מתלמידיו הקרובים של הבעש"ט ומפיצי תורתו. אחד משלושה תלמידים ששמם היה "דוד"
(ר' דוד פורקס, ר' דוד לאהק'ס ור' דוד ממיקולייב). רבה של קהילת יהודי מיקולייב
(הנקראת גם: ניקולייב. בדרום-מערב אוקראינה, דרומית לקייב, מזרחית לאודסה).
[25] העיירה טֶלֶנֶשְׁטִי השוכנת בבסרביה, בקירבת מקום
לעיר קישינב, הייתה ידועה בפירותיה וביינותיה. הסופר נחום גוטמן, יליד המקום נזכר
כי בימי ילדותו היתה טלנשט הקטנה
מספקת לא רק יין אדום ולבן, שזיפים מיובשים ואגוזים שאין כמותם, אלא גם כמה אברכים
חשובים".
[26] "שיינק" (או: שענק") באידיש משמעו: מסבאה,
בית מרזח. בעליו של ה"שיינק" הוא "שיינקר" (או: שענקר, שֶׁנְקֵר):
המוזג. עיסוק ביין היה אחד המקצועות הנפוצים ביותר של יהודי מזרח אירופה.
[27] ר' שלמה הלוי סג"ל מקרלין (תצ"ח/1738-תמוז
תקנ"ב/1792), מתלמידי המגיד ממזריץ ור' אהרן הגדול מקרלין. לאחר פטירתו של ר'
אהרן, עמד ר' שלמה בראש חסידות קרלין.
[28] ר' צבי (תפ"ה בערך/1725-טבת תק"ם/1779),
בנו יחידו של הבעש"ט (אחיה של אדל). נודע בצניעותו ובפשטות הליכותיו. לאחר
פטירת אשתו הראשונה נשא לאישה את ביילא, בתו של ר' שמואל חסיד מפינסק. בעקבות
נישואיו עבר לגור בפינסק בקירבת מקום לחותנו.
[29] ר' משה לייב אֶרְבְּלִיך מסאסוב (תק"ה/1745-תקס"ז/1807),
חבירו הקרוב ביותר של ר' לוי יצחק. נודע באהבת ישראל שבו ובמעשי החסד שעשה.
אודותיו, בחסד עליון, אליהו כי טוב, ירושלים תשט"ז.
[30] היין ההונגרי לסוגיו השונים נוכח מאד בסיפורת
החסידית. על היין הזה ועל העוסקים בו, ועל ההרפתקאות שבדרך מהונגריה, סופרו דברים
רבים ואכמ"ל.
[31] ר' יצחק אייזיק טויב מקאליב
(תקי"א/1751-תקפ"א/1821), מתלמידי ר' שמלקה מניקולשבורג ור' אלימלך
מליז'נסק. נחשב כאדמו"ר הראשון בהונגריה.
[32] העיר קאליב (בלשון אידיש. וכן: "קאלוב", "קאליף".
בהונגרית שם העיר הוא: נאג'קאלו), שוכנת בצפון-מזרח הונגריה, והתקיימה בה קהילה
יהודית גדולה.
[33] על פי משלי יז, א: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב.
[34] "בקבוק בצורה של שטיוועל, שרגילים היו גבירים
ונגידים להשתמש בו" (כך, במקור)
[35] מגילה ז, ב
[36] במדבר יד, כ
[37] ר' מאיר דרברמדיקר (תקכ/1750-תקס"ו/1805), בנם
של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב והרבנית פרל. נפטר בחיי הוריו. מקצת מדברי תורתו הובאו
בספרו של אביו "קדושת לוי", ובספרו "כתר תורה".
[38] כלומר, הצירוף י'י' רומז לשם ה' (על שם האות י'
שבתחילת השם י-ד-ו-ד, והאות י' שבסוף השם א-ד-נ-י).
[39] מן הנודעים ביותר בסיפורי ר' לוי יצחק. הובא
בנוסחים שונים בספרים רבים. יעוי' תולדות קדושת לוי. משם: ילקוט מקראי
קודש, פתגמין קדישין, "לא מצאתי אף שיכור אחד", עמ' נד. ספר
הבדיחה והחידוד, ג, מס' 2049, עמ' 335. אריה שאג, עמ' 499-498. ישמח
ישראל, ליטוין יוסף, לונדון תשי"ח, עמ' 61. הסניגור, חנוך גליצנשטיין,
עמ' מג-מה, מנוקד עם ציור. סיפורי
נשמה, א, עמ' 112-111. אהלי שם.
ילקוט קדושת לוי, עמ' קעו. פניני המועדים, עמ' לד. מתוך: עשר
אורות, מערכת ג, אות יז. חסידים מספרים, א, עמ' 148-147. חסידים
מספרים, ג, עמ' 76. עוז, העלון השבועי לילדי ישראל, א' גולדיש. מעלה,
ירושלים. גל' מס' 466. פרשת ויקהל תשנ"ז. פרפראות לתורה, ויקרא, עמ'
186. שיח חן, שלמה יהודה ליב לויטן, עמ' קסט. ניו יורק תשכ"ד. אלף
זעירא, פרשת בשלח, ד"ה בריש. שו"ת בית שערים חלק אורח חיים
סימן רצט. הערת הרב צבי האגער.
[40] אף סיפור זה, נפוץ ביותר. יעוי' באר החסידות,
המגיד ותלמידיו, ר' לוי יצחק, "בדיחות הדעת", עמ' 247. משם, הועתק: הסנגור,
שאול מייזליש, עמ' 292. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, ישראל ארליך, "רוחניות
וגשמיות", מהדורת תשמ"ו, עמ' לו. מעשיהם של צדיקים, בראשית, עמ' 258. ג'
מה-טוב, המסורה, ירושלים, תשמ"ו. אוהב ואהוב, שמחה רז, עמ' 317. סיפורי
חסידים, תורה, שלמה יוסף זוין, מהדורת ציוני (תשכ"ז), עמ' 62-61. משם: עיטורי
תורה, שלמה יהלומי, בראשית ב, עמ' 260. אוצר סיפורי חב"ד, "ונתן
לי לחם לאכול ובגד ללבוש", עמ' 185. הרב, נחום גרינוואלד, תשע"ג,
עמ' נז-נח. מהדורת תשמ"ו, עמ' לז. פרפראות לתורה, מנחם בקר, בראשית,
עמ' 143-144.
[41] ראש השנה יז, א
[42] חולין לד, א
[43] העיר אוּהֶעל (המכונה באידיש גם: אויהעל או אוהעלי),
שוכנת בצפון-מזרח הונגריה ליד הגבול הסלובקי, בה התקיימה קהילה יהודית בת אלפי
אנשים.
[44] ר' משה טייטלבאום מאוהעל (תקי"ט/1758-תר"א/1841),
מראשי מפיצי החסידות בהונגריה.
[45] ברכות לה, א
[46] תהלים כד, א
[47] שם קטו, טז
[48] מן הסיפורים היותר ידועים. יעו' עשר אורות,
מערכת ג, סי' לו. דברים ערבים, סיפורים מהה"ק מבארדיטשוב, סי' ז. הנ"ל,
מהד' רוט, "בעת שהייתו אצל הרה"ג המפורסם ר' מאיר רבי נתגלו לו בעלי
התוס' וביארו לו דברי התוספות", עמ' קעד-קעו. ר' לוי יצחק מברדיטשוב,
סיפורים (נגאל), סימן נא. "ר' לוי יצחק גדול בתורה", עמ' 99-97. מעשה
השם, עמ' קלח-קמ. מתוך דברי תורה, חלק ח, אות לב. "עיין שם ביאור
הענין. ועיין עוד בדברי תורה חלק א, אות צז בסוף הגהה שם". ילקוט
קדושת לוי, עמ' רג-רד. סיפורי מרן הרמ"ח, עמ' קכ. ספרן של
צדיקים, מערכת כג, אות ו, עמ' מב. מנחת יהודה וירושלים, יקותיאל יהודה
הלברשטאם, עמ' ריב. ילקוט קדושת לוי, עמ' רד. קנקן הכסף, עמ' 93-92.
תולדות המחבר (ריגל), עמ' 98-97. סעודה שלישית, יקותיאל יהודה
הלברשטאם, שמות תשכ"ה), בחצרות החיים, ח, עמ' לח. קול התורה, ישראל
פרידמן, ניסן תשס"ז. איש האשכולות, שלמה זלמינא וינברג, עמ' רפח-רפט. תשע"ג.
[49] שו"ת מור ואהלות,
אהל ברכות והודאות סימן לט, דף לז ע"ג
[50] מור ואהלות שם:
"יש בקבלה [כלומר, במסורת בעל פה מדור לדור] שהרב הצדיק המפורסם ר' לוי יצחק
מבארדיטשוב זצ"ל פירש דברי ה"מגן אברהם" ד"הכל מותר"
– גם בבשר".
[51] או"ח סי' תקנח
[52] ככל הנראה נפלה טעות בדברים. שכן ר' אליהו פוסק לא הזכיר דבר
בענין שתיית יין בי' בטבת שחל בערב שבת. יתר על כן, כל הסיבות שהמציא ר' אליהו
פוסק כדי להסביר את קבלה זו מר' לוי יצחק לא היו אלא בענין אכילת בשר בלבד, ולא
לענין שתיית יין. ואפשר שגזר ר' עובדיה יוסף ז"ל גזירה שווה בין אכילת בשר
לשתיית יין, וכשם שהותרה זו הותרה אף זו.
[53] קדושת לוי, מהדורא תנינא, עמ' רלד
